שדה האוהלים 2: תמצית הידע

מתוך שקוף באוהל
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
TentField.jpg

זהו דף הקשור ליוזמת שדה האוהלים. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.

תוכן עניינים

ידע מהסופשבוע

רעיונות מהפכניים חדשים

קרדיטים

שם מעגל הנחה השתתפו תיעדו
המחאה והמשיכה הרומנטית

שי קנוהל אורי זיו דביר נטלי רוזנמן

מבנים לקבוצות אקטיביסטיות אריה בלאט וברוך אורן כרמל ??
חכמת הפטריות חמי שטורמן כרמל ??
אומנות ומחאה במרחב הציבורי גיל מועלם דורון דביר ???

ברוך אורן מעיין רעם גבי ווינרוט איתמר ?

2013 גיא שמיר חמי שטורמן

??

האסיפה הארצית
סדנת טוויטר


תמצותי ותמלולי מעגלים

שישי:

שבת:

טפסי סיכום מעגלים

===שישי=== ====רדיקאלי (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. למדתי שיש צורך ברדיקלי מכיוון ש-קל מאוד להתגלגל בהדרגתיות למיינסטרים, ובניסיון לקרב יותר אנשים לגרום לדיכוי השיח הרדיקלי. 2. המגזר העסקי יכול להיות כלי להכנסת ערכים רדיקליים למיינסטרים, כמו עסקים חברתיים. 3. מאוד חשוב החיוביות ויצירת אלטרנטיבות כדי לא "לשפוך את התינוק עם המים". תובנות: 1. להסתכל על שיח רדיקלי כמשהו שהוא יותר עבור הפעילים מאשר עבור המעגלים החיצוניים. הוא אומנם לא מקרב אנשים מבחוץ אבל הוא כן פותח את הראש לפעילים, ולכן יש להיזהר לא לדכא אותו, אלא לאפשר אותו גם אם יש התנגדות. 2. אפשר להתחיל מרדיקלי, רצוי להמשיך בעידוד חדירה כלשהי למערכת. דברים מעוררי השראה: ====נט-וורקינג (11:00-13:00 יום שישי)==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. תובנות: 1. ליצור נט-וורקינג דרך ארגונים קיימים שגם כך פעילים בתוך המסגרת או הממסד שמעוניינים לפעול מולו, במקרה שהפעילים אינם מעוניינים בקשר ישיר עם הממסד (תיווך). 2. לחזק יוזמות קיימות!!! ====בחירות (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: דברים מעוררי השראה: דימוי אסוציאטיבי תפקיד ===שבת=== ====חוכמת הפטריות מפת המחאה החברתית- חמי (10:00-12:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. שיווק זה יכול להיות להגיד ולהסביר את הדברים באופן שונה כדי שגם אחרים יוכלו להבין. תובנות: 1. כדי לשקף לעצמי ולהציג לאחרים צריך לשים גבולות לפחות באופן זמני. 2. כשיוצרים כלי, להשאיר מראש מקום לשיפור ושידרוג. דברים מעוררי השראה: 1. המפה עצמה, וזיהוי הצורך במשהו ויזואלי. ====אסיפה ארצית (15:00-16:30 יום שבת) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. אין סולידריות אמיתית!!! תובנות: 1. לחזק יוזמות של אחרים שחופפות את ראיית העולם שלי, אפילו אם לא לגמרי, הוא הכלי החשוב ביותר 2. החינוך הדמוקרטי הוא גם הבסיס הנכון ליצירת מחאה המבוססת על הערכים בהם אני מאמין.

מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע

ברוך:

  1. לוודא שסלבס מחאה מאשרים השתתפות כי אחרת חלקים ניכרים בקהילה מתקשים לעכל את חשיבות האירוע.
  2. שמח שהגיעו אלו שהידע חשוב להם
  3. לבחון חלוקת הנושאים למעגלים גדולים וקטנים. אולי בכלל לעשות כל מעגל 3 שעות כדי לאפשר התעמקות ותור דיבור נרחב. וגם: לסדר רישום מראש כדי לאפשר לחכמת ההמונים להתערב בשיקולי הלוז. וכך להבטיח מינימום נוכחות.
  4. מעגל לילה צריך להתחיל בשעה 9:30 והתכנון צריך להיות כזה שלוח הזמנים הרשמי מסתיים בשעה 23:30 עבור אנשי השמש. אנשי לילה מובהקים (קמים אחרי שעה 11:00 בבוקר) צריכים לקחת אחריות על מעגלי הלילה שמתחילים אחרי 23:00.
  5. צוות בישול במקביל למעגלים במצב של בישול/דיבור, ובכלל בזמן המעגלים משימות הכנת מזון, שטיפת כלים ובישול לכל.
  6. התעמלות בוקר חובה, ורצוי גם אחרי ארוחת הצהריים
  7. נוכחות מים לשתיה חמה בחורף היא חובה, להביא קומקום חלופי בכל מקרה. רצוי גם תרמוס של 3-4 ליטר.
  8. בירה 1 ארגז ל-24 שעות ל-15 איש.

מאמרים נספחים

תקווה

דורון אופק: "לא משנה מה נעשה, יש לנו תמיד החובה להתערב, החובה לעזור, החובה לסייע למי שצריך .. החובה שלא להישאר אדיש."

שילוב מאהבים

דפני ליף
"אין לנו חברה אזרחית חדשה כי אנחנו לא יודעים לעמוד על מה שדומה בינינו. אם המחירים ימשיכו לעלות והשכר לא ישתנה, הגל הבא של המחאה ייראה אחרת לגמרי. זה יתחיל בשכונות וזה יהיה אלים. לא בקטע של ללכת ולשרוף חנויות, אלא פשוט כי כשלאנשים אין מה לאכול ואין להם איך להאכיל את הילדים שלהם, אז הם יצאו לגנוב. זה מה שיקרה. יהיה רגע שבו לא יהיה שווה לבן אדם ללכת לעבודה, ואנחנו לא רחוקים משם. אנשים שעולים לישראל אומרים 'אנחנו לא מבינים איך אנשים שורדים פה'. איך זה שזה מקום כל-כך יקר? זה ממש מטורף"."

להט"ב

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - אהבה, זעם וגאווה (בלוג), 25/6/2012
"אחת מהעובדות הלא-מדוברות ביותר של ההפגנה ביום שבת היא העובדה שקדמה לה העצרת נגד להט"בופוביה ברוטשילד פינת הרצח. השוטרים ידעו על זה, המפגינות/ים ידעו על זה. מאחת המשתתפות שמעתי שלפחות שליש מההפגנה היתה להט"בית.
אז למה לא מדברות על זה? אולי בגלל "שלא קשור"? אולי בגלל שהמוקד המדומיין של המחאה הוא סטרייט אשכנזי?"

נשים

דורית אברמוביץ' אצל שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - אהבה, זעם וגאווה (בלוג), 25/6/2012
"במרחבים של מחאות והפגנות, גם אלו המצוינות למען צדק חברתי, נשים רבות מרגישות לא בטוחות, ומרגישות שהן-אנחנו-חלקנו- צריכות להצטמצם מאד: בין אם מפאת הפחד ממכות מצד גברים (אלו המכוונות למשל מצד שוטרים ואלו שלא מכוונות מלהט המפגינים, ולהזכיר- כי רבות מאתנו נפגעות אלימות ועל כן מכות ומעצר מסוכנים מאד עבורנו ומשחזרים טראומות עבר והווה). נשים רבות חוות הערות סקסיסטיות מצד מפגינים (חלק, ממש ממש לא כולם חלילה). המגפונים ניטלים פעמים רבות על ידי גברים והקולות של נשים מיטשטשים.
אז מפגינים יקרים- לגמרי יקרים- במחאה למען צדק חברתי, נשים חייבות לדעת שהן בטוחות, שקולן רם ונשמע, כי ללא נשים, ממילא אין מהפכה. ואם משמעו לוותר על פריבילגיות של דומיננטיות במחאה, הרי זו ההזדמנות עבורכם."


פלסטינים תושבי ישראל והמחאה

נושא מושתק

פלסטין והמחאה

חגי מטר
"האתגר האמיתי, כמו שאמרתי בעבר ושוב רק לפני יומיים [לקישור] , הוא לחבר את המאבק העממי העיקש לזכויות ולצדק חברתי במרכז תל אביב עם זה שבדרומה, עם הפריפריה, עם ערבים וחרדים, וכן – גם עם המאבק העממי הפלסטיני לחירות, לדמוקרטיה, לסיום הכיבוש ולחיים של שלום וביטחון של כל בני האדם במרחב הזה. רק כך יבוא שינוי אמיתי."
חגי מטר
" זוהי חובה הן של המחאה החברתית והן של :התקשורת לזכור שהדרישה לצדק חברתי לא נגמרת בגבולות הקו הירוק, ושמי שהורסים אוהלים ברוטשילד, לוינסקי והתקווה הורסים אוהלים גם בלב המדבר של דרום הר חברון."
שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - אהבה, זעם וגאווה (בלוג), 25/6/2012
"מחאת הקיץ היא דרישה למחיה נגישה והוגנת על אדמה כבושה, על חשבונן של הפליטות הפלסטיניות. כאשר הכובש דורש צדק חברתי לעצמו תוך רמיסה של הנכבשות, יש כאן בעיה. כאשר יחס המדינה והמשטרה למפגינות/ים נגזר ישירות מיחסה כלפי הפלסטיניות/ים, יש כאן בעיה. אתמול נזף בית המשפט במשטרה על האלימות ועל המעצרים, ושחרר את כל העצורות/ים לביתן/ם. ובעוד שמפייסבוק עלה קול שמחה וצהלה, כתבתי אני: "זה ההבדל בין יהודים לפלסטינים"."

ונועה שינדלינגר מסבירה בהרחבה:

נועה שינדלינגר
"בבסיסה של ה"מחאה" עומדת ההנחה שמדינת ישראל, שאיכשהו הייתה עד לא מזמן ישות פוליטית דמוקרטית לגיטימית, עומדת בפני השתלטות מוחלטת של כוחות החושך המזוהים עם הימין הפוליטי והניאוליברליזם. למעשה, האקט הסימבולי של ניפוץ שמשות הבנקים ממחיש בדיוק את התפיסה הזאת, לפיה האויב מספר אחת ולפיכך הבעיה העיקרית של יושבי הארץ הזאת הוא הסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי. אולם לא כך הוא.
כפי שכבר טענתי בעבר [לקישור] הבעיה העיקרית כאן הוא המבנה הקולוניאלי, קרי, קיומה של ישות פוליטית כובשת בלתי לגיטימית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית, אבל הצליחה במשך עשורים ארוכים להעמיד פנים ככזאת וגם לרכוש לעצמה לא מעט אהדה בעולם.
הישות הזאת מתקיימת בזכות אוכלוסיה מגוונת מאוד של כובשים, וגם בתוכה מתקיימת הררכיה חברתית-פוליטית (בעלת השלכות כלכליות): בראשה עומדים קולוניאליסטים לבנים שגם מניעים את המערכת הפוליטית והכלכלית שלה, ומתחתיהם נמצאים אוכלוסיות שעוברות מערכות דיכוי דיפרנציאליות – מזרחים, קווירים, פלסטינים (גם בתחומי 48 וגם בשטחי 67), מבקשי מקלט ופליטים, וגם מהגרי עבודה לא-לבנים ולא יהודים. חלק גדול מהאוכלוסיות הנמצאות תחת שליטה ודיכוי מבצעות בעצמם דיכוי של אלו שנמצאים מתחת להם (אבל איכשהו מוצאים עצמם מואשמים תדיר בגזענות, הסתה ואלימות).
האופן שבו ראשי ה"מחאה" החברתית מוכרים את הלוקש כאילו הם דורשים צדק חברתי הוא נכס אסטרטגי עבור המדינה הקולוניאלית, שכן התנועה עצמה משתיקה מסרים אנטיקולוניאלים מובהקים ומצליחה לשלב בקואופטציה כוחות פרוגרסיביים יותר, שישמשו עלה תאנה עבורה. באופן זה, הדגש על הכלכלה הקפיטליסטית כשורש הבעיה מושך אל תוך התנועה הזאת גורמים מרקסיסטיים-סוציאליסטים-קומוניסטים, שאופן הניתוח הדומה שלהם מזהה בכלכלה את הבסיס ואת כל ה"שאר" כחלק ממבנה העל שנובע ממנה.
[...]
כל מי שהמציאות בשטחים מוכרת לו, לא היה יכול שלא לגחך לאור התדהמה המעושה של "לוחמי הצדק" התל אביבים אתמול: אלימות משטרתית, מעצרים המוניים וכו'.
ובכן, בזמן שיצאתם לשחק בנדמה לי מהפכנים, נעצר בבית אומר איאד אל-צליבי בן ה-14, וגבר נוסף בן 56 הוכה עד שנשברה ידו. במזרח ירושלים באותו הזמן, השתמשו השוטרים בגז מדמיע כדי לפזר הפגנה ליד שכר שכם – ובידי מי? בידי אותם חברים של מפגיני J14, כשהם לובשי מדים.
וכאן עומדת הסתירה הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה: אותם אנשים שעומדים לצד דפני ליף היום ומוחים על "אלימות המשטרה" בתל אביב, מחר ילבשו את המדים ויפעילו אלימות נוראה פי אלף נגד פלסטינים (ובעלי ברית ישראלים ובינלאומיים) בשטחי 67, ואף אחד לא יפצה. לא צריך ללכת כל כך רחוב. אם ב' הוא בית, וזוהי "מחאת הדיור,” היכן היו ליף וחבריה ביום שישי כאשר מאות מאתנו נסעו לסוסיא שבדרום הר חברון כדי למחות על כוונת המדינה למחוק את הכפר מהמפה? ומדוע לא נשמע קולם הבוקר כאשר אל ערקיב שבנגד נהרס שוב, בפעם המי יודע כמה?
אין לי ספק שבהפגנה אתמול השתתפו גם חברים, אנשים טהורי כוונות, המכוונים להשגת צדק חברתי אמיתי. אבל גם ברור לי שמרבית המשתתפים בהפגנה כמו גם מנהיגיה אינם מעוניינים בהפלת המשטר הציוני ובמיטוט של הסדר הקיים, אלא בשימורו תוך, אולי, שינויים קוסמטיים קלים שיעבדו לטובתם. יכולתי לומר שעד שלא יקראו האלפים לסיום הציונות, הכיבוש והאפרטהייד וכינונה של מדינה דמוקרטית מהירדן ועד הים אני אצטרף אליהם. אלא שאני ריאליסטית. מעט מאוד מבעלי הפריווילגיות הקולוניאליות יסכימו לוותר עליהם ולהיאבק למען הצדק. הרוב, בסופו של דבר, ייענו לקריאה להתייצב לדגל (הציוני), ימשיכו ללבוש את המדים ולהפעיל אלימות שהפכה לשגרה נגד אלו שכל חטאם הוא שאינם יהודים."


מזרחיות

שלמה קראוס, "הקיץ של השכונות". אתר ynet, 20.06.12
"ואלה שמות: "חג'ג', מנקין, בן-יפת, אברהם, וענונו" - חמישה מתוך הפעילים שזומנו לחקירה ולחלקם אף נערך חיפוש בבית. אם לא מצאתם את החוט המקשר, השוו אותם לשמות אלה שלא נחקרו: "ליף, שפיר, קונטס, נוסצקי, גרין". אמנם זה לא נכתב עד כה, אבל היחידים שזומנו לחקירה הם פעילי שכונות ופריפריה. לא צריך להיות חסיד של תיאוריות קיפוח כדי להכיר בעובדות: אם המשטרה ביקשה להיערך לקראת הקיץ, מדוע קציני המודיעין פנו לפעילים שוליים יחסית ולא ל"קודקודים", שכבר הצהירו כי בידיהם תוכניות והוכיחו יכולת להוציא אותן לפועל? הסיבה היא, שהמשטרה יודעת כי הפעילים האלמונים האלה עומדים לכבוש את הכותרות בחודשים הקרובים, ועושה הכול כדי לסכל זאת.
[...]
בקיץ הקודם התבוננו העשירונים התחתונים מהצד ובחשדנות במחאה החברתית. עמוק בפנים הם הרגישו שגם אם המהפכה תצליח, הכסף לא יגיע אליהם - הם ימשיכו לקושש את הפירורים הנושרים מהשולחן, עת המעמדות העליונים נאבקים בינם לבין עצמם. עבור השדרה המרכזית של המחאה, ההפרדה הזו הייתה פיקטיבית - הבשורה במחאה החברתית הרי נועדה לאחד את כל המעמדות. אבל בפועל, שנים של מדיניות "הפרד ומשול", יחד עם מיתוג תקשורתי שצבע את המוחים בגוון של מעמד אחד ונהנתן, מנעו מהציבור הרחב בפריפריה להזדהות עמה."

פריפריה

רפאל בלולו, "אנטגוניזם ושמו דפני ליף". אתר הארץ, 24.06.2012
"ובתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק - אותו מסמנת עבורי דפני ליף - יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?
[...]
[...] לצערי הגדול, כאן בעפולה, שיח המחאה לא קיים. אנשים עסוקים בעבודתם, בהישרדותם הכלכלית, וכמוני - גם הם לא מרגישים שדפני ליף מייצגת משהו מחייהם."
שלום בוגוסלבסקי, "תיאוריית החלונות השבורים." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 24/6/2012
"אותי, למשל, מטריף לראות את דפני ליף טוענת שהמאבק חזר לרחוב רק ברגע שהיא הביאה אוהל לרוטשילד ביום שישי, בזמן שהיו כאלה שלא חזרו כי הם אף פעם לא הלכו, והחזיקו מאהלים במשך כל החורף. מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן. אבל אני גם יודע שמאבק זה לא תכנית כבקשתך ויש גבול כמה קטנוני אפשר להיות. אז אני החלטתי לא ללכת להפגנות בתל אביב, מקווה שהפלג התל אביבי ילמד לעשות מקום גם לאחרים ומפרגן להם כשהם מרימים הפקה גרנדיוזית כמו שרק הם יודעים להעלות."
שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011
"ודאי שמתם לב שהרשויות נמנעות מלהתעסק עם המאהלים המרכזיים אבל מנסות לפנות את המאהלים החדשים והקטנים. המאהל הגדול ברוטשילד (עוד לא הייתי שם, אבל כך מספרים לי) הוא כיף גדול. לא רק בגלל ההופעות, הערק והפלירטוטים אלא בגלל שלעשות פוליטיקה זה כיף. לקחת אחריות על גורל החברה בה אתה חי, ליצור מרחב אנושי לשיחה, ויכוח ופעילות משותפת זה כיף. בני אדם הם חיות פוליטיות, ודברים כאלה מחזקים את האנושיות שלנו. זה הרבה יותר כיף מלשבת בבית ולראות "כוכב נולד".
ועל הכיף הזה, הרשויות בונות. בזמן שהתל אביבים נהנים מהחיים, מאהלי הפריפריה יפורקו אחד אחד עד שיישאר רק רוטשילד. ואז, הממשלה תחזור לפרופגנדה של ימי המאבק הראשונים: "זה בסך הכול כמה תל אביבים מפונקים". אז הנה עצה מעשית: בכל יום, תוציאו אוטובוסים מרוטשילד למאהלים בירושלים, באר שבע וחיפה, וגם למאהלים הקטנים למיניהם, זה של דרום ת"א בתור התחלה."

השמאל

ספיר סלוצקר-עמראן ואורי אופיר, "מלבאס אותי אתה עשית תואר". אתר העוקץ, 29.12.12
"קשה להיות בשמאל היום. לא רק בגלל ההסתה של הימין, אלא גם כי השמאל ברובו ממשיך להצדיק את הביקורת והסטריאוטיפים נגדו. הטעות היא לחשוב ששיח זהויות מפלג אותנו, במקום להבין שרק אם נקצה מקום לשיח מהסוג הזה בשמאל ונבין את הרגישויות ועוולות העבר נוכל להתקדם הלאה. כשעוולות מפא"י עוד לא נפתרו או אפילו הוכרו, אין שום סיכוי – למרות שמפלגות השמאל פועלות לטובת הרווחה והשלום – שתקום התעוררות המונית ותחליט לוותר על פתק "מחל". מה גם שכשבוז'י הרצוג מהעבודה היה שר הרווחה, הוא קידם את תוכנית ויסקונסין במלוא המרץ ושרי החינוך מהשמאל לא בדיוק נהרו לטפל בסוגיית בתי הספר המקצועיים. ומי מגבה את עופר עיני שהופך את כל שוק העבודה לעבדי קבלנים?
החיבור היחידי לשמאל ייעשה דרך מאבקים עממיים שמתחילים מלמטה, של קבלה ומאבק משותף ללא תנאים. לא להסתיר את היותנו שמאל, אבל להיות שם ולהיאבק ביחד. המאבק על הדיור הציבורי זה המקום להתחיל בו, גם חלוקה מחודשת של הקרקעות. כי אנחנו – גם אם האדם הוא החבר הכי טוב של מרזל, אם המשטר יגזול לו את הדירה שלו וישליך אותו לרחוב – אנחנו נהיה שם. נהיה שם כשמאל שלא נופל במלכודות ההפרד ומשול שמציבים לו, נהיה שם כשמאל שלא נותן שישסו אותו בשנאה נגד חרדים, שלא מסכים עם התנחלויות אבל לא שונא את המתנחלים. שמאל שנמצא בשטח, שמבין את המציאות המורכבת ועובד קשה על כדי לעשות חיבורים לא צפויים של קבוצות שונות, שנאבקות ביחד על צדק למדינה הזאת."

הימין

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011
"אף אחד לא מנע מארגוני ימין להצטרף למאבק. הם היו נדרשים להימנע מלהבליט "פתרונות" כמו אכלוס ההתנחלויות בדיוק כמו שארגוני השמאל שם נמנעים מלהבליט את הטענה, הצודקת, שהמשבר הוא במידה רבה בגלל מדיניות ההתנחלות. או לחילופין, אף אחד לא מנע מהם כן להבליט את הנושא וכך לפצל את המאבק לשניים, מאבק דיור ימני מול מאבק דיור שמאלני. גם את זה הם נמנעו מלעשות ואני מנחש שזה משום שהכוח הארגוני המרכזי בימין הוא מועצת יש"ע, והם לא רוצים להיקלע למצב בו האנשים הכמעט יחידים בארץ שלא סובלים ממשבר דיור מתיימרים להוביל מאבק לדיור בר השגה, שלא יפתחו עליהם עיניים."

ברוך אורן: אני נוטה שלא לקבל את הטענה הזו של שלום בוגוסלבסקי. ראשית משום שההתנחלויות כן השתתפו במחאה (היה מאהב באריאל והיה מאהב ברמת הגולן). ושנית משום שבאמת יש מצוקת דיור גם בהתנחלויות. ושלישית משום שאם יש אוכלוסיה שלא סובלת ממשבר דיור (פרט ל-1% כמובן), היא אוכלוסיית בני ה-50+ שסיימו לעבוד בפרך עבור המשכנתא שלהם, וכאמור, לא דיירי ההתנחלויות. מעדיף את הגישה של יהודה אלוש:

יהודה אלוש, "בניית אמון ושיתוף פעולה" / נאום בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 תומלל ע"י ברוך אורן, אתר שקוףבאוהל
"ועכשיו אנחנו באים ושואלים את עצמנו, יא אללא, למה השכונות לא מצטרפים? למה עיירות הפיתוח לא מצטרפים? ולמה ולמה ולמה הציבור?
[...]
ולמה הם לא מצטרפים? אני שומע מחברה במאהל בבאר שבע: "מה, הפרימיטיבם האלה, הדפוקים האלה, כמה שמדכאים אותם, והם עוד מצביעים בשביל זה שמדכא אותם." אז אני רוצה להגיד לכם חברייה שאם אתם חושבים שדירבנו את הציבור הזה בשביל להחליף את ביבי במופז או בשלי יחימוביץ, אם אתם חושבים שאתם תגידו צדק חברתי ויצטרפו אליכם? אז נא, זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד). לא! הליכוד יתחזק עוד יותר! והוא יקבל עוד יותר מנדטים! צריך לבוא מסר! חד! עם אלטרנטיבה! למי, למה, לאן אנחנו הולכים! מה פתאום נזכרתם עכשיו שאין צדק חברתי? מה, לפני בחירות, פתאום השלטון הזה לא בסדר?
צריך לזכור שהציבור הזה הולך עם מטענים קשים מאוד. קשים מאוד. אני צריך יום שלם לספר לכם מה ההורים שלנו חשו, מה ההורים שלנו הרגישו, איזה טירור הופעל כנגדם. זה היה בשנות החמישים, שישים, שבעים! חברייה אנחנו מדינה שמארגנת את הזיכרון, היא חייה על הזיכרון, היא קמה על הזיכרון! השואה הייתה לפני 50-60 שנה למה אנחנו מציינים אותה כל שנה? אז אתם רוצים שאנחנו נשכח את מה שהיה אז? מה אתם רוצים, לעשות עלינו סיבוב? אתם רוצים להחליף את הנבילה בטריפה? הא! זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד)!
כי הליכוד נתן לנו תחושה של בית. בית הרוס, בית חרא, אבל בית. והסוציאליסטים, איילה כאן, היא זוכרת. הסיסמה המרכזית, אתם יודעים מה הייתה הסיסמה המרכזית של הפנתרים השחורים? מה הבונאש! מה זה מה הבונאש? הם לא אוהבים אותנו! מה בסך הכל רצו הפנתרים השחורים? רצו תחושת שייכות! רצו להרגיש חלק מהמדינה הזו! רצו להרגיש שהסוציאליסטים האלה, השיווינאים האלה, הם חלק מזה והזה הוא חלק מהם!
אז בגין זיהה את הפרנציפ הזה, וכשהיה מגיע לבארשבע או לאופקים או לדימונה, היה פותח בנאום "אחי ואחיותי בני עדות המזרח! אהההה!!" וכך הוא הצליח לכבוש את השלטון.
[...]
[...]הבעיה המרכזית של החבר'ה מהשכונות ומעיירות הפיתוח היא פרנסה. בואו נתרכז בפרנסה. בנאדם שיש לו פרנסה טובה, כל הבעיות האחרות שלו נעלמות.
[...]
קחו את כל העניינים האלה בחשבון. תנו לאנשים האלה הרגשה שאתם מדברים אליהם ואתם חלק מהם והם חלק מכם. ודברו על הצרכים הישירים והספציפיים שלהם. ולא יהיה מהפך במדינת ישראל אם הציבור הזה לא יצטרף למחאה. כי זה הציבור הכי גדול וזה הציבור שנותן את הכח ל"אוייב" שלנו, מה שנקרא.
[...]לכל שלטון יש את הבטן הרכה ואפשר להכניע כל שלטון. אבל אל תתעוררו לנו רק בבחירות ואל תבואו לעבוד עלינו כי את זה תקבלו (עושה ז' עם היד)."

לא ברור

טוקבקיסט אנונימי
"מובילי המהפכה הם תמיד משכילים ומתוחכמים יותר מההמון שהם מתיימרים לייצג.
לדודי, 14:23 24.06.12
התופעה ידועה והיא כנראה טבועה באופי האנושי. מובילי המחאה לעולם אינם נמנים על הסקטור המדוכא. מובילי המחאה הם תמיד משכבות חברתיות סוציואקונומיות מבוססות, בני אדם משכילים, לא אחת פרופסורים ופוליטיקאים שנחנו ביכולת ניתוח וכושר רטורי שאין לבני השכבות שלמענם הם נאבקים. דוגמה. לא השחורים בארה"ב הם שהביאו לשחרורם מעבדות. מרד העבדים שהוביל נט טרנר, עבד שידע קרוא וכתוב, ב 1831, דוכא במהירות ומחוללו הוצא להורג. הנשיא אברהם לינקולן הוא שחולל את מלחמת האזרחים שהביאה לביטול העבדות 30 שנים מאוחר יותר."


אלימות

הפרשדונה, בתגובה לשירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זו לא המהפיכה שלי", 25/6/2012

"אני חושב.ת שלא מקבל מספיק דגש המקום שבו אנחנו מתייחסות לפגיעה ברכוש ולוונדליזם כאלימות לא פחות ובמקרים רבים אף יותר) מאלימות כלפי א/נשים ובע"ח אחרות.
אינגריד ניוקירק, מנ"כלית PETA (ארגון שאני מאוד מאוד לא אוהבת, אבל זה לא מוריד מאיכות הטקסט הבא) כתבה על מהפכות אלימות בהקשר לחזית לשחרור בע"ח: http://alllies.org/blog/archives/3606
"מובן שיש הבדל בין אלימות נגד רכוש ואלימות כלפי בני-אדם. החזית לשחרור בעלי-חיים לא תפגע בעכבר, אך גם לא תהסס לשרוף בניין עד היסוד. כל הקבלה בין שתי הפעולות הללו חושפת דרגת סגידה לרכוש ההופכת אותו, למעשה, למקודש. צורת החשיבה הזו, כאשר מותחים אותה עד גבולותיה הטבעיים, מובילה שוטרים לירות למוות במי שלוקחים מוצרים מחנויות"
מאוד מאוד חשוב בעיניי להדגיש ולהזכיר שהתגובות המתוארות בפוסט, ההתנערות מה"אלימות", רבות מהן באו בתגובה לניפוץ זגוגיות של בנק.
עוד דבר שהכעיס אותי ממש בתגובות הוא ניסיונות השוואה של הפעולה לניפוץ זגוגיות של בר של פליטים. האם א/נשים באמת לא מסוגלים/ות לעשות את ההבחנה שבין שבירת חלון בשווי אלפי שקלים השייך לבנק, או לתאגיד ענק, לבין שבירת חלון באלפי שקלים השייך לפליט שמתקשה לסגור את החודש?
עוד תגובות שהרגיזו אותי היו תגובות בסגנון "הם לא אנרכיסטים, או שמלאנים קיצוניים", "נעצרו אנשים נורמטיביים" וכו'. תגובות המתירות את דמם של אנרכיסטיות ושל כל מי שמוכןה להתנגד למנגנוני האלימות הפאשיסטיים של המשטר."

מדינאות

יורם קניוק, "בלי פוליטיקה, אין טעם לגור באוהלים". אתר הארץ, 25.06.2012
"מה יועילו ההפגנות היפות מדי אם אינן מתחברות למשהו הלא נעים הזה, המכוער הזה, הנקרא פוליטיקה מול החרדים, מול השטחים, מול ההבל הכללי. לצעוק צודקים ברחוב זה סקסי ויפה יותר מאשר לעבוד קשה כדי לשכנע אנשים שאולי יהיו העם שהמהפכה מחפשת, אבל זו רק ריאליטי, שכל מה שיש בה זה הסיסמה שצריך לשנות. לשנות מה? איך משנים בלי עשייה?
[...]
לו ליף היתה צועקת שצריך להקדים בחירות, לו הצטרפה לאיזו מפלגה גדולה יותר מציפורן שיכולה לחולל פה שינוי, היא היתה יכולה להכות בלי לשבור את היד. אנחנו זקוקים לשכל של סתיו שפיר, שחוללה יחד עם ליף את המהפכה בשנה שעברה. כי שפיר (כך נדמה לי) מבינה שמלים עושות רעש אבל נשק אנטי-טנקי בצורת פוליטיקה יכול אולי להחזיר את החוגה למקומה. למי שלא זוכר, היו פעם טלפונים עם חוגות. פעם חייגתי. החוגה נתקעה. כל חור היה על המספר הלא נכון. נתתי מכה. החוגה חזרה. ככה זה."
אמה גולדמן
"אם הצבעה היתה יכולה לשנות משהו, היו מוציאים אותה מחוץ לחוק"

ברוך אורן: אפשר לחבר בין התפיסות של גולדמן, קניוק ואלוש, במקום שבו אקטיביזם השטח מסוגל לשנות תפיסות, עמדות ומודעות, ולהביא לפוליטיזציה של ההמונים. במקום הזה, ממילא אין ערך לבחירות כסמל, אלא לתודעה הציבורית ככח פוליטי.

רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013
"התופעה המורכבת הזאת שאנחנו מכנים בשטחיות "הסחף ימינה" קרתה בגלל מגוון סיבות שאפשר לשים תחת הכותרת של "משבר זהות". תראו מה קרה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים:
קריסת דוקטרינת "כור ההיתוך" עם שקיעת האליטות הישנות ועלייתה של הפריפריה. הפוליטיקה ה(כאילו)מזרחית פילסה דרך לקדמת הבמה בדמות ש"ס, מיליון דוברי רוסית – חמישית מאוכלוסיה, הגיעו תוך עשור. גלובליזציה, ישראל הצטרפה לשוק העולמי ותוך שנים ספורות עברנו מחנויות שמתבססות על תוצרת מקומית למגוון מהמם של מותגים מכל כדור הארץ. מערוץ ממלכתי אחד לעשרות ערוצי כבלים ולוויין. וכמובן, הופעת האינטרנט. חוץ מזה, התחילה האינתיפאדה הראשונה, מו"מ ראשון בין ישראל לפלסטינים והסכמי אוסלו.
דבר כזה, מערער את הזהות שלנו. אנחנו מפסיקים להבין מי אנחנו כחברה, מה מאחד ומייחד אותנו ומתחילים לחפש הגדרה עצמית מחודשת. זהות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הפרט ובמובנים רבים, הפחד מאבדן זהות גרוע יותר מהפחד מפני פגיעה פיזית. אם אני אפגע או אמות, זה יהיה "אני" שייפגע או ימות. אבל אם אשתנה, האם עדיין אהיה "אני"?
אז תהליך של ערעור ושינוי הזהות מפחיד בכל מקרה, אבל מפחיד הרבה יותר כשטרוריסטים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה, וכשראש הממשלה נרצח.
אז הקולקטיב דובר העברית בארץ נבהל ונאחז בתשובות הפשוטות והזמינות ביותר של "מי אנחנו" ו"מה אנחנו עושים פה". תשובות פשוטות הן תשובות שכבר קיימות. אם הפסקנו להבין מהו "יהודי" ומהו "ישראלי" ואנחנו לא רוצים להיות במקום המברר והמתלבט בזמן שחמאסניקים מתפוצצים לנו באוטובוס, אז נחליט שיהדות היא יהדות קמאית, אורתודוכסית, קשיחה וברורה. וישראליות היא דגל, הימנון, צה"ל, ולהיות "בעד ישראל" ו"נגד האויב".
אבל הבירור וההתלבטות לא נפסקו. אחת התופעות הדרמטיות ביותר בישראל מאז רצח רבין היא הופעתם של עשרות ארגונים שעוסקים בשיח של בירור היהדות והישראליות. מה שצמח מתוך השיח הזה הוא תחילתה של ליברליזציה של היהדות שכן למרות הנסיגה החדה של ימי הפיגועים, זהו עדיין תהליך העומק ההיסטורי. ועם הזמן שעבר והרגיעה הביטחונית, תהליך זה התעצם עוד יותר.
חלקים גדולים מהימין הישראלי השתתפו בשיח הזה והפרויקט הגדול של הימין בעשור האחרון הוא ניסיון להכיל את השיח והבירור בתוך "גבולות גיזרה" צרים וקשיחים שהם מכנים "ציונות" או "ניאו-ציונות". השמאל הישראלי, ברובו, הפקיר את הנושא ונאחז בתשובות הפשוטות שלו, שנשענות על חילוניות, קוסמופוליטיות ומערביות. כשהתחיל גל הליברליזציה הפנים יהודי, הוא לא פגש שמאל ישראלי שקיבל אותו בזרועות פתוחות אלא שמאל ישראלי שהתייחס אליו בחשדנות ועוינות, שהעדיף להסתכל לא עליו אלא על הדודות המשגיחות מהימין שליוו אותו כדי לדאוג שלא יתרחק מדי מהבסיס הקמאי והלאומני."

יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא ללא ספק ההפתעה של הבחירות האלו. גם הוא עצמו לא צפה את ההצלחה המסחררת של המפלגה החדשה שהקים, "יש עתיד".

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013
"יאיר לפיד הציג פסאדה של ישראליות מכילה ומתונה. אמנם קשה להבין מה הישראליות הזאת אומרת, אם בכלל, אבל בזה גם סוד קסמו. ברור לכולם שזה משהו "ישראלי", אבל זה גם דף חלק שכל אחד יכול להקרין עליו את מה שהוא רוצה. אני יכול להבין למה אזרח שמסתכל מסביב ולא רואה אף מפלגה שמייצגת אותו יבחר ביאיר לפיד. אם אני לא רוצה להתחייב למה שהאחרים מציעים, אני אבחר במה שלא דורש ממני להתחייב לשום דבר אבל מספק איזו תחושת "ביחד" דביקה."

נפטלי בנט

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013
"מי שרכבו על הזהות היהודית הפתוחה והמכילה זכו להצלחות. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט היא הכול חוץ מיהדות פתוחה ומכילה. המפלגה עצמה, ברובה, היא לאומנית ודתית על גבול הפונדמנטליזם. אבל הדור שבנט מייצג מבין שזה לא עובד. בנט הוא בדיוק הדודה הזאת שנצמדת למהפכת היהדות הליברלית כדי לדאוג שתישאר צנועה ותומתה לא תחולל. רק עד הזמן האחרון, החבורה הזאת בניצוחו של משה קלוגהפט, האסטרטג והקמפיינר של 'אם תרצו', של קמפיין 'הגז הערבי', של 'ישראל שלי' ושאר מיזמים שהובילו את שיח השנאה וההכפשה בשנים האחרונות, הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה. הם עטפו את אידיאולוגיית ההארד-קור שלהם בערימה של צמר גפן מתוק ועמוס צבעי מאכל שכולו מתינות והכלה של כל הזרמים בעם. אפילו של הערבים. לפחות באותו חלק מהקמפיין שיועד לציבור החילוני והמסורתי. אז בנט הציג פסאדה של יהדות מתונה ומכילה, וזה עבד לו."

מחוץ לשדה הכסף

הספר החדש של Andrew Jackson & Ben Dyson

עייפות?

ירון בן עזרי: מה עושה תנועת מחאה שאין על מה למחות?

שיח פריוילגי והפריוילגיה להשתתף בשיח

הזמנה לשכונה

ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12
"להבין מרחוק זה קל. העשייה, לעומת זאת, דורשת מאמץ. אז בואו כולנו נבין דבר אחד פשוט: לייקים בפייסבוק אינם בגדר עשייה והם לא ישנו כלום. רק הנוכחות בשטח עשויה לחולל שינוי. [...] אנחנו לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. אנחנו נישאר השמאל שממשיך לקרוא לתושבי השכונה "תושבי השכונות" בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה. כמה מטען היסטורי הוא נושא בתוכו.
הדרך לשנות את המצב בדרום ת"א מחייבת נוכחות לא רק כשיש הפגנות, המצב סוער וצריך "לחנך" את אנשי השכונה. הדרך לשינוי מחייבת נוכחות יומיומית שלנו בשכונה, בקבוצות פעילים ותושבי השכונה שמנסים לעשות את השינוי ביחד – לא למען ולא בשביל התושבים.
אבל כמו בכל מועדון נחשב, גם פה יש סלקציה. לא כל אחד יכול לפעול בשכונה.
רק אם אתם פעילים חברתיים שמבינים את המצב, פעילים שמודעים לפריבילגיות שלהם, למיקום שלהם במערך הכוחות ולפערים הגדולים שייתכנו במעמד הסוציו-אקונומי. רק אם אתם מודעים למשמעות המצויה במקום שבו נולדתם וגדלתם, בחינוך שקיבלתם ובכסף שיש להורים שלכם בבנק. רק אם תוכיחו את עצמכם לתושבי השכונה בהתמדה וברצון הטוב, תוך הבנה אמיתית של הדיכוי שחוו תושבי השכונות במשך עשרות שנים.
אם תבינו שלעובדה שאתם אשכנזים/ גרים בצפון ת"א/ ממעמד הביניים יש משמעות, יש משקל בפעילות שלכם ובנוכחות שלכם, יש לכם סיכוי. זה לא אומר שאתם לא יכולים לפעול ולחוות דיעה, אבל זה כן אומר שאם תאהבו את זה ואם לא, חובת ההוכחה עליכם היא כפולה [...]"
מאיר עמור, "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12
"מה שקורה היום בשכונת התקווה הוא מה שנזרע בשכונת התקווה לפני 10 ו-20 ו-50 שנה. יש קשר עמוק בין הזנחה, עוני, קיפוח, חוסר מוצא וחוסר תקווה ובחירה פוליטית חסרת אחריות. זה נכון בכל העולם. זה נכון גם לישראל. אי אפשר לתקן מציאות חברתית באמצעות דיבורים חסרי תכלית. לפני כעשרים שנה היה פרוייקט שנקרא "קדמה" בתקווה. הוא ניזום על ידי המחשבה באירגון הל"ה והובא לידי ביצוע על ידי סמי שלום שטרית ואחרים/ת. את בית הספר התיכון "קדמה" סגרו. לפני "קדמה" עובדיה גולסטני אני ואחרים הקמנו את תנועת הנוער "שחר". היא נבלמה מטעם העירייה. לפני שלושים שנה הציע ידידי המנוח יוסף שילוח לצ'יץ להקים בית ספר לטיסה בשכונת התקווה. צ'יץ זרק אותו מהמשרד. כאשר יבנו בית ספר לטיסה, יקימו תנועת נוער ויבנו בית ספר תיכון עיוני בשכונת התקווה לא יהיה סיכוי לבן-הארים ללבות שנאה. אבל בשביל זה צריך לדאוג שהמטוס לא יתרסק בשמיים. כי לאחר שהוא יתרסק אפילו אלוהים לא יכול להצלי אדם שנופל ממטוס באמצע הלילה. "שמאל אשכנזי" או "שמאל מזרחי" תפסיקו את הדיון המטופש הזה. בית ספר, תנועת נוער, עבודה, תקווה לתקווה, מוצא מחוסר המוצא החברתי והכלכלי לא שטויות במיץ עגבניות על התנדבות ורצון טוב. אם אלה לא יקרו יהיו נאצים יהודים גם בשכונת התקווה וגם משכונת התקווה. למרות השם."
חררדו לייבנר, "מי שלא רוצה לא יבין", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12
"ספיר דורשת מפעילים ופעילות בעלי כוונות טובות קצת רפלקסיה לפני שבאים "לעשות טוב" במקום אחר ממקומם הגיאו-חברתי. הדגש הוא על בעלי כוונות טובות וכנות, לא על מחפשי אליבי/מיואשים/ציניקנים. והבקשה נכונה לכל הקשר, לא רק לגבי שכונות דרום ת"א. את או אתה רוצים להיות מעורבים בשינוי חברתי בסביבה שאיננה זו בה התפתחתם עם אנשים החווים מציאות שונה משלכם – מצוין, אבל בואו מתוך סולידריות, נכונות ללמוד ומתוך הבנה בסיסית של יחסי הגומלין החברתיים בין המקום שבו אתם באים למקום בו אתם מופיעים. זה א'-ב' של פעילות רצינית לשינוי חברתי ופוליטי. זו הדרך היחידה שבה אפשר לעבוד יחד ולחתור תחת ההפרדות בלי לשעתק את יחסי הכוח. וזה נכון לכל סוגי יחסי הכוח."


הנאום של ח"כ רות קלדרון על כך שהיא גאה בהקמת בינ"ה- בית מדרש חילוני.

טובול

עם השיר

התראיינתי אצל רינו צרור הבוקר. יצא לי לשמוע קצת רדיו לפני שעליתי לשידור, וקצת התעצבנתי.

שני אייטמים לפני עלתה רות קלדרון, שסיפרה על בית המדרש שהיא מקימה בכנסת, שבו היא הולכת ללמד שיעור על "איך חברי הכנסת צריכים להסתדר אחד עם השני". הראיון היה על שום נאומה המרגש של הפרופסור שבו סיפרה לעם ישראל שוב את הסיפור על אותם פליטים יהודים מאירופה שעולים לארץ ישראל ואיך הם מקימים כאן חברת מופת וכו' וכו' וההמשך כבר ידוע ומוכר לנו מגן ילדים. לפני שנשברתי, אני זוכר אותה אומרת משהו על זה שהבעיה בחינוך שהיא קיבלה זה שלא הייתה בו יהדות, גמרא ומשנה וכו'. הפרופסור מתעסקת ב"זהות יהודית" ובתכנים של מערכת החינוך, ולמשל לא מפריע לה שיש התאמה כמעט מלאה בין חוסר נראות במערכת החינוך (למשל בשיעורי היסטוריה וספרות) לבין *מעמד כלכלי* וייצוג במוקדי כוח? נראה לה מקרי ש- 99% מהילדים העניים במדינה הם מזרחים/ערבים/מהגרים ושבמקרה הם גם לא מקבלים שום ביטוי במערכת החינוך, ובפרט בכל התכנים של "זהות יהודית"??? שיח התרבויות לא יכול להיות מנותק מהמצב החברתי, כלכלי ומיחסי הכוח במדינה. אחרת הוא הופך לקריקטורה ולעוד שיטה לחזק את הזהות ההגמונית. והכל במילים יפות שכולם אוהבים לשמוע ולשתף בפייסבוק.

היא לוקחת את שיח הזהויות למקום של פולקלור. סליחה, אבל של אשכנזים בורגנים שבתור חוג בשעות הפנאי הולכים ללמוד את "תנורו של עכנאי" ועוד מצפים שהמדינה תממן להם את זה. או אירגונים כמו "בינה" שבאים להציל את אנשי המערות בדרום תל אביב ועל הדרך משתלטים להם על מבנים. העיקר שהם מלמדים אותם איך אמורים ללמוד תורה.

הרטוריקה שלה היא של שיוויון ופלורליזם, אבל בפועל הגופים האלה הם הגופים הכי מדירים והכי לבנים שיש. חוץ ממעט ג'קי לוי כאלה שהם שם על תקן "מספרי סיפורים" אקזוטיים, לא תמצאו שם כמעט מזרחים/אתיופים ובטח שלא ערבים (להם אין בכלל כניסה למקומות המתקדמים הללו). היא וכל המפלגה שלה מדברים על "שיוויון בנטל", מה עם שיוויון בנטל העוני? יש לך מושג כמה ילדים חרדים רעבים שחיים 6 בחדר יש? אבל לא, חשוב שהמדינה תממן את הבתי מדרש החילוניים, כמו שהיא מממנת את האופרה והפילהרמונית (מעל 90% מתקציבי התרבות של מדינת ישראל הולכים למימון מוסדות תרבות מערביים. נתון ממחקר שיצא הבוקר של יפעת ביטון). והיא גם מטעה, כי הגופים של היהדות החילונית המתקדמת והנאורה הזאת, ממומנים *בטירוף* על ידי קרנות של מולטי מיליונרים. בזמן הזה, אירגונים שפועלים בשכונות מקוששים גרושים ועובדים בהתנדבות גמורה. ככה, עם רטוריקה יפה היא אומרת "לא יתכן שהישיבות יקבלו כסף ואנחנו נהיה בעוני. כל 100 מקומות הלימוד החילונים והפלורליסטים בארץ שורדים בקושי." ממש רחמנות. ואנשים טובים נופלים ברשת בקלות כי היא נחמדה ומדברת יפה על זהות ותרבות.

אחרי זה היא הזכירה כמה מהשמות של מחדשי היהדות הגדולים, את הפרופסורים הרטמן והלברטל, שהקימו בתי מדרש חילוניים. מזכיר לי את מחדשי הפיוט הגדולים של הדורות האחרונים, ערן צור ומאיר בנאי (וכבוד ארבעתם במקומם מונח, זה לא הנושא). ככה בדיוק מוחקים מהשיח הציבורי את התרבות בפריפריה שוב ושוב ושוב.

אחרי שקלדרון ירדה מהשידור, עלתה גברת תורג'מן, סייעת גננת מאשדוד (כמו שסבתא שלי הייתה), שמספרת על שכר של 4500 ש"ח בחודש שהיא נאבקת לשפר כרגע. אחריה עלה איזה ראש ענף בהסתדרות ואמר שהיא סתם מתלוננת כי הם בדיוק קיבלו העלאה (של 250 ש"ח). ואז נזכרתי בשיר הזה ואיתו אסיים את הכעס שלי להיום:

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

אוריפורת

http://www.facebook.com/uripirat/posts/10151710879123696?comment_id=30438349&notif_t=like

מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013)

יוס ברוך מפנה לנאום של יהודה אלוש בכנס בארשבע של שתיל, אפריל 2012: "מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף.

9 חודשים לפני הבחירות, צפיתי בכנס של שתי"ל ביהודה אלוש מבאר שבע מדבר דברי חכמה. יהודה ניסח בדיוק רב מחשבות לא ברורות ולא ממוקדות שהערבבו אצלי בראש, בקשר למחאה החברתית, לייצוג שלה בתקשורת ההמונים ולתוצרים הפוליטיים שלה. 9 חודשים לפני, יש בנאום הזה את כל הסיבות לכשלונו של מחנה השמאל הסוציאל דמוקרטי, ולהצלחתו של "הכח החדש" לכאורה של יאיר לפיד.

אם אתם שמאלנים אשכנזים החפצים בשינוי, הטו אוזן.

בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012

אני כועס, אני בקריזה. בא לי לזרוק את הדף הזה ולהגיד מה אני חושב. מחר יש לנו הפגנה בבארשבע שהמסר המרכזי שלה הוא די לאלימות ודי לסלקציה. בבארשבע יש מועדונים של סטודנטים, כעשרה פאבים כאלה, שעושים סלקציה לכל תושבי בארשבע. מי שהוא לא סטודנט לא יכול להכנס למקומות האלה. והאיזור. ומזה שבוע אנחנו מבקשים סיוע חירום מהקרן החדשה, איזה אוטובוס, איזה שלטים, איזה נסיעות. עניינם. לא עמותה ולא בקשר. והדפים הולכים וחוזרים והולכים וחוזרים והם אומרים לי שהפעם לא יהיה. אבל אני זוכר ואני ראיתי במו עיניי, ברוטשילד, בתקופת רוטשילד, היו אנשים שבמקרה יש להם עיניים כחולות, שבטלפון הם סגרו וקיבלו מענק. אז אני לא מבין איפה גברת ליאל, יושבת ראש הקרן. לא במקרה אני אמרתי לה על מה את מדברת על איזה פריפריה? אז שיהיה עוד שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה ותסתדרו.

אמרתי.

אז חברה אנחנו היום כמעט שנה. לקראת מחאת הקיץ שצצה. אני זוכר, אפרופו שנה. באמת באמת לא צצה.

מה את אומרת, בפברואר? אני רוצה לספר על סיפורים שהתחילו לפני 40 שנה. לפני 40 שנה הייתי בערך בן 11-12, הוזמנו לשכונת מוסררה, להצביע למוסררה. שנה למאבק של הפנתרים השחורים. וגם לפני המאבק של הפנתרים השחורים, היה עוד מאבק שקראו לו מאבק ואדי סאליב. ואני זוכר שהגענו ככה בהמונינו, תראו בזמנים האלו לא היו טלפונים, לא היו פלאפונים, לא היו פקסים, לא היה פייסבוק, על מה אנחנו מדברים. היו מכוניות סוסיתא, משאיות שמעמיסים בהם חול, היו מלא אנשים. עשינו סיור כזה בירושלים, השבתנו את כל ירושלים. איך שאנחנו מגיעים למוסררה, פתאום אנחנו רואים מולנו גדודים, גדודים של משמר הגבול. עם אלות. כשאני שומע היום, על החבר'ה שמתלוננים היום על האלימות של המשטרה, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. קרעו אותנו! הרביצו עלינו עם אלות! אני זוכר באתי עם אבא שלי, עם אמא שלי, עם שתי האחיות שלי, ופתאום האבא שלי, כאילו, הגב שלי אומר לי:

"יהודה, כל אחד לעצמו, לברוח, להתפזר!"

"איפה אני אלך?"

"קפוץ שמה!"

"מה שמה?" אני הולך שמה אני רואה בית קברות אני אומר לו: "אבא, בית קברות!"

הוא אומר לי: "תזהר מהחיים, לא המתים, שב שמה!"

ואחרי זה, אחרי איזה שעתיים, שקט, אני יוצא, אללא, רחובות ירושלים, לאן מגיעים, איפה הולכים? מה מתכנסים? הולך ברחובות מדבר עם אנשים. ועוד דבר, זוכרת איילה, לא זוכר עם היית בהפגנה הזו? נאלצנו כולנו לזרוק את החולצות של הפנתרים השחורים או להפוך אותם, כי השוטרים קיבלו הוראה: "כל מי שיש לו את האגרוף, לתת לו אגרופים. לשבור לו את העצמות."

ועכשיו אנחנו באים ושואלים את עצמנו, יא אללא, למה השכונות לא מצטרפים? למה עיירות הפיתוח לא מצטרפים? ולמה ולמה ולמה הציבור?

(מהקהל: ולמה האתיופים לא מצטרפים?)

כמה הם האתיופים לא משתתפים? יופי, טוב שהעלית את הנקודה הזו. ואם כבר מדברים על האתיופים, שתדעו לכם, אני הייתי במקרה מנהל מרכז קליטה. אין אלופים כמו האתיופים בארגון הפגנות! הם מארגנים הפגנות בבוקר ובערב ובצהריים, הם יודעים להתארגן והם יודעים לעמוד על הזכויות שלהם והם יודעים להאבק. אבל במחאה הזו הם לא מוצאים את עצמם. גם תושבי השכונות ועיירות הפיתוח.

ולמה הם לא מצטרפים? אני שומע מחברה במאהל בבאר שבע: "מה, הפרימיטיבם האלה, הדפוקים האלה, כמה שמדכאים אותם, והם עוד מצביעים בשביל זה שמדכא אותם." אז אני רוצה להגיד לכם חברייה שאם אתם חושבים שדירבנו את הציבור הזה בשביל להחליף את ביבי במופז או בשלי יחימוביץ, אם אתם חושבים שאתם תגידו צדק חברתי ויצטרפו אליכם? אז נא, זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד). לא! הליכוד יתחזק עוד יותר! והוא יקבל עוד יותר מנדטים! צריך לבוא מסר! חד! עם אלטרנטיבה!. למי, למה, לאן אנחנו הולכים! מה פתאום נזכרתם עכשיו שאין צדק חברתי? מה, לפני בחירות, פתאום השלטון הזה לא בסדר?

צריך לזכור שהציבור הזה הולך עם מטענים קשים מאוד. קשים מאוד. אני צריך יום שלם לספר לכם מה ההורים שלנו חשו, מה ההורים שלנו הרגישו, איזה טירור הופעל כנגדם. זה היה בשנות החמישים, שישים, שבעים! חברייה אנחנו מדינה שמארגנת את הזיכרון, היא חייה על הזיכרון, היא קמה על הזיכרון! השואה הייתה לפני 50-60 שנה למה אנחנו מציינים אותה כל שנה? אז אתם רוצים שאנחנו נשכח את מה שהיה אז? מה אתם רוצים, לעשות עלינו סיבוב? אתם רוצים להחליף את הנבילה בטריפה? הא! זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד)!

כי הליכוד נתן לנו תחושה של בית. בית הרוס, בית חרא, אבל בית. והסוציאליסטים, איילה כאן, היא זוכרת. הסיסמה המרכזית, אתם יודעים מה הייתה הסיסמה המרכזית של הפנתרים השחורים? מה הבונאש! מה זה מה הבונאש? הם לא אוהבים אותנו! מה בסך הכל רצו הפנתרים השחורים? רצו תחושת שייכות! רצו להרגיש חלק מהמדינה הזו! רצו להרגיש שהסוציאליסטים האלה, השיווינאים האלה, הם חלק מזה והזה הוא חלק מהם!

אז בגין זיהה את הפרנציפ הזה, וכשהיה מגיע לבארשבע או לאופקים או לדימונה, היה פותח בנאום "אחי ואחיותי בני עדות המזרח! אהההה!!" וכך הוא הצליח לכבוש את השלטון.

בקיצור המסר שלי בכל הסיפור הזה, בכל הדברים שאני אומר כאן, שקודם כל צריך לדבר על צרכים שמגיעים לכולנו. ובית, ליצור אלטנטיבה חדשה. אנחנו חייבים אלנטרנטיבה חדשה, אנחנו לא נעשה סבב עוד פעם, שמאל ימין ימין שמאל. משהו חדש! מפלגה שאתה תעמוד בראשה מצידי. אבל משהו חדש! אתם רואים לאורך כל ההיסטוריה, כל מפלגה חדשה היא יחסית מצליחה. אמנם היא מתפרקת מאוד מהר ונעלמת מהר מאוד כי היא לא באה עם שום תוכן, היא באה כמפלגת אופנה. אבל הציבור רעב למשהו חדש. נמאס לנו מזה ומזה.

ולכן, אני בא ומציע שאנחנו פה נדבר על תוכן וגם על מהות. זאת אומרת למי ולמה, לקראת מה אנחנו הולכים. מה אתם חושבים? שהשכונות, ועיירות הפיתוח, והאתיופים, וכולי וכולי - מה הם טיפשים, הם מפגרים? לא, הם לא פראיירים! הם לא יתנו לאף אחד לעשות עליהם עוד סיבוב! נישאר בבית ההרוס הזה אבל זה בית.

וצריך להבין, צריך להבין שיש רגישות. זה לא רק אחד ועוד אחד. אני מזהה שבכלל, בבחירות האחרונות, מה שמנחה את האנשים להצביע זה יותר השנאה מאשר האהבה. את מי לדפוק ועם מי ללכת נגד, ועם מי יש לי את הצ'אנס לנקום. אז אני מציע, בואו ניצור משהו חדש, מסגרת חדשה, בואו נדבר 1,2,3, הבעיה המרכזית של החבר'ה מהשכונות ומעיירות הפיתוח היא פרנסה. בואו נתרכז בפרנסה. בנאדם שיש לו פרנסה טובה, כל הבעיות האחרות שלו נעלמות.

עכשיו גם לא צריך את כל הציבור. מי אמר שצריך את כולם? מי אמר שצריך 100% תמיכה? מי אמר? מה אנחנו, משטר מלוכני, או איזה קומוניסטי שכולם צריכים להיות איתנו, וכולם צריכים לחשוב באותה צורה וכולם צריכים ללכת באותו כיוון? אנשים חושבים בכל מיני כיוונים וצרכים ויש את ההסתה הזו, ועומדים להרוג אותנו ולזרוק אותנו לים.

קחו את כל העניינים האלה בחשבון. תנו לאנשים האלה הרגשה שאתם מדברים אליהם ואתם חלק מהם והם חלק מכם. ודברו על הצרכים הישירים והספציפיים שלהם. ולא יהיה מהפך במדינת ישראל אם הציבור הזה לא יצטרף למחאה. כי זה הציבור הכי גדול וזה הציבור שנותן את הכח ל"אוייב" שלנו, מה שנקרא.

חבר'ה, כל שלטון אפשר להכניע אותו. כל שלטון אפשר להפיל אותו. אין דבר כזה. כל שלטון אפשר להכניע אותו. אתם זוכרים ב-77? מה שצעקנו זה רק "בגין לשלטון בגין לשלטון" והוא הגיע לשלטון. בשנת 92 באנו לשמיר ולחבר'ה שלו ואמרנו לו "כולנו קופים! דוד לוי קוף וכולנו קופים!" וזה הביא את בשורת המהפך. אח"כ ב99 הבאנו את ברק - שינוי, רוצים לשנות, נמאס לנו! וכל שינוי שאנחנו מביאים נהיה יותר גרוע, יותר מאכזב. נמאס לנו. לכל שלטון יש את הבטן הרכה ואפשר להכניע כל שלטון. אבל אל תתעוררו לנו רק בבחירות ואל תבואו לעבוד עלינו כי את זה תקבלו (עושה ז' עם היד).

ברק סגל

ברק סגל לא מצליח למה אנחנו נופלים להפרד ומשול הזה: "Barak Levi Segal פלאשבק מהילדות בעקבות המשפט האחרון שלך (ולא רק שלך):

הייתי מרבה להסתובב ברחובות, בעיקר במגרשי כדורגל. בכל העיר. גם לא מעט בדרום תל אביב, יפו ואזור. אבל בחולון אין מגרש שלא שיחקתי והכרתי בדיוק את האופי של המגרש - יש קטנים וצריך יותר טכניקה מכושר, ויש כאלה שהרצפה חלקה והברכיים משתפשפות. לגאולים הייתי הולך עם שלומי ושי סמורי ושם ידוע שאפשר לעשות תרגיל ולבעוט על הגדר והכדור יחזור אליך. ויש את האפס ההוא שתמיד מגיע וכולנו יודעים שבסוף יהיה מכות. ויש את 'החברים' מהתבור – הבית ספר שצמוד לבית. שם אני משחק רוב הזמן. עם הגדולים אבל. ממש גדולים. 3 שנים לפחות גדולים.

כשאני נער בחטיבה. אני משחק כדורגל בצפרירים כבר כמה שנים טובות. קפטן של הקבוצה אפילו. מספרים שהייתי בלם ממש טוב לגילי. גם הייתי גדול לגילי, ופייטר פייטר. אצלי אם מישהו היה עובר אותי ולוקח לי את הכבוד, הייתי לוקח לו את הרגל.

היה את איציק שתמיד לקח אותי לשחק איתו. הוא היה הכי טוב. יותר משנסי, בנבנישתי, יוחנן, סמיר... באמת הכי טוב. כולם היו שחקנים בקבוצות מכובדות. ממכבי דרך הפועל ובני יהודה. אבל איציק... הכי טוב. ואני תמיד איתו. ביחד זה היה תענוג. מה יכול ילד קטן שחולם להיות ארמלי יותר מאשר לשחק עם הכי טוב ועוד מהגדולים. היינו משחקים אולי 5 פעמים בשבוע, כשכולם בצד מסתכלים שאני משחק עם הגדולים. ולנצח. ולהבקיע גולים כי איציק מכין לי בשביל הצחוקים ולעשות הגנה יותר טוב מכולם. בלם הייתי. בלם זה בלי קרדיט – עבודה שחורה. אבל איציק יודע שהוא צריך אותי בשביל שהוא ינצח בשביל הקבוצה כי אני את הלב מוכן לשפוך על המגרש.

אבל מכול הדברים הטובים אני זוכר אולי יותר מהכול כאב. לא שמחה. כאב.

כשהייתי מעז לעבור אותם – היו צועקים עלי שאני אשכנזי מסריח. ואם לאחד מהם היה בעיות בבית באותו היום - אני האשכנזי שאחראי לזה והייתי מגלה את זה על המגרש. וכשהייתי מפיל אותם על הרצפה כשלא עברו אותי – אז אם איציק לא היה מגן עלי (או כל אחד שעבר עליו יום טוב של אבירות) הייתי עושה שעת כושר של 5 דק' כדי שגבר מבוגר ממני ב- 3 שנים יפסיק לרדוף אחריי בשביל להרביץ לי. כי מילא שאני צעיר ונפל בגללי. אבל אשכנזי??!?!

פעם אחת הרוש שחזר בתשובה ניסה לירוק עלי. ממש מול כולם. הסתובב, אמר משהו, ופשוט ירק. למזלי לא פגע. אבל זה לא משנה. זה פגע.

והאמת שכל כך אהבתי לשחק כדורגל, במיוחד עם הגדולים. לפעמים אפילו היה נדמה לי שאני אחד מהחבר'ה. ובכלל, לא הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי. לשמחתי היה לי קצת שכל להבין עם הזמן שלכולם גוון אחר משלי. אבא עבד כל היום והתקדם בעור שיניו אבל ההורים של החברים לקבוצה לא. היה להם מקצועות צווארון כחול ופחות אמצעים. עוד אז הבנתי שיש קשר. וכמה שהייתי גאה באבא כשהוא סיפר לי סוד שאסור לספר בשום מחיר. שהוא יעזור לאבי לשלם על כרטיס הטיסה לטורניר שנסענו בספרד כדי שלא יישאר בארץ. לאבא יש בעיה של עיוורון צבעים – עד היום הוא לא מבין מה זה אשכנזים ומזרחים (אבל חרדים מול חילונים מבין גם מבין לצערי).

אצלנו בקבוצה כילדים ונערים לא הייתי אשכנזי. הייתי 'סגל'. בלם חומה. מתאבד על המגרש והולך ראש בראש אם מישהו מהיריב היה נטפל בכוחניות לקטנים שבקבוצה. היינו קבוצה. אפילו טובה. ניצחנו קבוצות גדולות מאיתנו (היה לנו מאמן גאון ייאמר לזכותו - שלמה ניניו) ובכלל לא הבנו מה זה אשכנזי ומזרחי. ההורים של השחקנים עם זאת (ברובם מזרחים) ידעו גם ידעו.

מצטער שאני לוקח את זה אישית בתגובה. בעיקרון אני יודע שאסור לעשות את זה כי המקרה פרטי לא מסמן תמיד על הכללי. אבל כנראה שכשהעצבים עולים קצת (באמת שקצת) אז הרגש משתלט והופך את העיקרון לאישי.

1. הקרן לא נתנה לי שקל בתקופת רוטשילד. לא לי ולא לשאר חבריי. היחידים שהבנתי בדיעבד שנתנה זה בקרית שמונה לאוהלים. בפעם היחידה שישבתי עם מישהו מטעמם (הרבה אחרי רוטשילד, תקופת הלא נחמדים), הבנתי שזה תהליך ארוך ומייגע שאין לי כוח אליו. ויש לי עיניים כחולות. להזכירך.

2. אני מתנצל שלא פיצצו אותנו בשנה האחרונה מספיק כמו שפיצצו את הפנתרים. לא ידעתי בכלל שזאת תחרות. עם זאת, מכל הדיבורים והמיני מעצרי ראווה של כל הגיבורים שהכרתי בשנה וקצת האחרונים (מה אני אעשה, סחבק חדש בעסק ולא 40 שנה), כותב שורות אלה בילה כנראה הכי הרבה זמן במעצר (מגרש הרוסים לכמה ימים) ומתוך 2 תיקים אחד במחוזי. רומני אנוכי יוס. עם עיניים כחולות.

3. לא רק האשכנזים צריכים להטות אוזן, גם המזרחים צריכים. כי כמה שבדקתי לאחרונה המזרחים (כמו האשכנזים) לא מוכנים להודות בשיח המזרחי-אשכנזי, ביחסי כוחות, הגמוניה.... תודעה כוזבת היא לכולנו. אין לה הבדלה של מין וגזע.

4. אני ידוע שאסור לי להיות הקורבן. וגם אסור לי להוביל שום דבר כי אני ההגמוניה. וגם אסור לי להעלים עין ממאבק שמתרחש כי אז אני אטום ואדיש – מלכוד 22. אבל אם יש דבר אחד שעולה לי לא מעט מהשיח שלך ושל עוד כמה 'חברים' למאבק זה הילדות שלי עם 'החברים' שלי לכדורגל – גזענות נגדית כנגד השותפים במקום מול האחראים האמיתיים.

חביבי (מותר לי להגיד חביבי או שזה התנשאות?), לא מנצחים גזענות בגזענות. כמו שלא מנצחים מלחמה במלחמה.

יש אליטה אחת (עולמית וישראלית) שאחראית על הדיכוי והאפליה. שם לא מעניין אותם מוצא גזע ומין. שם ערבים ויהודים ונוצרים ובוסנים ואיראניים מתחברים יפה מאוד – קוראים לזה בעלי כוח ובעלי הון. אם הם מסוגלים להבין את זה. הגיע הזמן שגם אתה. אני לא האויב שלך יוס. אבל אל תצפה שתמשיך ככה לרדת עלי ואתחנן לעוד. גם לי - אשכנזי, רומני, עיניים כחולות, יש רגשות, ואני לא אשחק 7 שנים ביחד וכל פעם שתתעצבן תוציא את זה עלי.

והכי חשוב לדעתי, כמו שאני כבר לא מבין מה זה שמאל-ימין, אני כבר מתקשה להבין מה זה אשכנזי-מזרחי. עד כמה שנאי יודע כל החברים והחברות המזרחים והאשכנזים שלי נולדו פה. בארץ ישראל."

ויוס עונה לו: "ef Baruch אי אפשר למחוק את שיח הזהויות על ידי השיח המעמדי. זהו דיכוי לא פחות חמור מהדיכוי הכלכלי. אני מצטער לשמוע על חוויות הרדיפה שעברת כנער, בטוח שלא הגיע לך. עכשיו אנסה לענות ולשאול כמה שאלות ישירות, ואני מצפה לתשובות ישירות. 1. כסף. האם אלדד יניב שילם לדפני ליף? האם הוא נתן לך כסף בזמן מחאת קיץ 2011? מי בדיוק שלח את סתיו שפיר לחלוב את האמריקאים? מי נתן שם חסות והכוונה? הקרן? JSTREET? 2. מכות ומעצרים. ברמה האישית לא נעצרתי מעולם. המשטרה נהגה בקיץ הראשון ברכות עם המפגינים, מכיוון שזו היתה מחאה שזוהתה כלבנה. בקיץ השני היד הוכבדה, בד בבד עם חשיפתן של דמויות מזרחיות. האם זה מקרי? אני מסופק. יש לי תחושה שרצו לצייר את המחאה כאלימה. ברמה האישית, בתור לוחם בצה"ל, יש לי כבוד בסיסי כלפי לובשי המדים - ההתגרות בהם נראית לי ילדותית ומיותרת, ממילא, הם לא האויב. הם בסך הכל אנשים שהולכים להתפרנס בחרא עבודה עם חרא אוכלוסיה וחרא תנאים. 3. יש דרך ארוכה לפני שני הצדדים, אשכנזים ומזרחיים כאחד, עד שנגיע לעמק השווה מבחינת השיח. אי אפשר לפסול גזענות ואפליה קיימת על סמך אפליה אחרת. זה שהיו רעים אליך כי היית ילד אשכנזי זו בעיה, ומקורות התסכול והאלימות ההם כנראה נבעו מהרבה אלימות ורוע שהופנתה כלפי אלה ששיחקו איתך. אני לא מצדיק את זה, זה פסול וזה פסול, ואין הצדקה לא לגזענות בכיוון האחד ולא לזו בכיוון השני. 4. כולנו קורבנות בדרך זו או אחרת. אף אחד לא שולל ממך את הזכות להנהיג. עם זאת, חבורת השמנת של רוטשילד היתה חבורה חסרת מנהיגות, יצירי טיפוח של עיתונאים ילדותיים, שלא היה להם שכל לנצל את הפוטנציאל הפוליטי האדיר לשינוי ואת ההזדמנות החד פעמית שניתנה בידם. הפוליטיקה הבזויה שהחבורה הזאת הפגינה לאורך כל המחאה ההיא ובזמן שעבר מאז, היא התנהלות הגמונית וכוחנית קלאסית, שיטות של ניצול בני אדם שלא היו מביישות תאגידים כמו מקדונלדז או מיקרוסופט. ההתנהלות סביב אסיפת נציגי המאהלים, עשרת הנציגים וכל הג'אז הזה היו מהלכים פוליטיים שראויים לחונטה צבאית במדינת עולם שלישית, חונטה שמשתלטת על משאב ולא מוכנה לשחרר כי הוא שלה בדין, בזכות החזקה הלבנה שתפשה על הדימוי הציבורי. זה בדיוק חוסר מנהיגות, זו בדיוק הסיבה שרוב האנשים שם נשארו רק עם חבורה מצומצמת של פתיים חדשים שמוכנים לעבוד איתם, וגם זה רק עד שהפתיים פותחים את עיניהם ומבינים עם מי יש להם עסק. בענין הזה, אני לא מכליל אותך. אני זוכר שפגשתי אותך בפעם הראשונה במפגש עם דני האדום ודברת לענין על השכונות. ברמה האישית לא ענין אותי להגיע לא לאשדוד ולא לשום פוליטיקה ארצית, אבל שלחנו שליחים נאמנים מהצפון והבנו שמנהיגות או שותפים אין שם. בגלל זה בנינו את החזית הצפונית. 5. אם אתה מתקשה להבין מה זה מזרחים אשכנזים, אז יש לך הרבה שיעורי בית לעשות. הדבר הראשון הוא להבין למשל שיהודה אלוש כאן לא תוקף אותך, את ברק, באופן אישי. הוא תוקף הגמוניה לבנה שרוצה לנצל שחורים. הוא מדבר על הבדלי התרבות בין נפנופי הידיים דמיקולו שהביאו מאיזה פאקינג גרמניה (משם זה הגיע לספרד), במקום שבו ראוי לשרוף יאכטות ולפזר מסמרים בכפר שמריהו, אפילו שההורים של דפני גרים שם. 6. הדבר הכי חשוב זה להיות מסוגל להקשיב. בפרט ליהודה, שהוא הכי מהצד "שלנו" שיש. הוא שותף שלך, בחפירות, בקו הראשון של המאבק. הוא אח שלנו, ולא אח לניצול כמו אצל בגין, אלא אח אח, שיש המון מה ללמוד ממנו כי הוא מנוסה ויש לו פרספקטיבה חבל"ז, ואח שפיטרו אותו מהעבודה כי הוא היה בועד העובדים. מי פיטרו? השליחים של הסתדרות העובדים האשכנזים דור אלף, אלה שמנעו מאנשי כח לעובדים לעלות על במות המחאה בתל אביב בקיץ 2011-2, אלה הזונות הגדולות של מפלגת העבודה. 7. אני חייב ללכת לגהץ מכנסיים כי עוד 20 דקות אוספים אותי לחתונה של חבר מהחזית החיפאית, שיהיו בה נראה לי רבים וטובים מהאדומים הצפוניים באחוות בלמים, ברעות מהפכנים, ובאהבת אמת. אחיך הזקן יוס 19 hours ago · Unlike · 4

Pazit Adani מפנה את ברק לנאום של ברק אובמה: "ברק יקר, התגובה שלך חשובה ומעל הכל כנה ומרגשת. הנה ההשראה עבורי לנאומים שלא מתעלמים ממעמד וגזע, ושבהם הפרטיקולרי לא סותר את האוניברסלי. יש נואמים כאלו בישראל? או נואמות? Yosef Baruch"

אבידאבוש מזמין לדיון נוסף בנושא

רעיון גננות

אצל גור

[

מדריכים טכניים

פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים