זהו דף הקשור ליוזמת שדה האוהלים. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.

הספר "שדה האוהלים" נוצר לפי הרעיון של דניאל דור וביוזמת ברוך אורן.

ביצירת הספר השתתפו כמה עשרות פעילים מהמחאה החברתית ממקומות שונים בארץ, בצורה קואופרטיבית, ועיקר המידע נאסף בסופשבוע סיפורים ומסקנות מהמחאה. הספר שואף לשתף א|נשים בידע שנצבר בעקבות המחאה והשהות במאהלים, ובמיוחד בהסקת המסקנות. הספר הודפס וניתן לרוכשו, לשאול אותו מספריות ואף לקרוא אותו באופן מקוון:

• הדף "שדה האוהלים"

• "שדה האוהלים 2"

שנה לאחר מכן, התכנסנו שוב כדי לשתף בסיפורים, בחוויות ובעיקר בתובנות שעלו בנו מהשנה שהסתיימה. למדנו האחד מהשניה ואפילו ניסנו לתכנן קצת את השנה שתהיה. התוצרים לפניכם, ועוד לא נערכו לספר:

תוכן עניינים 1 ידע מהסופשבוע 1.1 רעיונות מהפכניים חדשים 1.2 קרדיטים 1.3 תמצותי ותמלולי מעגלים 1.4 טפסי סיכום מעגלים 1.5 מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע 1.6 תמונות 1.6.1 תמונות עם רישיון שימוש מתאים לשדה האוהלים 1.6.2 תמונות שיש לברר לגבי רישיון השימוש בהן 2 מאמרים נספחים 2.1 אהבה 2.2 חמלה 2.2.1 המגוון הוא הריפוי 2.3 תקווה 2.3.1 תקווה vs. ייאוש 2.3.1.1 התאבדות היא ההפנמה האישית של הייאוש, והייאוש הוא תוצר חברתי 2.3.2 זה מול זה 2.3.3 סוף העולם 2.4 למה האחרונים תמיד בסוף? על איטיות, סבלנות, אמונה והשיעורים הנוספים שהדרך מציעה 2.5 קורס בניסים: להשתנות בעצמי כדי לשנות את העולם 2.5.1 החיים קצרים 2.5.2 רפקלציה (השתקפות) בסיסית 2.5.3 השתקפות במבט מסוף הדרך, אחורה 2.5.4 התמקדות: תודעת המראה הריקה 2.5.5 אני צודק - אתה צודק: עזרה לזולת היא במוקד העשייה, ולא עליונות הצדק 2.5.6 סבל: אשליה מיותרת 2.5.7 התעלמות מהשולי ככח, התמקדות בעיקר כשיעור וכלי 2.5.8 להיות נביא בשער 2.5.9 העולם החדש 1: למידה על הקצה של השינוי בין הישן לחדש 2.5.10 העולם החדש 2: להשתנות ביחד כדי לשנות את העולם 2.5.11 ייעוד תעסוקתי - מה לעשות עם עצמי? 2.5.12 על מציאת בן/ת הזוג הנכון/ה 2.5.13 unfriend 2.5.14 בדידות 2.0: לדעת להיות לבד זה המפתח למיגור הבדידות 2.6 unwar 2.6.1 10 הנקודות של יוס ברוך 2.6.2 צוות מחבקיםות 2.7 ביחד 2.7.1 לגעת 2.7.2 להתאגד 2.7.3 אמון 2.7.4 המנעות משיפוט 2.7.5 קהילת הברנרים (Burning man): קבלה רדיקלית ככלי ליצירת מרחב ביטוי 2.7.5.1 עברית-משוחררת-מגדר ככלי לקבלה רדיקלית והתנגדות בשדה השפה 2.7.5.2 ומנגד: האם להאכיל את הטרול? 2.7.6 להתסתכל במראה ולראות את עצמי: בדרך לשינוי חברתי עוברים בשינוי עצמי 2.7.7 ולפעמים עדיף לבד 2.7.8 זרימה קוסמית אינסוף ערוצים: כל אחד בזוית שלו וכולנו בתיאום 2.7.8.1 להתמקד בהפגנה אחת גדולה או לקיים מגוון הפגנות במקביל? 2.7.8.2 טייקוניזם חברתי: מעשה אל"ג 2.7.8.3 נושא אחד למאבק או שילוב נושאים? 2.7.9 בין אמא ואבא 2.7.10 פוליאמוריה 2.7.10.1 על האיזון בין זריזות ובין היכולת לעשות בתיאום קהילתי 2.8 שילוב מאהבים 2.8.1 כשהמדינה משתפת פעולה עם העבריינים 2.8.1.1 צה"ל וכנופיית תג-מחיר 2.8.2 פערים זה עניין של תודעה 2.8.3 ככלי לאיחוי נזקי ההפרד ומשול 2.8.4 כחול לבן או דמוקרטיה? 2.8.5 להט"ב 2.8.6 נשים 2.8.7 פלסטינים תושבי ישראל והמחאה 2.8.8 פלסטין והמחאה 2.8.9 מזרחיות 2.8.10 פריפריה 2.8.11 הבדואים בנגב 2.8.12 מבקשי מקלט 2.8.13 השמאל 2.8.14 הימין 2.8.15 הדור שלכם והדור שלנו 2.8.16 מבקשי המקלט 2.8.17 לבנות ולשלב את קהילת ה'בוגריםות' 2.8.18 המים והלחם הם המכנה המשותף 2.8.19 מה נשתנה 2011-2014 - עוד לא למדנו לשתף פעולה 2.9 לעשות 2.10 לא ברור 2.11 אלימות 2.11.1 אלימות ומגדר: מדוע יש כל כך מעט רוצחות סדרתיות נשים? 2.11.2 האלימות מופנית כלפי פנים 2.11.3 מלחמות זה כבר לא מה שהיה פעם 2.11.4 המודל האוקראיני 2.11.5 על ההפך מאלימות 2.11.6 לאומיות ואלימות 2.11.7 מתי נתקעים בקיר ומפסיקים את האלימות? 2.11.8 האם האלימות משתלמת? 2.12 קהילתיות ובניית קהילות 2.12.1 ביקורת שלילית ככלי להרס קהילות 2.13 מדינאות 2.13.1 שלטון המנהל התקין: הפרוצדורה היא הכי פוליטית שיש, או: נצחונה של הבירוקרטיה על הדרג הפוליטי 2.13.2 השלום 2.13.2.1 לעשות שלום זה להפיץ אהבה 2.13.2.2 בוגיזם 2.13.2.2.1 מיסגור בטחוני כדי למנוע דיון ציבורי+איך האביב הערבי יכול להאבק במסגור הזה? 2.13.2.2.2 הצבא כמפעיל מדיניות נישול בשטח 2.13.2.2.3 סרבנות גופי התכנון כמפעילת מדיניות נישול בשטח 2.13.2.3 אין-פתרון 2.13.2.4 פוסט-רפובליקניות: כי אנחנו הא.נשים להןם חיכינו 2.13.2.5 ובזמן שאין שלום 2.13.2.6 2014: שלום בין מושחתים ככלי לחיזוק הניצול 2.13.3 המדיניות: להרוג אזרחים כדי למנוע מו"מ מדיני 2.13.4 עוני כמדיניות 2.13.5 חמש שנים בלי דיון אסטרטגי: התעלמות מהאוכלוסיה כאנטי-מדיניות 2.13.6 פולחן המוות: עם נובר באפרו 2.13.6.1 מסרבות לאבל הלאומי 2.13.7 הלם כמדיניות - דוקטרינת ההלם של נעמי קליין 2.13.8 הפחד (אין-ביטחון) 2.13.9 הטלת פחד: ציד מכשפות הוא המדיום של משטרת המחשבות 2.13.10 מבחן התוצאה 2.13.11 הממשלה דרסה את הדמוקרטיה 2.13.12 על האופוזיציה 2.13.13 פוליטית, לא מפלגתית 2.13.13.1 טקסט מקורי שערכתי בפברואר 2.13.13.2 פוליטיות כיצר הישרדות. כשיטה שלא עובדת אבל כן מנהלת אותנו 2.13.13.3 "לאחד את השורות" 2.13.13.4 על הפיתוי המוסדי ככלי לרמיסת מנהיגות 2.13.13.5 שותפים לדרך או טייקוניים חברתיים? 2.13.13.6 מקרה אלבי ועיר לכולנו , והקהילה הקווירית/פמיניסטית כמקרה בוחן 2.13.14 בשדה המפלגות 2.13.14.1 רקע: המפלגות בישראל 1977 ועד היום 2.13.14.2 רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית 2.13.14.3 אי-בחירה: להצביע למפלגת כלום 2.13.14.4 "הליכוד ישראל ביתנו" עם בנימין נתניהו 2.13.14.5 "יש עתיד" עם יאיר לפיד 2.13.14.5.1 "יש עתיד" כמבשרת הפאשיזם בישראל 2.13.14.6 "הבית היהודי" עם נפטלי בנט 2.13.14.7 העבודה עם יחימוביץ' 2.13.14.8 הרכבת קואליציה 2.13.15 מפרקותים את שיטת המפלגות: פוליטיקה פיראטית 2.13.15.1 למה צריך הצבעה דיגיטלית קרוב לבית? 2.13.16 פוליטיקה של הטוב המשותף (common good) 2.13.16.1 סוגיית הדגלים: מבחן לגישה השתפנית (אינטגרטיבית) 2.13.16.2 התנועה הליברלית, מקרה מבחן לגבולות הסולידאריות 2.13.17 האח הגדול: החרדה של המדינה מהחופש והפרטיות של האזרחיםות 2.14 מחוץ לשדה הכסף 2.14.1 מדינה וכסף לא הולכים ביחד 2.14.2 קהילה וכסף כן הולכים ביחד 2.15 עייפות? 2.16 שיח פוסט-השמאל-החדש: דברו על פריוילגיות ולהיות בעל/ת ברית, במקום על כיבוש ודיכוי 2.17 שיח על יחסי כח, פריווילגיות, ועל הפריווילגיה להשתתף בשיח 2.17.1 מבוא לפריווילגיות ותחרות-התקרבנות (איך היא קראה לזה?) 2.17.2 תחרות התקרבנות למתקדמותים 2.17.3 התבוננות בשומרי הסף 2.17.4 הזמנה לשכונה 2.17.5 דומואים והעיר הגדולה - השתקפויות של יחסי הכח בקהילה הגאה 2.17.6 העגלה הריקה 2.17.7 תשב/י בצד ותשתוק/י 2.17.8 טובול על רות קלדרון ועל השיוויון בנטל העוני 2.17.8.1 רגב קונטס על השיוויון בנטל העוני 2.17.9 אוריפורת 2.17.10 מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013) 2.17.10.1 ואשכנזים מסגבירים 2.17.11 בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 2.17.12 ברק סגל 2.17.13 המציאות מחורבנת אז גם השפה מחורבנת 2.17.14 תרבות אונס זה על עוצמה (Rape is about power) 2.17.14.1 אז צריכות להתבייש או לא? מצעד השרמוטות ובושת הגאווה כמקרה בוחן לריקלום (reclaiming) 2.17.14.1.1 ריקלום כסוג-של דיכוי 2.17.14.1.2 ועל אפקטיביות שיווקית 2.17.14.2 כשהאונס הוא בתוך הקהילה: מבט-פנימה אל מבני הכח בקהילה הגאה לאור החשדות לאונס בברנוער 2.17.14.3 כשהאנס יודע שהוא עושה את זה בכוונה 2.17.15 אפרטהייד זכות ההצבעה נגמר, אבל אפרטהייד כלכלי, תרבותי, חברתי ועל האמת, עדיין עומד 2.17.16 המדריך לבעל הברית המתחיל 2.17.17 יוס 2.17.18 נשים מוצלחות כמודל לא מוצלח: מה אפשר ללמוד מהן ועל מה כדאי לוותר? 2.17.19 חתונה גאה והזכות להורות 2.17.20 1% מול 99% 2.17.20.1 מה ה1% חושבים לעצמם? 2.17.20.2 הכל בשליטה! מה את עומדת לעשות עם זה? 2.17.21 שרתי הסירנות של לנייר - ה-1% החדש 2.17.22 הפריוילגיה ככלי הרסני 2.17.23 שיח פריוילגיות-ספטמבר 2013 2.17.24 התעשרות כשיעבוד, המקרה של התוכנה החופשית 2.17.25 ריבוד 2.18 רעיון גננות 2.19 צדק תרבותי 2.20 קיימות במחאה 2.20.1 it's not about numbers 2.21 קיימות חדשותית newsonomic 2.21.1 על הצורך בכלכלת-חדשות חדשה: המלך עירום וכולנו רואותים את זה 2.21.1.1 התקשורת המסחרית ככלי לפאסיביזציה - מבחר מתוך שדהאוהלים1 2.21.1.2 התקשורת המסחרית יודעת שהיא משקרת לעצמה בפרצוף 2.21.1.3 תקשורת ההמונים משקרת במצח נחושה לציבור 2.21.1.4 התקשורת המסחרית לא מבינה את השפה שלנו 2.21.1.5 העיתונות המסחרית הופכת לעיתונות חצר בשירות ההון 2.21.1.5.1 העיתונות המסחרית בקשרים הדוקים עם ביבי נתניהו 2.21.1.5.2 ידיעות אחרונות: שואפים להשפיע לטובת החזקים במאבקם באוכפי החוק 2.21.1.5.3 המקרה של הכיבוש האמריקאי בסוריה 2.21.1.5.4 חזרה לשגרה: המקרה של נזקי בריטיש פטרוליום 2.21.1.5.5 תהיו בשקט שם למטה: המקרה של דנה וייס והרעש מהשדרה 2.21.1.5.6 הדם בפריפריה פחות סמיך: המקרה של השריפה בבתי הזיקוק, מרץ 2014 2.21.1.5.7 אדם ברוך - העיתונות וכלכלת השוק: נכות נפשית 2.21.2 התקשורת המסחרית היא האויב הכי גדול של המסרים שלנו 2.21.3 התקשורת המסחרית היא הקפיטליזם שנגדו אנחנו נלחמים 2.21.4 חומות חסימה זה לא עובד 2.21.5 פרסומות זה כבר לא עובד 2.21.6 הולכים על הקצה 2.22 הישגי המחאה החברתית 2.23 בלאגן שצריך לסדר 2.24 ועוד בלאגן מה-16/3 2.24.1 שירה 2.24.2 שמולי 2.24.3 לוקחים אחריות על ימי הזיכרון 2.24.4 ועוד דברים 2.25 ועוד בלאגן מה8/4 2.25.1 ערסים במפלגת העבודה 2.25.2 אקטיביזם של מצב הרוח 2.26 ועוד בלאגן מאהרן פורת 12/4/2013 2.27 12M12 - התנסות בפוליטיקה חדשה 2.27.1 תהליך המעבר מאסיפת תל אביב TLVGA להפקת עצרת ה-12M12 2.27.2 לקפוץ למים או למות: כשהביקורת מרסקת את מרחב העשיה 2.27.3 תהליך ההפקה בפועל 2.27.4 התוצאות בשטח (צריך באמת פרק כזה?) 2.27.5 הקזת דם וריפוי - הסקת מסקנות פנימית 2.27.6 ביקורת חיצונית 2.27.7 שנה אחרי 2.28 עוד דברים 2.29 כישורים חברתיים 2.30 התקציבולטור 2.30.1 להעתיק מהמחברת את הטקסט שכתבתי עם שבי על ההבדלים בין צורות ההתאגדות המשפטיות והלא משפטיות ומדוע מומלץ על קואופ 2.30.1.1 מודל אייבי נתן: צורת ההתאגדות של המפלגה הישירה 2.30.2 שיתופי פעולה בין עמותות 2.30.3 על המשמעות האזרחית והאפקטיביות של כלי מחאה שונים 2.31 מה למדנו על תפקודה של מדינת ישראל? 2.31.1 היועמ"ש 2.32 בלאגן יוני 2013 2.33 בלאגן יוני 2013, חלק 2 2.34 בלאגן יוני 2013, חלק 3 2.35 בלאגן יוני 2013, חלק 4 2.36 בלאגן אמצע יוני 2013 2.37 קונקטיב - כשקולקטיב עובד על גבולותיו עם המדינה ועם הפרט 2.38 מול הממשלה 2.39 2/6/2012 - מחאה פוגשת בבחירות לכנסת 2.40 עוד דברים סוף יוני 2.41 עוד דברים תחילת יולי 2013 2.42 עוד דברים אמצע יולי 2.42.1 המחאה נגד דפני 2.42.2 שנתיים למחאה עם מאיה רימר 2.42.3 פייסבוק זה קקי פוליטי 2.43 הון-שלטון - עולם תחתון 2.43.1 שני אוטובוסים נוגסים את חצי הכדור 2.43.2 פלוטוקרטיה: התכווצותה של המדינה ומעבר לשלטון תאגידי 2.43.3 המפלגות מיישרות קו כשמדובר באינטרסים של ההון 2.43.4 חצי מונופול חצי ציבורי אפס ביקורת: הכסף הולך למיליציות המיסוי וכיצד הן מגינות על עצמן מביקורת ציבורית 2.43.5 להעלות את מחירי הדיור זה טוב לבעלי ההון 2.43.6 להוריד את מס החברות זה טוב לבעלי ההון 2.43.7 משטרת ישראל בשירות ההון 2.43.8 הפטור ממכרזים מנווט את הההון למקורבים 2.43.9 על הבושה: סופו של עידן ההון העל-לאומי והמישמוע החדש "כסף חופשי" 2.43.10 סוף עונת הצמיחה העולמית 2.43.11 מאבק קהילתי בהון - המקרה של קהילת בולדר, קולורדו נגד חברת הכח אקסל 2.43.12 קריאה לפעולה 2.44 שפה 2.44.1 יולי 2013 2.44.2 ספטמבר 2013 2.44.3 מיליטריזם, סקס והשפה 2.44.4 שפה: קללות 2.44.5 שפה: קללות 2 2.45 המרחב הציבורי 2.46 על מטריצת הדיכוי והמאבק בה (אולי אפשר להעביר לפרק "עם עצמי") 2.47 נוב 2013 2.47.1 על אלימות פוליטית ככלי להתמודדות עם דיכוי פוליטי 2.47.2 על גזענות וניסיונות לשיתוף פעולה בין מאבקים 2.47.3 צבעי המחאה 2.47.4 ספר טלפונים ציבורי 2.47.5 השיטה לא עובדת + צריך יותר ממילים 2.47.6 אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי 2.47.7 משאבים ברשת 2.47.8 מדיטציה יוצרת שיני גנום? 2.47.9 איך עושים אתר שגם ירצו לתרום לו 2.47.10 עכשיו זה הזמן לפסק זמן 2.47.11 אנרכיזם פלסטיני 2.47.12 רישוי הפגנות 2.47.13 משהו השתנה כאן - הישגי המחאה? 2.47.14 ברק סגל על פרוילגיות כלכליות 2.47.15 המגזר השלישי צריך להוביל את החיפוש אחר שיטות חדשות ואת היישום שלהן 2.47.16 למה לא יוצאים מהבית > קאנדי קראש כהתמכרות למשחקי מזל 2.48 דצ 2013 2.48.1 עוד כנס חירום לקהילה הגאה, ושובפעם למה הנשים לא באות 2.48.2 שלושת/ארבעת/חמשת/ששת הRים 2.49 ניהול קמפיינים פוליטיים 2.49.1 ראשי הפרקים לניהול קמפיין פוליטי 2.50 שיח פתרונות 2.51 ינואר 2014: הבטחתם תקיימו 2.52 שיח זכויות 2.53 פברואר 2014 2.53.1 אתיקת השתתפות בהפגנה? 2.53.2 מי זה העם ומה הוא דורש > דורש מעורבות בהחלטות 2.53.3 מעבר מפירמידה לרשת - שינוי פרדיגמה - בחינוך דמוקרטי 2.53.4 דמוקרטיה אקטיביסטית 2.53.5 רשימת הלאמות כושלות 2.53.6 ממטיקה - להצליח לראות את התבניות של שדה הדיכוי 2.53.7 עתיד כלכלי - רוב המגיבים מצפים שהמדינות ישמטו את חובותיהן 2.53.8 שיר של זאב זינרייך מתמצת את המצב בישראל 2.53.9 מתוך הדף של תנועת אחדות 2.54 מרץ 2014 2.54.1 70 פנים לצדק - אל תהיה צודק, היי אשת שלום 2.54.2 מה נדפק בדמוקרטיה ואיך נתקן את זה? 2.54.3 שירותי הרווחה, ושינה 2.54.4 טיפים לסטראטאפ בתחילת דרכו 2.54.5 שרתי הסירנות מציגים קונפורמיזם ללאומנות 2.54.6 ביטקוין 2.54.7 מרחב בטוח 2.55 אפריל 2014 2.55.1 מיסוי בפריפריה - איך לעשות את זה נכון 2.56 מאי 2014: איך לגדל בעצמך מזון 2.56.1 כמה אדמה לאוכל לשנה שלמה? 2.57 רבעון שלישי 2014 - יוני עד ספטמבר 2.57.1 כלכלה ירוקה זה בעצם הכשרת הקפיטליזם, זה אנטי מטריאכלי וזה אלים 2.57.2 אין לי כח לסדר יוני 2014 2.57.2.1 חיקוק ככלי לשינוי כלכלי: דוגמאות לכשלון ממשלתי 2.57.2.2 תכנון פנסיה: כשל שוק שהמדינה אינה מסוגלת לו 2.57.2.3 הון שחור וחברות ארנק 2.57.2.4 לרדת מהארץ 2.57.2.5 נקמה 2.57.2.6 תכנון ובניה ואידיאולוגיה 2.57.2.7 מה הכח של חופש הביטוי? אין לו באמת כח 2.57.2.8 המוזות באורגיה: מלחמה 2.57.2.8.1 בסוף הרי נשב ונדבר 2.57.2.8.2 לא רוצים מלחמה 2.57.2.8.3 סרבנות 2.57.2.8.4 לא רוצה הערצת חיילים 2.57.2.8.5 שנאת שמאלנים 2.57.2.8.6 מה עושים כתושבים פשוטים כשיש מלחמה? 2.57.2.8.7 דני גוטווין לצפות וללמוד 2.57.2.8.8 מלחמה לכו לקנות 2.57.2.8.9 ביקורת על כלכלת הצבא 2.57.2.8.9.1 סרבנות שלום 2.57.2.8.10 לינקים עצובים על המלחמה 2.57.2.8.11 מתעתעים בנו 2.57.2.8.12 מלחמה היא שוד 2.57.2.8.13 כולם רוצים שלום חוץ ממשלת ישראל וממשלת החמאס 2.57.2.8.14 אתם מאמינים בכלכלה מבו/ססת משבר 2.57.2.8.15 תמונה 2.57.2.9 לנו הכח והחובה המוסרית לעצור את התוהו ובוהו 2.57.2.10 הכלכלה החדשה 2.57.2.11 פוסט-דמוקרטיה 2.57.2.12 שלוש שנים לצעדת המיליון 2.58 Q42014 3 מדריכים טכניים 3.1 ערכים מרכזיים לארגוני החברה האזרחית 2.0 3.2 כלי עבודה מרכזיים ורמת הסיכון בהם 3.3 אסיפות עם 3.3.1 למה? ומדוע זה חשוב? 3.3.2 ארגון אופקי 3.3.3 היסטוריה של אסיפות העם בתנועת האנטי-גלובליזציה (רוני ערמון?) ובתחריר/15M 3.3.4 היסטוריה של אסיפות העם בישראל 3.3.5 איך להתניע אסיפת עם חדשה? 3.3.6 איך לנהל אסיפה: המדריך הספרדי והמדריך התלאביבי 3.3.7 חתירה לקונצנזוס - למה? 3.3.8 חתירה לקונצנוס - איך? 3.4 ארגון לא מאורגן 3.4.1 מערכת ההפעלה: רוטשילד 3.4.2 מה למדנו מההצלחה והכישלון של עיר לכולנו 2008 3.5 ביקורת 3.6 על קמפיינים מבוזרים ברשת 3.6.1 שבעה פרמטרים לתכנון/בחינת קמפיינים מבוזרים 3.6.2 העלאת מודעות וקמפיינים להעלאת מודעות (כלומר, חינוך) 3.7 פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה 3.8 אזרחות 2.0 3.8.1 מה עושים כשהשוטר עובר על החוק? 3.8.2 מתי צריך להזדהות בפני שוטר/ת? 3.9 בחירות מוניציפליות 3.9.1 הון-שלטון-עיתון 3.9.2 איך אפשר להבין את ההחלטה שלא להצביע? 3.9.3 העלות והתועלת של הבידול השמאלי 3.10 המדריך להפקת אירועי מחאה 3.10.1 יחסים עם המדינה 3.10.1.1 בפעם האלף: מתי דרוש רישיון להפגנה? 3.10.1.1.1 מהו "נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני"? 3.10.1.2 האם כדאי לבקש רישיון עבור אירוע שלא נדרש לו רישיון? 3.10.1.3 איך משיגים טופס רישוי להפגנה? 3.10.1.4 מה עושים כשהמשטרה מערימה קשיים אינסופיים? 3.10.1.5 מתי צריך להוציא רישוי עסקים לאירוע? 3.10.1.6 "הפרת השלום" - למה הכוונה? 3.10.1.7 מותר ואסור לשוטרים באסיפה חוקית (ללא צורך ברישיון או עם רישיון) 3.10.1.7.1 מתי מותר למשטרה לקבוע מסלול הליכה בתהלוכה? 3.10.1.7.2 מתי מותר לסגור רחוב בפני מפגינים? 3.10.1.7.3 מתי מותר למשטרה להורות על כיבוי או סגירת אמצעי הגברה או כלי מוזיקה המשמש להפגנה? 3.10.1.7.4 מתי מותר להחרים או לתפוס ציוד, חפץ או חומר ממפגיןה? 3.10.1.7.5 מתי מותר לשוטר לעצור מפגין? 3.10.1.7.6 מתי מותר להתנגד באלימות ולברוח ממעצר? 3.10.1.8 ומה עושים כשהשוטר/ת לא יודע/ת את החוק? 3.10.1.9 על השימוש במצלמות ככלי להגנה על הדמוקרטיה 3.10.2 על האיזון בין הפגנות לעבודה פוליטית 3.10.3 רעיונות מעשיים להרחבת השורות במחאה החברתית 3.10.3.1 על הצורך בהרחבת השורות 3.10.3.2 כלים להרחבת השורות1#: המגוון והמרחב הציבורי 3.10.3.3 כלים להרחבת השורות2#: הכסא הריק לאליהו הנביא 3.10.3.4 כלים להרחבת השורות3#: הושטת יד 3.10.3.5 כלים להרחבת השורות4#: אסיפות עם 3.10.3.6 כלים להרחבת השורות5#: אתיקת/פוליטיקת קוד-פתוח 3.10.3.7 כלים להרחבת השורות6#: המסת הפחד בחום הקרבה 3.10.4 סיסמאות זה מעורר השראה 3.11 המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית 3.11.1 מה עושים כשיש כל כך הרבה אמצעי תקשורת?? פייסבוק וואטסאפ טוויטר ? 3.11.2 עשי ואל תעשה בחשבון הפייסבוק שלך 3.11.2.1 הא'-ב' של השימוש בפייסבוק: הוראות בטיחות 3.11.2.2 הקמת דף אוהדים/דף אהבתי (like page/fan page) 3.11.2.3 קידום אורגאני (ללא תשלום כספי) לאירוע 3.11.2.4 אממ, אנמם וממה כדאי להזהר? 3.11.2.5 ההתראות מתו; יחי ההודעות האישיות 3.11.2.6 נטיקת פייסבוק 2013.0 3.11.3 כך תפיץי בפייסבוק / מאיה רימר 3.11.4 איך לדלל אחזקות ולמקד את הפיד של פייסבוק? 3.11.5 עצות לקמפיין פייסבוק מוצלח / טל ירון 3.11.6 עצות לקמפיין פייסבוק מוצלח / Noman Ali 3.11.7 טבלת המרת אישורי השתתפות 3.11.8 ממים בפייסבוק 3.11.9 גדלים של מודעות בפייסבוק 3.11.10 איך להשיג כתובות מייל של מתשמשים בפייסבוק 3.11.11 אז האם לאלדד יניב מגיע קרדיט על ההתקפלות של רקפת רוסק-עמינח? 3.11.12 פייסבוק כחסם תקשורת 3.11.13 המשתמשים לא אוהבים סינון 3.11.14 עוד קישורים מדיה חברתית וזה 3.12 שיתופי פעולה והתאגדות קואופרטיבית 3.12.1 כשלנפוץ1: חלוקת עומס העבודה / תגמול חסר למי שנושא בעומס 3.12.2 כשלנפוץ2: שינוי פרדיגמת ספק-לקוח לשותפות קהילתית 3.12.3 כשלנפוץ3: מחיר יקר מדי ללקוח (חוסר יעילות תפעולית) 3.12.4 כשלנפוץ4: תיקנון-יתר או חוסר-תיאום-ציפיות 3.12.5 כשלנפוץ5: חיוניות הביקורת, הקושי לנסח ביקורת נכון, והקושי לקבל ביקורת 3.12.6 כשלנפוץ6: ריכוזיות שלטונית וכליאת ידע 3.12.7 כשלנפוץ7: האיזון בין תגמול יזמות לרדיפת בצע 3.12.8 קואופ לשינוי חברתי 3.13 בשדה הכסף: איסוף ופיתוח משאבים כספיים לפעילות חברתית 3.13.1 המדריך המחאתי למימון המוניםות 3.13.2 פיתוח פעילות מכירתית בארגוני שינוי חברתי 3.13.3 הרחבת משק התרומות 3.13.4 ללכת על הקצה: סיפור על מחיקת חובות (לשקול להעביר למקום אחר, זה קצת פחות קשור לעמותות) 3.14 המדריך הטכנולוגי למחאה 3.14.1 כלים טכנולוגיים לחיזוק המחאה - איך עושים VPN 3.14.2 דע את האויב: ריגול פוליטי אחר אזרחים 3.14.3 אנרגיות ותום עידן הנפט אצל אורן בלאובלאו 3.15 פוליטיקה 4 ראו גם

[עריכה] ידע מהסופשבוע

[עריכה] רעיונות מהפכניים חדשים

• עוצמת-בית - (אוסו באיו) עלה לי רעיון: דיברנו בכמה מעגלים אתמול על חוגי בית קטנים, עם תוכן מעניין ולא חד-חד-מחאתי :-) אלא מעצים באשר הוא. 10 איש בערך ומעבירים הרצאה, או סדנה, או דיון, ובלבד שיהיה מעניין וברוח ערכי המאבק. מי מכם שיכול להנחות ערב כזה, בין שעה לשעתיים וחצי - מוזמנותים להירשם כאן למטה ונתחיל לבנות מאגר מנחים מתנדבים. כמו שראינו בסמינר לא חסרים לנו מגנטים אנושיים עם מתנות לתת :)

[עריכה] קרדיטים

• תפקידי על

• טבלאת מעגלים

שם מעגל	הנחה	השתתפו	תיעדו
המחאה והמשיכה הרומנטית שי קנוהל אורי זיו דביר נטלי רוזנמן
מבנים לקבוצות אקטיביסטיות	אריה בלאט וברוך אורן		כרמל ??
חכמת הפטריות	חמי שטורמן		כרמל ??
אומנות ומחאה במרחב הציבורי	גיל מועלם דורון	דביר ??? ברוך אורן מעיין רעם גבי ווינרוט איתמר ?
2013	גיא שמיר	חמי שטורמן ??
האסיפה הארצית
סדנת טוויטר

• יעזרו בתמלול: איה יוסף אלי אבי

[עריכה] תמצותי ותמלולי מעגלים

תמלול היא עבודה שדורשת מאמץ וריכוז רב, נא לשים לב בזמן העבודה לשמור מדי פעם גיבוי בצד

נא לשים לב הקבצים בתהליך עלייה לשרת

שישי:

• שדה האוהלים 2: חודרים את ההון-שלטון-עיתון. איך בכל זאת מייצרים תוכן על המחאה בעיתונות החינמונית המסחרית הכתובה? עם ירון בן עזרי (טייפ: 211-225)
• שימור והפצת ידע: איך לשפר את ההיכרות עם המחאה? עם נטלי רוזנמן (במצלמה)
• שורשיות זה יעיל? האם קיים בקהילת המאבק שיח רדיקלי? עד כמה השיח הזה מקדם את ערכי ומטרות המחאה? עד כמה הוא מאפשר לה לצמוח ולהתחבר לקהלים חדשים? עם עו"ד גליה שמילוביץ-גרינגרד (טייפ: 229-249)
• שדה האוהלים 2: מעגל נטוורקינג אישי בדגש מחאתי עם אוסו באיו (במצלמה)
• שנה וחצי למשמר החברתי בכנסת: מסקנות מהפעילות ב-2012 ומבט לתוכנית העבודה של 2013 עם ארן רונדל (טייפ: 252-266)
• וויקיגוב - הגיע הזמן לעבור לשלב הבא של הדמוקרטיה עם ניר להב (במצלמה)
• עסקים חברתיים על מנועי צמיחה בתוך היוזמות החברתיות שלנו עם עו"ד גליה שמילוביץ-גרינגרד (טייפ: 269-288 אוזן ימין)
• לוביסטים (טייפ: 270-291 אוזן שמאל)
• גנרל חורף: איך שומרים על החום למרות הקור בחוץ? הניסיון של קריית שמונה עם גבי ווינרוט (טייפ: 293-317 אוזן ימין)
• הבחירות לכנסת ה-19: יעדים והישגים של המחאה החברתית עם איתמר בק (טייפ: 293-317 אוזן שמאל)
• רומנטיקה ומחאה (טייפ: 318-340)

שבת:

• שדה האוהלים 2: דמוקרטיה חדשה - מבנים קהילתיים/ארגוניים לקבלת החלטות שיתופית וביקורת עליהם עם אריה בלאט וברוך אורן
• שדה האוהלים 2: חוכמת הפטריות: התמקדות והתמקצעות מול התפזרות ורישות בקהילה (טייפ: 366-391 - הרוב תומלל, צריך רק לבדוק שהכל תומלל באופן מלא)
• אומנות מעורבת חברתית והמרחב הציבורי עם גיל מועלם-דורון (טייפ: 393-415 אוזן שמאל)
• שדה האוהלים 2: לקראת 2013 עם גיא שמיר (טייפ: 393-410 אוזן ימין)
• האסיפה הארצית: הקאמבק. על היעלמותה ומדוע יש להחזירה. וגם: איך עושות את זה? עם ברוך אורן (טייפ: 425-443 אוזן שמאל)
• Twitter לטובת המחאה החברתית עם טיילור VJ (טייפ: 425-449 אוזן ימין)

שני דיונים נספחים:

• על קיימות ומחאה: לקראת שדה אוהלים חדש - הרצאה של ברוך אורן במכללה למנהל בראשל"צ, 9/1/2013 (ראשי הפרקים כבר שם, מתמלל: ברוך אורן)
• פוליטיקה אורגנית: פוליטיקה לפי הפרמקלצ'ר עם אורי פורת ואהרן פורת (מתמלל: ברוך אורן)

[עריכה] טפסי סיכום מעגלים

===שישי=== ====רדיקאלי (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. למדתי שיש צורך ברדיקלי מכיוון ש-קל מאוד להתגלגל בהדרגתיות למיינסטרים, ובניסיון לקרב יותר אנשים לגרום לדיכוי השיח הרדיקלי. 2. המגזר העסקי יכול להיות כלי להכנסת ערכים רדיקליים למיינסטרים, כמו עסקים חברתיים. 3. מאוד חשוב החיוביות ויצירת אלטרנטיבות כדי לא "לשפוך את התינוק עם המים". תובנות: 1. להסתכל על שיח רדיקלי כמשהו שהוא יותר עבור הפעילים מאשר עבור המעגלים החיצוניים. הוא אומנם לא מקרב אנשים מבחוץ אבל הוא כן פותח את הראש לפעילים, ולכן יש להיזהר לא לדכא אותו, אלא לאפשר אותו גם אם יש התנגדות. 2. אפשר להתחיל מרדיקלי, רצוי להמשיך בעידוד חדירה כלשהי למערכת. דברים מעוררי השראה: ====נט-וורקינג (11:00-13:00 יום שישי)==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. תובנות: 1. ליצור נט-וורקינג דרך ארגונים קיימים שגם כך פעילים בתוך המסגרת או הממסד שמעוניינים לפעול מולו, במקרה שהפעילים אינם מעוניינים בקשר ישיר עם הממסד (תיווך). 2. לחזק יוזמות קיימות!!! ====בחירות (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: דברים מעוררי השראה: דימוי אסוציאטיבי תפקיד ===שבת=== ====חוכמת הפטריות מפת המחאה החברתית- חמי (10:00-12:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. שיווק זה יכול להיות להגיד ולהסביר את הדברים באופן שונה כדי שגם אחרים יוכלו להבין. תובנות: 1. כדי לשקף לעצמי ולהציג לאחרים צריך לשים גבולות לפחות באופן זמני. 2. כשיוצרים כלי, להשאיר מראש מקום לשיפור ושידרוג. דברים מעוררי השראה: 1. המפה עצמה, וזיהוי הצורך במשהו ויזואלי. ====אסיפה ארצית (15:00-16:30 יום שבת) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. אין סולידריות אמיתית!!! תובנות: 1. לחזק יוזמות של אחרים שחופפות את ראיית העולם שלי, אפילו אם לא לגמרי, הוא הכלי החשוב ביותר 2. החינוך הדמוקרטי הוא גם הבסיס הנכון ליצירת מחאה המבוססת על הערכים בהם אני מאמין.

[עריכה] מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע

ברוך:

1. לוודא שסלבס מחאה מאשרים השתתפות כי אחרת חלקים ניכרים בקהילה מתקשים לעכל את חשיבות האירוע.
2. שמח שהגיעו אלו שהידע חשוב להם
3. לבחון חלוקת הנושאים למעגלים גדולים וקטנים. אולי בכלל לעשות כל מעגל 3 שעות כדי לאפשר התעמקות ותור דיבור נרחב. וגם: לסדר רישום מראש כדי לאפשר לחכמת ההמונים להתערב בשיקולי הלוז. וכך להבטיח מינימום נוכחות.
4. מעגל לילה צריך להתחיל בשעה 9:30 והתכנון צריך להיות כזה שלוח הזמנים הרשמי מסתיים בשעה 23:30 עבור אנשי השמש. אנשי לילה מובהקים (קמים אחרי שעה 11:00 בבוקר) צריכים לקחת אחריות על מעגלי הלילה שמתחילים אחרי 23:00.
5. צוות בישול במקביל למעגלים במצב של בישול/דיבור, ובכלל בזמן המעגלים משימות הכנת מזון, שטיפת כלים ובישול לכל.
6. התעמלות בוקר חובה, ורצוי גם אחרי ארוחת הצהריים
7. נוכחות מים לשתיה חמה בחורף היא חובה, להביא קומקום חלופי בכל מקרה. רצוי גם תרמוס של 3-4 ליטר.
8. בירה 1 ארגז ל-24 שעות ל-15 איש.

[עריכה] תמונות

[עריכה] תמונות עם רישיון שימוש מתאים לשדה האוהלים

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151680457584644&set=a.10150530025084644.394091.732629643&type=1&theater

המחברת עם האינטגרל על הכספים לבית ספר - המדינה מכשילה אותי קופי של מעיין רעם

הדמוקרטיה האמיתית נקבעת ברחוב - מתאים לדיונים על מרחב ציבורי - יש ריליס מנתן שקרצ'י הצלם.

צנזורה בפייסוש מתאים לאנממ אממ. לדעתי אין זכויות יוצרים כי של המהפיכה בטורקיה

מה מעניין את משטרת ישראל - לילה שחור ולא רציחות, ג'והן בראון מתאים לפרק על התעמרות המשטרה במחאה, או בנושא אישור ורישוי אירועי מחאה - כהטפה לקיום אירועים ללא רישוי משטרתי

to serve and protect the ruling class - כנ"ל, המשטרה מציקה למחאה

ציטוט של מרטין לותר קינג, שמדבר על כך שאי אלימות היא גם לסרב לשנוא את הזולת

מה ככ רע בקפיטליזם ובסדר הקיים?

הדברים הטובים בחיים הם חינם - לדעתי מתאים בעיקר לאיזור הביחד

אל תצביע, תשפיע - תמונה של דוד ענבר שלדעתי פורסמה בדיוק בשביל הפצה

קרן ק. צילמה לדעתי היא תסכים "מי שמאמין לו מפחד"

לגבי דיון בצהיבות סביב פענוח הרצח בבר נוער - קריקטורה של מיש

כי גר היית בארץ מצריים - אסתי סגל מצלמת את צעדת החופש

FEAR CONSUME

אבי בלכרמן מהפגנת הפליטים 21/12/2013

עוני - נשק להשמדה המונית

הציביליזציה תקרוס בגלל אלו שפשוט,עושים,את,עבודתם שוטר מכה מפגין

מה היית עושה אם היית יודע שלא תכשל?

rich people tell the middleclass to blame the poor

facebook stop optimizing my expirience!

פיקוד העורף כחייל הגנת תקציב הביטחון

רשימת לא-קניות מתאים לפרק על 5 ה-Rים

ייצור הכסף בעולם עובר מהבנקים המרכזיים לבנקים המסחריים

ככל שתצא יותר מהר מאיזור הנוחות שלך, תגלה שבעצם לא היה שם כזה נוח

one race=human

שיוויון צדק ופירוק הגדרות :-)

להגביר את האור - קורצאק?

קולנוע ברוטשילד נינו הרמן

מעגל שיח ברוטשילד, דן חיימוביץ נינו הרמן

נועם חומסקי על פרופגנדה של מחיקת הפוליטי: תנו לייק לחיילי צה"ל, אל תגידו האם אתם בעד המדיניות שלנו

אוסרים להכניס את כיפה אדומה לבית הספר בגלל בקבוק יין בסל, למה לא אוסרים להכניס נשק לבית ספר?

כמה פעמים נחסל את החמאס

חיבוק של נפגעי אלימות משני הצדדים

חמשת הממ'ים של ז'בוטינסקי

אני מצליח לראות את הדיאלקטיקה!

[עריכה] תמונות שיש לברר לגבי רישיון השימוש בהן

האסטרטגיה שלנו צריכה להיות לא רק עימות עם האימפריה אלא גם להציב לה מצור. למנוע ממנה חמצן. לבייש- אותה. ללעוג לה. באומנות שלנו, במוזיקה שלנו...

אוהבים חפצים מנצלים בני אדם

בחירות החיים דרך נעה סביר

המנהיגות החדשה דרך שיר אלוני

לוקחים את המאפיה

אם היה לי פטיש

חמי וחכמת הפטריות בצלחת פטרי

תמהתי למה אף אחד לא עשה ואז גיליתי שאני גם מישהו

להמשיך לעשות

אני מעורר

טד סמינר הקיבוצים + הרבה אומנות מעוררת השראה

אומנות רחוב מדהימה ויפה

ביבי על תקציב אחראי

חג החירות עם לוביסטים

מריח כמו בולישיט אה זה מיינסטריםמידיה

social media infographics 2013 בעצם מגיע מכאן

גם מעניין - מי משתמש בנייד לטובת גלישה ברשת? חסר: כמה משתמשים בנייד רגיל שאיננו זמין לרשת? כמה אינם זמינים לרשת כלל? או זמינים פעם בשבוע ופחות?

העתיד הוא שלנו ליצור אפשר לבדוק עם יובל כץ

ככה נראה איש שמתסכל על מחשב

לפיד מחלץ את ריקי כהן מהבוץ

אמיר שיבי אינפוגרפיקה על 900 מיליארד שקל

חוסמים את איילון

גז ולא גזירות הפגנה חוצה את קינג ג'ורג' 11/5 דן חיימוביץ

החלפ י את הפחד מהלא נודע בסקרנות!

הגאונות של הטייקונים היא שיש להם את אנשי הממשל המליונרים

שלחתי להם הודעה, טרם חזרו

[1]

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151511478895369&set=p.10151511478895369&type=1&theater בחיים לא צריך מזל, צריך להתאגד

החיים קצרים מדי בשביל לכעוס על טרולים + לקחת את התמונה מהפוסט של שירי אייזנר על ההישרפות בפייסבוק

[2] לשחרר

פמיניזם מקוון לציפיערן

אזרחי ישראל מתבקשים להפסיק למות במרחב הציבורי

מצעד הגאווה של בנות/י הברית: זועמיםות שלא נותנים להן להסגביר!

איזה מהפיכה תהיה קודם? על תחרות התקרבנות ועל סדרי עדיפויות מהפכניים

מהפיכה של אהבה בצעדת "בעד" ככל הנראה 2011. צילום עמית צינמן

אל תקח לאחרים את הזכויות

לא רוצות להיות שוות לכן

מחילות הלוביסטים נדלה בו ביום פורסם 21/2/2014

הזמן הנוזל ברשת החברתית

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/255210651245255/?type=3&permPage=1 מוכרחים לעצור את מצעד הגאווה

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/241798689253118/ פרדוקס לפיד

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/263633640402956/?type=3&permPage=1 פרס נובל בכלכלה לצעיר ישראלי

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/423919211041064/?type=1&theater ילדי שנות ה-80 דור מזויין

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/275590399207280/?type=1&permPage=1 פרודיה על שלטי ההפגנות - צאו מהמרפסת

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/334723323293987/?type=1&permPage=1 תוכנית החלל+האחרון שיכבה את האור

איזור הנוחות ומה נמצא מחוצה לו?

מרחב מערכות היחסים מוכיח שמונוגמיה זה צבע אחד בתוך מניפה

אני בוחר להיות מובל אבל לא מנוצל לטובת הקורס בניסים

טלויזיה משדרת חרא

אני אישה ונתנו לי להיות בקרבי , זה גורם לך להרגיש אישה פלסטינית משוחררת?

גודל הפושע והקשר לחוק

[עריכה] מאמרים נספחים

• נועם יורן על הניאוליברליזם של הריאלטי כבידור

[עריכה] אהבה

חן לוי על אהבה

אלי קרסניץ על אהבה עצמית ומודעות 30/8/2013 נדלה בו ביום

מיכאל רועה (2013), "הקטע הבא אמיתי לחלוטין!". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/10/2013. נדלה בו ביום

"הקטע הבא אמיתי לחלוטין!

בסמינר של נשים בנושא "איך לחיות במערכת יחסים אוהבת עם בעלך", הנשים נשאלו, כמה מכן אוהבות את הבעלים שלהן?

כל הנשים הרימו את ידיהן. לאחר מכן הן נשאלו, "מתי הייתה הפעם האחרונה שאמרת לבעלך שאת אוהבת אותו?" חלק מהנשים ענו: היום. כמה מהנשים ענו: אתמול. כמה מהנשים ענו: לא זוכרות.

אז אמרו לנשים לקחת את הפלאפונים שלהן ולשלוח לבעליהן את הטקסט הבא: "אני אוהבת אותך, מותק".

ואז נאמר לנשים להחליף פלאפונים ביניהן ולקרוא את הודעות הטקסט שהגיעו.

הנה כמה מהתשובות ששלחו הבעלים:

1. מי זו?

2. האם את חולה?

3. אני אוהב אותך.

4. מה עכשיו? מה קרה שוב לרכב?

5. אני לא מבין למה את מתכוונת?

6. מה עשית עכשיו? אני לא סולח לך הפעם.

7. ?!?

8. אל תלכי סחור סחור, רק תגידי לי כמה את צריכה?

9. האם אני חולם?

10. אם לא תגידי לי למי ההודעה הזו באמת, מישהו ימות.

11. בקשתי ממך שלא לשתות יותר.

12. מה שאת רוצה התשובה היא לא.

13. את בסדר?

14. תשכחי מזה, לא הולכים להורים שלך בשבת!

15. רק אל תגידי לי שאת שוב בהריון"

[עריכה] חמלה

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152401820570859&set=a.10151135831940859.468085.717075858&type=1&theater

Never give up.

No matter what is going on,

never give up.

Develop the heart.

Too much energy in your country

is spent developing the mind

instead of the heart.

Be compassionate.

Not just to your friends,

but to everyone

Be compassionate.

Work for peace,

in your heart and in the world.

Work for peace,

and I say again,

never give up.

No matter what is going on around you..

Never give up.

- Dalai Lama the 14th

וגם - עשיתי לך קן

סרטון - המשקפיים

רנה בראון על אמפתיה

[עריכה] המגוון הוא הריפוי

שירין "ארנבת" אלוני (2014), "החלמה- אישית, קהילתית, לאומית, עולמית.". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 25/12/2014. נדלה בו ביום

זה מאוד חשוב להיות מסוגלים, כקהילה, להכיל את הזהויות והמגוון של הרקעים שאנשים מגיעים איתם למאבקים או ליוזמות של שינוי, כי רבים מאיתנו מכילים רמות מסוימות של כאב שמוביל אותם לעשייה, לצורך לשנות, בין אם זה כאב מתוך הזדהות, כאב מתוך חוויה אישית עכשווית שגורמת לי לרצות להצטרף, הישמעות לקריאה פנימית של צורך להגשים את עצמי, או ניסיון לתקן את כאבי וטראומות העבר על ידי עשייה חיובית.

כשאנחנו קשובים לעצמנו ולאחרים, מכילים את הכאב המניע הזה, מסתכלים עליו באהבה וקבלה, נותנים לו מקום מכבד ומשם מאפשרים למצוא פתרון- אפשר להתקדם ביחד לכיוון המטרה הרצויה, שברמות העמוקות ביותר שלה היא למעשה החלמה- אישית, קהילתית, לאומית, עולמית.

[עריכה] תקווה

דורון אופק: "לא משנה מה נעשה, יש לנו תמיד החובה להתערב, החובה לעזור, החובה לסייע למי שצריך .. החובה שלא להישאר אדיש."

• ברק כהן תפילת המהפכן

[עריכה] תקווה vs. ייאוש

נדב איל (2013), "שנתיים להפגנת המיליון: גחלי המחאה עדיין רוחשות בעוצמה". אתר NRG, 12/7/2013. נדלה בו ביום

"ההנחה ששום דבר לא השתנה היא העניין המסוכן ביותר בכל הסיפור הזה. אנחנו לא עוסקים כאן בחומר אלא ברוח, לא בניסוי מדעי במבחנה אלא בתודעה אנושית; אם נספיד את השינוי, הוא ימות מעצמו. זהו תמרון הניצחון הגדול של חסידי הסדר הישן; לשכנע אותנו שכלום לא קרה כאן. אם כלום לא קרה, למרות המאמץ האדיר של רוב הישראלים, אז אולי שום דבר גם לא יכול לקרות. תחושת החוסר האונים, האין מוצא, הרושם ששום דבר לא יכול להשתנות - אלה כלי הנשק היעילים והמסוכנים ביותר של הבוזזים למיניהם."

ליאור מנצ'ר (2013), "התאבדות כהתחלה". הירבורים - בין הירהור לבירבור (בלוג), 8/7/2013. נדלה בתאריך 1/9/2013

"מאז שאני זוכר עצמי ליוותה אותי אפשרות ההתאבדות, הסיום המוחלט הרצוני, כצל סמוי. זה תופף על כתפי בעת לאות, כשאיבדתי את היכולת לתת משמעות, כשהכעס, ההתלהבות, הפחד או התקווה תשו, כשלא היה אפחד איתו רציתי לדבר.

"אז אני עוצר, מסתכל לאחור על חברי היקר, הצל, בוחן אותו מכה על בגדיו, מניס את אבק הזמן, מותח חיוכו המוכר, המנחם, הנינוח, "אני עוד כאן" הוא אומר "תמיד כאן, הסוף המוחלט והשקט, הרגיעה החשוכה, השלווה".

"אנשים, בודאי גם אתם, נבהלים בשומעם זאת, לא מבינים איך נוכחותו יכולה לנחם, אבל כך הוא עבורי, כי אחרי פלרטוט קל עם חברי, צילי היקר, אני מחייך אליו חזרה ואומר "לא עכשיו".

"מסתכל שוב על הים, השמים או החתולה המתחככת ברגלי, תמיד יש חתולה מתחככת ברגליי, נושם עמוקות, בוחן את ריאותיי בעוד סיגריה, תמיד יש עוד סיגריה, יוצא לצעוד, להרגיש את שרירי אחוריי נעים, רוח, שמש.

"בדרך כלל מדפדף באיזה קלווינו או וולך, שם איזה לנון או אלבינוני ואומר לעצמי "עוד לא".

"יש אהבות שעוד לא גיליתי, דברים שעוד לא העזתי ועוד חוצפה אחת או שתיים לנסות."

Yoram Symons (2013), "Since Saturday night". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 16/7/2013. נדלה בו ביום

"Since Saturday night I have been camped outside the Government Complex in Tel-Aviv. And in that time many many people have come past. And almost all of them, truly, almost all of them - had nothing but the strongest support for what we are doing.

"Please - return the mecha'ah" "Goddamn we must do something" "Overturn this terrible government"

And more and more and more and more.

Avi and I went into one of the buildings nearby. He told a lady there that I was camped in a tent to protest the destruction of public housing in Israel. She returned a moment later with a plate of food and a bottle of Coke.

I don't understand it. i truly don't. In Australia it just wouldn't work like this. But here in Israel, for reasons I still don't entirely comprehend - the sight of a tent brings out some deep feeling in people. It reminds them of what it means to be good to each other, it reminds them of the ideal of a society - each one helping out the other for the simple reason that it is right and good. It fills people with hope. It fills people with faith - that something can be better, that something can change.

A maahal doesn't do anything concrete. It doesn't give people houses, it doesn't put food on the table, it doesn't stop an evil and cruel budget from being passed, it doesn't solve the energy crisis or the water crisis. It in itself doesn't actually do anything.

But it does.

It does something and that thing is stirring within people's hearts. People want to be good. People are good. People know that goodness is good. And the sight of a humble tent, rocking back and forth in the breeze, so fragile, so ephemeral, so fleeting - brings people in this country back to the hope that goodness isn't simply a fantasy - but it's the way we ought to all be.

Ad ka'an.

דני רייזר (2013), "לא דיברנו עוד על מחאה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 15/12/2013. נדלה בו ביום

לא דיברנו עוד על מחאה

ולא הגענו אל סופה

אין דבר, הלחם עוד יחסר מחר

ואז, נפיל את המשטר.

לא רוצה שלטון מושחת

שהורג אותי לאט לאט

אותך.

לא דיברנו עוד על מהפכה

ולא זימרנו את שבחה

אין דבר, הרוח עוד יסער מחר

ואז - נפיל את המשטר.

אני רוצה לקום איתך

ללכת להפגין בעד בעד

לעד.

ףלא דיברנו עוד על התקווה

ולא הבנו את חוזקה

אין דבר, התופת עוד יבער מחר

ואז, נפיל את המשטר.

אני לא רוצה למות איתך

אך לא נותנים להיות סתם כך, סתם כך

אזרח.

[עריכה] התאבדות היא ההפנמה האישית של הייאוש, והייאוש הוא תוצר חברתי

ליאור קיי (2014), "על הפרטת ערך החיים ועל לאומנות". פוסט על הקיר האישי, 10/6/2014. נדלה בו ביום

השבוע הממשלה העבירה שתי הצעות חוק, המשקפות את הערכים הלאומניים על פני הערכים חברתיים לשמירת איכות חיי האדם.

הצעת חוק ראשונה- אסיר פלסטיני ששובת רעב, על מנת שלעמו יהיו חיים טובים בעתיד, יואכל בכוח רק שלא ימות ויפגע באינטרסים שך ממשלת הכיבוש.

הצעת חוק שנייה- העברת חוק המתות חסד, לתת בידי האזרח הישראלי האינדיבידואל את הזכות לשלוח יד בנפשו, כמובן באמצעות קליניקות רפואיות מופרטות. כלומר, למדינה אין אפשרות לשמור על איכות חיי האזרחים שבה ולכן היא מפריטה את ערך החיים ונותנת ליחיד את "הבחירה" להתאבד- והוא עוד ישלם על זה כסף אצל רופא מומחה. יודע כל סטודנט שנה א' במבוא לסוציולוגיה שהתאבדות או "המתת חסד" היא פעולה חברתית שדוחפת את היחיד לבצע את "בחירתו" .

המוות של אסיר פלסטיני לא משרת את המדיניות הלאומנית אך מוות של אזרח ישראלי משרת מדיניות האנטי חברתית של הממשלה ( כי פשוט אין למדינה כסף לטפל בו...)

על זה נאמר ממשלה אנטי חברתית, אנטי אנושית- אידיאולוגיה נציואל-סוציאליסטית מעוותת.

[עריכה] זה מול זה

יוס ברוך (2014), "כאב - נחמה". פוסט בפייסבוק, 1/8/2014. נדלה בו ביום

כאב - נחמה

עצבות - שמחה

חושך - אור

קללה - ברכה

הסתה - פרגון

מוות - חיים

שנאת חינם - אהבת אדם

מלחמה - שלום

[עריכה] סוף העולם

אמה גולדילוקס (2012), "סוף העולם (כפי שאנחנו מכירות אותו)". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 22/12/2012

"אני חושבת שבמיוחד בעשורים האחרונים, סוף העולם הפך לאובססיה של תרבות המערב ושל תרבויות נגועות בקפיטליזם בכלל, ויותר מכך, נראה שהאובססיה הזאת עם סוף העולם קשורה באופן די הדוק למצב של א/נשים בחברה הקפיטליסטית. כלומר, ככל שא/נשים חיות קרוב יותר ללב הקר של המערכת הזאת, קרוב יותר לאידיליה המובטחת של שכונות פרוורים לבנות עם בתי קוטג' וגדרות עץ, כך גדל הסיכוי שלהם לייחל בכל מאודם לסוף העולם.

"הדוגמא הקיצונית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה היא כמובן הדת שמסתמנת ככוח הפוליטי העולה של העשורים האחרונים בארה"ב: הנצרות האוונגליסטית. [...] בלב התרבות הקפיטליסטית האמריקאית חיים שבעים מליון בני אדם, שבמידות שונות של דחיפות מקווים לסוף העולם בזמן הקרוב מאוד: אולי היום, אולי השבוע, אולי בשנה הבאה… ואלה לא רק האוונגליסטים: לפי סקר אחד, יותר מ40% מהאמריקאים מאמינים שיום הדין מגיע.

[...]

ולמעשה, כשחושבות על זה, יש די הרבה הגיון בכך שנראה שכולם, בלי להגיד את זה, די רוצות את הסוף הזה. כי הקפיטליזם הוא סבל. לא רק עבור הפועלות והעניים, אלא גם עבור מעמד הביניים ומעמד בעלי הרכוש וכל יצור חי שנאלץ לחיות תחת החוקיות הרצחנית והמתעללת שלו. השבוע פורסם סקר שמעיד בדיוק על זה: החברות המאושרות ביותר בעולם הן אלה של אמריקה הלטינית, שעל אף התעמרות בת 400 שנים מצד אירופה וארה"ב, ממשיכות להפנות עורף עיקש לקפיטליזם הדורסני ומוצאות עם השנים יותר ויותר דרכים לתמוך אחת בשניה בסולידריות. בסינגפור, אותו חלום רטוב של חיים הכט ומודל הערצה של הקפיטליזם התעשייתי, חיים הא/נשים הכי פחות מאושרים בעולם, וא/נשים גם לא מאושרים בגרמניה וצרפת, וכמובן במדינות שבהן הקפיטליזם הכה הכי חזק לאחרונה: האיטי, אפגניסטן, עיראק.

הסבל היומיומי והריבוי של הטראומות האלימות שהם תוצאה בלתי נמנעת של החיים תחת השיטה הדכאנית הזאת מביאים עוד ועוד מאיתנו לדכאון ואובדנות, ועבור כולנו, גם עבור אלה שלא רוצות למות במובן הזה, הם מייצרים את התקווה הכמוסה שאולי בקרוב זה יגמר, שאולי מחר לא נצטרך לקום בבוקר לעוד יום של הישרדות, עבודה, ניכור ודיכוי.

הרצון הזה הוא השארית האחרונה של התקווה שיכול להיות אחרת, והפופולריות שלה בעשורים האחרונים לא מקרית. היא חוזרת לתחזית השגויה אבל המרתקת שנתן פרנסיס פוקויאמה עם נפילת ברית המועצות: הוא טען שהגענו לקץ ההיסטוריה, ומעתה ברור לכל אדם רציני שהקפיטליזם הוא הדרך היחידה. מסתבר שהנצחון הגדול של הקפיטליזם היה מכה אנושה לתקווה של האנושות ככלל, שכמו חולה סופנית, כל מה שנשאר לה לקוות לו הוא הסוף.

אבל אם יש מוסר השכל לסיפור העצוב הזה, הוא שחיים ללא תקווה הם בלתי אפשריים, ולכן התקווה היא כוח שאי אפשר להעלים לחלוטין. היא חוזרת ומתגלה גם מול המצבים האבודים ביותר, ולו רק בצורת התקווה שזה יגמר. ואכן, באותם שני העשורים מאז "קץ ההיסטוריה", אנחנו עדות להתפרצויות חדשות, חזקות ויצירתיות יותר, של התנגדות: באמריקה הלטינית, באביב הערבי, ביוון, בספרד, בישראל וגם בלב המאפליה של התרבות האמריקאית, מהפגנות הענק ברחובות סיאטל בנובמבר 1999, שהיו יריית הפתיחה של התנועה העולמית נגד הגלובליזציה, ועד לתנועת הOccupy: א/נשים ממשיכות לקוות ליותר מרק סוף העולם.

המשיכה לסוף העולם מעידה רק על כשל של הדמיון: אם אנחנו מעיזות לקוות לגרוע מכל, למה שלא נעיז פשוט דמיין את העולם אחרי הקפיטליזם, אחרי הפטריארכיה והעליונות הגזעית, אחרי שואת בעלי-החיים והאלימות האינסופית שאנחנו מפעילות על הסביבה החיה שלנו?

ולבסוף, אנחנו צריכות לזכור עוד דבר אחד: למאבק על הדמיון והתקווה שלנו יש משמעויות שהן גורליות באמת, ולא רק לרווחה הרגשית שלנו. כי לצד הפנטזיה הכמוסה על סוף העולם, הולכים ומתעצמים להם שני איומים שבאמת יכולים להביא לסוף העולם בזמן הקרוב: נשק גרעיני ושינויי האקלים. ושלא במקרה, אותה האימפריה האמריקאית שאזרחיה מייחלים כל כך לסוף העולם, מובילה בעיקשות את הדהירה העולמית לעבר שני האסונות האלה. היכולת של האנושות לבלום את הדהירה הזאת, כמו גם את אינספור הזוועות האחרות שנמשכות מבלי שהעולם יבוא על קיצו, תלויה בדיוק ביכולת שלנו לדמיין עולם אחר ולהפנות את התקוות והכוחות שלנו למאבק עליו. אני יכולה רק לאחל לנו ולעולם הזה שנצליח."

The Flobots (2008?) – We Are Winning, תרגום חופשי

ברוך אורן

"אנחנו בונימות עולם חדש

אל נא תשבי בנחת בצד

אל נא תשאר בהילוך סרק

אל נא תסמכי על השידור הזה לבד

אנחנו רק חזקותים כמו הסיגנל שלנו

יש מלחמה על המחשבה שלך

אם אתה חושבת - אתה מנצחת

התנגדות היא ניצחון

תבוסה היא בלתי אפשרית

כלי הנשק שלך נמצאים בידך

פני אל תוכך ומצא את האמצעים כדי להשיג את החופש שלך

הלחמי עם כלים

הגורל שלך ושל כל מי שאתה מכיר תלוי בזה"

???? ציטוט ללא מקור???? הניחוש הוא שזה משהו מ-YNET איזהשהי יועצת זוגיות ככל הנראה.

"אהבה היא לא איזו מטרה, אלא דרך חיים. שהעיסוק בלחפש אחריה מפריע לחוות את הקיום שלה. עם זאת אני פוגשת נשים רבות וגם גברים שנוטים להתמרמר בכל 14 בפברואר, ולא כי לא יקבלו פרחים או מתנות, אלא פשוט מתחושת מחסור. אז אני מתריאה בזאת כי אני מוכנה לחלק אהבה לכל אדם שמרגיש בה מחסור. לא אקנה לכם פרחים, לא אציין זאת דרך הארנק, ואפילו כהבטחה, אתן לכם אותה בכל ימות השנה ולא רק בתאריך הזה.

"בינינו, יש לי כל כך הרבה סוגים של אהבות שאני מרגישה די רוויה, ובכל פעם שאני חשה במחסור אני לא צריכה לצייץ יותר מרגע בשביל שיתמלא לי החלל. יש משהו מאוד מרגיע בתחושה הזאת, ואני לא מפחדת לומר את זה בקול רם כי אני מרגישה לאחרונה כמו הד, כל מה שאני רוצה בו בעצמי אני שולחת לאדם אחר, וכך אני מקבלת בלי היסוס בכלל את כל מה שביקשתי. שלא יגמר לעולם.

"ישנם גם את אלה שיגידו שאני טועה, שבכדי להרגיש אהוב עליך לאהוב קודם את עצמך. אני מסכימה עם האמרה הזאת ב-100 אחוז, אבל בעולם שבו בני אדם מרגישים באופן תמידי לא מספיק טובים בדבר כלשהו, לא מספיק מוצלחים, או פשוט לא מספיק, לאהוב את עצמנו הפך למשימה לא פשוטה שאפילו אלו שמצליחים בה חוטאים לעיתים.

"עם זאת כשאנחנו מרגישים אהובים אנחנו אוהבים את עצמנו ובכך אנחנו הופכים לאהובים אפילו יותר. אז אין אמת ואין נוסחת קסם. יש רק אהבה, וכל כך הרבה ממנה, אם תחטאו בלאהוב רק אדם אחד אתם עלולים לפספס את כל הפואנטה.

[עריכה] למה האחרונים תמיד בסוף? על איטיות, סבלנות, אמונה והשיעורים הנוספים שהדרך מציעה

אורי פורת (2013), "אני לא מבין את זה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 17/11/2013. נדלה בו ביום

"אני לא מבין את זה

"כל כך הרבה אנשים במדינה לא מסכימים עם הדרך שבה מתנהלים פה הדברים, ובכל זאת, שום דבר לא משתנה.

"אני לא מחפש תשובות בנאליות, כמו "כי אף אחד לא עושה כלום" או "אנשים מפחדים לשנות את הדרך שבה הם חיים", אני מנסה להבין איך זה שהאדישות מנצחת, שהציבור משתתק פעם אחר פעם, שלא זז פה שום דבר.

"איפה כל האנשים שנמאס להם מאייל גולן, ורני רהב, וטבע ויאיר לפיד. איפה כל האנשים שרוצים שחברות ענק יחלקו דיווידנדים לציבור? למה הם ממשיכים לשתף פעולה עם המערכת?

"למה אנחנו ממשיכים לשתף פעולה עם המערכת?

"מחשבות כאלה הופכות לי את המוח מעת לעת. בעקבותיהן אני חוזר לחשוב ברצינות על לעזוב את העיר, לזרוק את המחשב בפח, וללכת לגור בין העצים. הם אולי לא מעלים תמונות של חתולים לרשת, אבל לפחות אתה יכול לסמוך עליהם מבחינת צל וענפים ואולי אפילו איזה תפוח.

"הסיבה שאני לא עוזב עדיין היא כי אני מאמין שעולם אחר הוא אפשרי.

"אבל ככל שהזמן עובר אני שואל את עצמי, אולי העולם האחר הזה כבר מחכה לי מעבר לפינה? אולי במקום לנסות לשנות את העולם אני צריך להניח לו לנפשו?

"אולי אני זה שצריך להעיז לשנות, לצאת מאזור הנוחות, לוותר על המוכר לי, ולהפסיק לשתף פעולה עם המערכת...

"המון אולי. וכלום לא בטוח. אני לא כותב את זה כדי לקבל חיזוקים או תשובות. רק משתף את מה שעובר עליי. "

ואורי עונה לעצמו אחר כך בשיר:

הפיד שלי מלא בדברים שאני גם חושב, זה ברור

אני יודע שכולם מספרים את אותו הסיפור

והמפכה היא תודעתית, והיא תקח זמן, והכל

אבל נגמרה לי הסבלנות! רוצה שבבילון תיפול

אז אפשר להמשיך ללהג על כמה אנשים מפחדים משינוי

אפשר לדבר על זה שכל הקבוצות צריכות לעשות איחוי

אפשר גם להצהיר שאין דבר פרט לעכשיו,

ושום דבר לא משנה, לכן בצל העץ נשכב

אפשר. והכל טוב ויפה. אבל זה לא מספיק לי

באופן אישי, לפחות. הייתי רוצה להאמין יותר.

ולפחד פחות.

הייתי רוצה להרגיש שאני, בעל משמעות, כזו או אחרת

הייתי רוצה להיות חלק מחברה קצת יותר נאורה ופחות מפגרת

הייתי גם רוצה להיות איש נהדר לתפארת

אבל אני לא. זו המציאות איתה צריך לחיות

זה לא אומר שצריך להתנהג כמו קופים ולאכול חיות

זה גם לא אומר שלא צריך. או שאי אפשר

לעשות מה שטוב לי כדי להיות מאושר

הדיסוננס הוא שכדי שיהיה לי טוב

אני צריך לשנות את השאר

כי לא טוב לי לחיות בעולם מנוכר"

ברוך אורן משיב באותו שרשור (שם):

"המהפיכה היא שאתה יכול לדבר כמו שאתה מדבר כאן בשירשור הזה, בשפה שאתה המצאת, על מהפיכה ושינוי תודעתי, דברים שבתקופות אחרות בהיסטוריה רק על זה שאמרת אותם היו - צולבים אותך ומגלגלים במורד המדרון או לפחות מכניסים למחנה חינוך-מחדש בסיביר. כאן והיום אתה יכול להיות מי שאתה, עם התסכולים ועם האושר, ועם הכישרון הבלתי-נדלה שלך לגעת במציאות, לצלם אותה ולכתוב כל כך יפה ועוד בחרוזים. תמשיך ככה, אתה הרוח שעוזרת לספינת התודעה להפליג במורד נהר הצ'י.

"עוד משהו קטן: לי באופן אישי, עוזר להציב פנס על עצמי, כדי לראות את ההשתקפות של המאווים שלי במראה. ולהבין שאני קשור לשאר האנושות. ולהבין שאת הניכור, חוסר הנכונות לצאת מאיזור הנוחות ובעיקר את הפחד שאני רואה משתקף באחר - אני יכול לתקן באמצעות עבודה על הפצעים שאני מביא איתי לחדר המראות.

"אוהב + חיבוק, ברוך ההומו"

עידו עטרי (2013), "פוסט רוחני". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/7/2013. נדלה בו ביום

"פוסט רוחני: בספר בראשית מתואר שאלוהים היה צריך להרדים את האדם כדי לקחת צלע מצלעותיו כדי לבנות את בת זוגו. ישנו משפט אלמותי הקיים בכל התרבויות הנוגע לחשיבות הסבלנות בנוגע לתהליכים עמוקים וממושכים (למי מראים חצי עבודה...). לא טוב לקפוץ מעל הפופיק ולשאול 'נו' ומתי...ויאללה כבר. הזמן לפעמים עושה את שלו. המדרש אומר כי אם אדם היה רואה בסרטון תלת מימד את תהליך היווצרות חווה העור הגידים כלי הדם וכו' הוא לא היה יכול להימשך אליה...לפעמים כשמבינים שהחיים באים בגלים...טוב לפעמים לעצום עין, לתת אמון בתהליכים הקורים מתחת לפני השטח. לפעמים ההצצה התביעה לרדת לרזולוציות קטנות, עודף הפרפקטציוניזם והביקורתיות גם בזוגיות וגם בחיים עשוי דווקא להוביל לסלידה ואולי לריחוק לא נכון. אולי צריך להתרחק בזום אאוט במבט רחב ולשמור על אופטימיות שאכן התהליכים קורים ומתרחשים ושגם אנחנו האזרחים נותנים חמצן ואוויר והזדמנות למקבלי ההחלטות להפתיע אותנו לטובה. למרות שהלחץ הרשמי עליהם ירד, הם עדיין מנסים להתאמץ בפירוק הוועדים והמונופולים בענפים שונים. הגעתי למסקנה אישית שלפעמים טוב גם להרפות, זה בריא גם עבורנו. הלחץ הנפשי הזה והעמידה עם סטופר וחוסר האמון בנבחרים הגם שהיא מוצדקת בגלל ההיסטוריה...איננה בריאה לאורך זמן. אנו בהפסקה ניתן להם לעבוד בשקט...אם שוב יתעצלו נדע לחזור בכוחות מחודשים לדרוש בחזרה את המנדט. נמצא אחרים שידעו את העבודה ולא יתרפו ממלאכתם כנבחרי ציבור. לילה טוב"

[עריכה] קורס בניסים: להשתנות בעצמי כדי לשנות את העולם

[עריכה] החיים קצרים

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151165297479226&set=a.10150323606084226.351272.634049225&type=3&theater

על איזה כפתור לוחצים היום? https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152872037893508&set=a.418765393507.208283.412556758507&type=1

[עריכה] רפקלציה (השתקפות) בסיסית

לאוניד (לוני) נתנזון (2014), "יש אנשים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 25/5/2014. נדלה בו ביום

יש אנשים שנלחמים באלימות ואלימים כלפי עצמם ו/או הקרובים אליהם

יש אנשים שמדברים בעד שלום ונמצאים במלחמת עולם פנימית עם עצמם יש אנשים שמדברים על חלוקת משאבים צודקת וסוחטים את המשאבים הפנימיים של עצמם עד כלות יש אנשים שמדברים על שוויון ושמים את עצמם בתחתית סולם העדיפויות של עצמם יש אנשים שמדברים נגד שטיפת מוח והפחדה של התקשורת הממוסדת ונותנים לתקשורת הפנימית של הפחדים האישיים לנהל אותם כל עוד העבודה החיצונית לא תואמת את הפנימית - זוהי חצי עבודה אנחנו משנים בהתנהלות היומיומית שלנו לא פחות מאשר בפעילות האידיאולוגית המוצהרת

קרן קסטנבנד - כואב לי שאנשים לא מבינים שהמהפיכה זה לראות אחד את השני כבני אדם

[עריכה] השתקפות במבט מסוף הדרך, אחורה

ברוני וור (2014), "The Top Five Regrets of the Dying". מצוטטת אצל עופר כספי (2014), "על מה תתחרטו ביומכם האחרון?" כללית בלוגים, 29/5/2014. נדלה ב1/6/2014

ברוני וור, אחות אוסטרלית שמטפלת בחולים סופניים בשבועות האחרונים של חייהם. [..] במסגרת עבודתה ניהלה וור שיחות רבות עם אנשים על ערש דווי, והחליטה לתעד את דבריהם האחרונים [...]

לדברי וור, על סף מותם אנשים מצליחים להתבונן אחורה על חייהם בצלילות רבה, וכולנו יכולים ללמוד הרבה מהתובנות שלהם. היא שאלה רבים מהם על מה הם מתחרטים או מה היו עושים אחרת אילו הייתה ניתנת להם ההזדמנות, והופתעה לגלות שאותם נושאים עלו שוב ושוב. אף אחד לא אמר למשל "אוף, חבל שלא עבדתי יותר!".

הנה חמש החרטות הנפוצות ביותר:

1. הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני!

"זו החרטה הנפוצה ביותר. כשאנשים מבינים שחייהם עומדים להסתיים ומתבוננים אחורה בבהירות, קל להם לראות כמה חלומות לא מימשו. רובם לא חתרו להגשים אפילו חצי מהחלומות שלהם, והם נאלצים למות כשהם מבינים שהסיבה היא ההחלטות שקיבלו או לא קיבלו. לא רבים מבינים איזה חופש נותנת לנו הבריאות, וכשהם מבינים זה כבר מאוחר מדי".

2. הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה!

"האמירה הזו הגיעה מכל אחד מהגברים שבהם טיפלתי. הם פספסו את הנעורים של הילדים שלהם ואת זמן האיכות עם בת הזוג, והתחרטו שבזבזו כל כך הרבה מחייהם על פרנסה וקריירה. היו גם נשים שהתחרטו על כך, אבל רוב הנשים שבהן טיפלתי לא היו המפרנסות העיקריות בבית".

3. הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את הרגשות שלי!

"אנשים רבים הדחיקו את הרגשות שלהם בשביל לחיות בשלום עם אחרים. כתוצאה מכך, נאלצו להתפשר על חיים בינוניים ולא זכו להיות כל מה שיכולים היו להיות. הרבה מהם חלו כתוצאה מהמרירות והטינה שהם פיתחו בשל כך".

4. הלוואי שהייתי נשאר בקשר עם החברים שלי!

"רבים מהם לא הבינו את היתרונות של שמירה על קשר עם חברים ותיקים עד לשבועות האחרונים של חייהם, ואז לא תמיד יכלו לחדש את הקשרים הללו. הם היו כל כך מרוכזים בחייהם שלהם, עד שנתנו לחברויות ישנות וחזקות להתאדות לאורך השנים. כולם מתגעגעים לחברים שלהם כשהם עומדים למות".

5. הלוואי שהייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר!

"הופתעתי ממספר האנשים שציינו את החרטה הזו. רבים מהם לא הבינו עד מותם שאושר הוא בחירה. הם היו תקועים בהרגלים ישנים ופחדו משינוי, וזה גרם להם להעמיד פנים בפני הסביבה ובפני עצמם שהם היו מסופקים, כשלמעשה בתוך תוכם רצו לצחוק מהלב ולהכניס לחייהם קצת רוח שטות. הדבר הזה השפיע על מצבם הנפשי, וגם הבריאותי".

ועל כל אלה אמר איינשטיין: "היכולת לחוש כי מאחורי כל דבר שאפשר לחוות נמצא משהו שמוחנו אינו מסוגל לתפוס, משהו שיופיו ושגיבותו מגיעים אלינו רק בעקיפין ובהשתקפויות רפות, זוהי דתיות. במובן הזה, ורק במובן הזה, אני דתי".

[עריכה] התמקדות: תודעת המראה הריקה

אומנות ההקשבה, "תודעת המראה הריקה..", פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 18/5/2013. נדלה בתאריך 17/7/2013

"תודעת המראה הריקה..

"מידע עתיק שהתפתח ביפן לפני יותר מ800 שנה ממשי ומתרחש גם היום- אצל כל אחד במחשבה.

"העולם נברא בדיבור. אנחנו בוראים אותו במחשבה שלנו.

"בזן בודהיזם נאמר כי העולם רק משתקף בתודעה שלנו.

"כדי לשנות את העולם, כדי לפגוש ולחוות בעולם יותר הצלחה, שמחה, אהבה, הגשמה- עלינו לשנות את התודעה.

"אך, כיצד ניתן לשנות את המחשבה?

"המחשבה היא דבר המתרחש בתוכנו - אבל היא לא שלנו. לנו אין שליטה עליה כלל. המחשבות שלנו- רק מלוות אמונה.

"התמקדות Focusing - מזמינה אותנו להקשיב למחשבה, לאומונות שלנו על עצמנו;

"הקשבה ללא הזדהות, ללא שפיטה, עם המון סקרנות וחמלה.

"זו הקשבה עדינה ומיוחדת- המקשיבה למחשבה בגוף שלנו- כאשר היא מופיעה כתחושה.

"בלווי הנחייה, מקשיבים לתחושה בגוף כאשר היא מופיעה.

"כאשר אנחנו מקדישים מעצמנו באמת תשומת לב, והקשבה -

"התחושה משתנה. ההקשבה מרפאה. המחשבה מתאימה את עצמה.

"יחסים חדשים עם עצמנו מתכוננים- ובלי ששמנו לב-

"העולם השתנה.."

אורנה מור עמוס (2013), "היום הבנתי שעברתי שינוי". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 4/8/2013. נדלה בו ביום

"היום הבנתי שעברתי שינוי, ואני מודה למי שעזר לי להבין את זה, גם אם בדרך הקשה.

העלבון נחווה כגאווה . ההבנה הפכה להתפכחות. הוויתור הפך לעמידה איתנה. החולשה הפכה לכוח . האהבה השברירית הפכה לבטוחה.

"התוצאה אינה חשובה וגם לא תמיד ידועה, הדרך לימדה אותי שעור טוב וחשוב הלאה, הרגשה שעלי לנצור."

[עריכה] אני צודק - אתה צודק: עזרה לזולת היא במוקד העשייה, ולא עליונות הצדק

ג'אדו רינפוצה (?), "פוליטיקה רוחנית", מתוך: נחי אלון מראיין את ג'אדו רינפוצה, "על ההיבט הרוחני של מאבקים". תמונה וכיתוב על דף הפייסבוק "פסיכודהרמה", 18/12/2014. נדלה 20/12/2014

האימון האמיתי הוא הפעולה לטובת הזולת. האימון 'על הכרית', במדיטציה, נועד להטעין את הסוללות כדי שתהיה לנו האנרגיה לעזור לזולת. המדיטציה לא נועדה לאמן אותנו בישיבה, כי אם להמריצנו לפעולה נכונה. הבודהה לא חיכה להגיע להארה כדי לסייע. נהפוך הוא, בגלגולי חייו השונים הקדיש עצמו לגמרי לפעולה לרווחת הזולת, וכך בחר את גלגולי החיים השונים.

העשייה היא סיבתו של האימון, תהליך האימון, פרי האימון. אימון בלא עשייה לא יביא לטיפוח המידות הנחוצות, ולפעולה נכונה. הדבר החשוב בעשייה, וביחוד במאבק, הוא להמנע מצורת החשיבה הסבורה ש'אני צודק, אתה טועה'. המחשבה שהמאבק שלי מוצדק ושלך לא היא מיושנת בעולמנו הקטן והולך, שבו תועלת לאחד היא תועלת לכלל, ובו כאשר האחד נפגע כולם נפגעים.

אם כן, בשדה החברתי והפוליטי חשוב לעזור לזולת ככל האפשר. העזרה לזולת היא אימון הרוח! הימנעות מעיסוק בפוליטיקה היא קיצוניות מזיקה. הפוליטיקה האמיתית איננה ניגודה של רוחניות. היא חדורה ברוחניות, משום שבה נעשה הנסיון המעשי להביא לאושרם של יחידים וקבוצות.

קטע מתוך ספרו של ג'ק קורנפילד - דרך הלב (עמו' 47, 75) הספר יצא לאור ע"י הוצאת מודן, בשנת 2001. כיתוב ותמונה עף דף הפייסבוק "פסיכודהרמה", 19/12/2014. נדלה בו ביום

"כאשר אנו נעשים נוכחים בהווה, אנחנו מרגישים מחדש את החיים סביבנו, אבל אנחנו גם נפגשים עם כל מה שבכוונה נמנענו ממנו. עלינו להיות אמיצים כדי להתמודד עם כל מה שקיים - כאבנו, תשוקותינו, צערנו, אובדננו, תקוותינו החשאיות, אהבתנו - כל מה שנוגע עמוקות ללבנו. כל אחד מאיתנו מוצא משהו שממנו ברח - בדידות, תחושת חוסר ערך, שעמום, בושה, תאוות שלא נתגשמו. עלינו להתמודד גם עם החלקים האלה של עצמנו....שוב ושוב אנחנו מרגישים את המשיכה המוכרת של מחשבות ותגובות המרחיקות אותנו מרגע ההווה. כשאנחנו נעצרים ומקשיבים, אנחנו מסוגלים להרגיש איך כל דבר שאנו פוחדים מפניו או משתוקקים אליו (שכן אלה בעצם שני צדדים של אותו חוסר סיפוק) דוחף אותנו אל מחוץ ללבנו למציאות מזויפת של "איך היינו רוצים שהחיים יהיו". להיות בהווה משמע לגלות את גדלות לבנו, המסוגלת לכלול את אושרם של כל הברואים כבלתי נפרד מאושרנו אנו. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש את הפחד, את אי- שביעות הרצון, את הקשיים שתמיד נמנענו מהם - מתרכך לבנו. ההתמודדות עם כל הקשיים שמפניהם ברחנו תמיד היא מעשה המצריך אומץ, אבל היא גם מעשה שדורש חמלה.... אנחנו מגלים אמת מדהימה: החיים הרוחניים רובם ככולם, הם קבלה עצמית. אכן, ההשלמה עם שירת חיינו מאפשרת לנו להתחיל ליצור זהות עמוקה וגדולה, שבה לבנו מכיל הכל בתוך מרחב של חמלה חסרת גבולות".

לאור נהלל מצטטת מתוך הקורס בניסים

"אי התגוננות היא כל מה שעליך לתת ובתמורה אתה נפטר רק ממה שמעולם לא היה ממשי כדי להביט ב"משיח" שבך. אי התגוננות היא כוח, היא מהווה עדות לזיהוי המשיח שבך והתגוננות היא חולשה, היא הצהרה שדחית את המשיח והתחלת לפחד מ"זעם האלוהים" ("קרמה"?), מה יכול להצילך עכשיו מפני רעיון השווא של אל זועם? מה יכול לvגן עליך עתה כאשר מה שאתה נדבק בו אינו אלא אשליות ? נכונותך להתנער מן האשליות היא כל מה שדרוש, העולם ממתין לרפוייך ולאושרך כדי שתוכל להדגים את ריפוי העולם. הרגע הקדוש יתפוס את מקומם של החטאים אם רק תישא איתך את תוצאותיו, ואך אחד לא יבחר לסבול עוד.

"הרפא כדי שתוכל לרפא והאמת תגלה לך כי בחרת להרשות לסמלי האהבה לתפוס את מקום החטא והאשמה, האמת תציב את נס הריפוי במקום שבו היו זרעי מחלה ולא יהיה שום אובדן, רק רווח.

"סבל הוא שימת דגש על כל הדברים שהעולם עשה כדי לפצוע אותך, תחייתו של החלק שאתה ממלא בהצלת העולם מהרשעה הוא היחלצותך שלך.

"נס בא לרפא, לסגור את הדלת על חלומות החולשה ולפתוח את הדרך לגאולתך ושחרורך.

"תם המסע (של הסבל) והוא מסתיים במקום שבו הוא החל, שום שריד לא נותר ממנו בשום אשליה ושום נקודה לא השארת כדי להסתיר את פני ה"משיח" (הגאולה) מעצמך, רצונך נעשה שלם וכעת צלמך באור, מאיר מכל דבר שחי ונע בתוכך כי הגענו אל המקום שבו כולנו אחד ואנחנו בבית." (הקורס בניסים)

[עריכה] סבל: אשליה מיותרת

אסתר פלד (?), "פסיכותרפיה ובודהיזם", פורסם בכתב העת של האתר בודהיזם בישראל. מתוך: תמונה וכיתוב על דף הפייסבוק "פסיכודהרמה", 18/12/2014. נדלה 20/12/2014

"אם להגיד במילה אחת מהי העבודה שלי, אני עוסקת בחיתוך אשליות של אנשים. סיבת הסבל היא תמיד אשליה, ומגוון אשליות מבקרות בקליניקה. אמנה באוזנכם כמה מתוך אינסוף צורות האשליה:

האשליה הראשונה: אני מסכן. הוריי לא נתנו לי את מה שהיה עליהם לתת לי.

השנייה: אני מיוחד. אין כמוני מעניין/חכם/מקסים/מורכב בעולם כולו.

השלישית: מגיע לי.

הרביעית: אנשים סביבי אינם מעריכים אותי כראוי.

החמישית: אני משתדל, אבל לא הולך לי.

השישית: אשתי דורשת ממני דברים לא מציאותיים.

השביעית: אי הסדר שבו אני חי הוא תוצאה של נסיבות מצערות.

השמינית: יום אחד משהו יקרה.

התשיעית: כמה עלובים האנשים הללו שסביבי.

העשירית: בעלי הנורא יורד עליי כל הזמן.

האחת עשרה: אני נוראה. אוי, כמה אני נוראה.

השתים עשרה: איני יכול לעמוד בזה.

השלוש עשרה: איני נמשכת אליו. איני נמשך אליה. היא לא הטיפוס שלי.

הארבע עשרה: אילו היה לי: בעל אחר; אישה אחרת; אמא אחרת; אבא אחר; כסף; שיער חלק; ביטחון עצמי; עוד ילד; אז הייתי מאושר. אילולא היה בנזוגי קרח, בתזוגי שמנה, אבא שלי קמצן, אמא שלי נוקשה, אז הייתי מאושר.

אכן, אל האשליות הללו עליי להתייחס בחמלה..."

[עריכה] התעלמות מהשולי ככח, התמקדות בעיקר כשיעור וכלי

אור שנפי (2013), "כל צעד וצעד שלי במחאה הזו". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 24/7/2013. נדלה בו ביום

"כל צעד וצעד שלי במחאה הזו, אני מתחזקת מתוך גילוי חולשות עצומות שלי, שאפילו לא חשבתי שהן חולשות. היכולת לסתום את הפה גם שבא לך כבר לצרוח והיכולת לא לענות אפילו כשיורקים לך בפנים, אנשים שמעולם לא פגשו אותך או ביררו מי אתה, אנשים שמניחים שהם יודעים על פי חוויות עבר אישיות משל עצמם. היכולת לסתום ולא לצאת צודק רק כי אם תתחיל לענות אתה יודע שזה לא יגמר ובדרך הזו שלקחת על עצמך, יהיו כל כך הרבה כאלו בהמשך. היכולת להתעלם היא כל כך קשה לי כבן אדם, אבל זו גם תמיד היתה החולשה שלי. כל צעד קשה לי והבכי עומד לי בגרון, בדיוק עוד שניה פורץ החוצה, אבל בכי שנובע מאבן שזזה בפנים וכואבת אבל זזה בכיוון נכון - היא מתפרקת. וזה כל כך כואב.. אבל - היא מתפרקת."

[עריכה] להיות נביא בשער

אורנה עמוס (2013), "אתמול בחוף ניצנים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 22/6/2013. נדלה בו ביום

"אתמול בחוף ניצנים, טיילנו על הדיונות המדהימות אל עבר החוף. רגלנו שקעו בחול וההליכה היתה קשה. ברקע השמש כבר הודיעה שהיא רוצה לעזוב והירח מנגד מלא וזוהר עלה בשמיים. שיחה עם חבר פסיכולוג שהוא גם מורה לקפוארה . קפוארה עוסקת בחופש עם גבולות פנימיים ( ריקוד של עבדים שמצאנו נחמה בפורקן תחושת הדיכוי). השיחה התגלגלה וגילנו את המשותף בעיסוקנו, הוא בשינוי חברתי הוליסטי, נאבק בקפיטליזם בדרכו ואני בדרכי . הניצוץ בשיחה עלה כשגילנו שנינו שאנחנו מתמודדים עם אותן סוגיות בשדה הזה, כל נשמה בדרכה. השיחה היתה מעצימה ומחזקת. לרגע הצלחנו להבין את המעגל של המתריעים החווים בדידות מעיקה , היוצרת חרדה ולעיתים גם תוקפנות, כזו שאנו לא רוצים בקרבנו - גם מאלו הסובבים אותנו שנראה כביכול שהם ואנחנו עוסקים בדומה . הסתפקנו בהבנה עמוקה שהמיקוד פנימה ובניית הערוצים המנתבים לחיי עשייתנו את האנרגיה והעשייה המדויקים יותר למטרה הגבוהה שלנו, הם הדרך לסגת מאותו מעגל פוצע. שנינו היינו מחויכים בהבנה הזו. המשכנו ללכת אל החוף . שם כבר המתינו הבוקסות הגדולות עם מוסיקת הטרנס הרועמת לקראת שבת ... הבנו שהנה מבחן קטן נוקש על דלתנו. האם נצליח להתעלם מהרעש הזה מסביב, ביודענו על קיומו ונוכחותו הבלתי מתפשרת? התקרבנו אל החוף, רק הגלים הקוצפים נשמעו . והשיעור ממשיך בתוכנו ."

[עריכה] העולם החדש 1: למידה על הקצה של השינוי בין הישן לחדש

קצת על המקום הרגשי הזה, של העולם החדש, אפשר ללמוד בפרידה של דניאל דנסי ברכל מהבר קיימא, שהיה מקום עבודתה כמעט משך שנה שלמה:

דניאל דנסי בכרל (2013), "אתמול הייתה המשמרת האחרונה שלי בבר-קיימא". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 12/7/2013. נדלה בו ביום

"הבר-קיימא היה בשבילי תופעה מאוד מוזרה. וידוי: היו לי מעט מאוד רגעים של אושר במקום הזה. מצד שני מעולם לא חוויתי תחושת הקרבה, או שאני נותנת למען איזשהו ערך שגבוה ממני בלי לקבל חזרה. מהרגע ששמעתי על הבר-קיימא ידעתי שאני צריכה להיות שם. זו לא הייתה בחירה שלי, זו מעולם לא הייתה שאלה, המקום הזה היה מאתגר בשנה האחרונה, והיו ימים שאפילו סבלתי, אבל בשום שלב לא היה לי ספק שכאן אני צריכה להיות. מה אני אעשה, זה לא אני החלטתי, כנראה שזה אלוהים.

"היו לי כל כך הרבה אתגרים בכל כך הרבה מישורים, ומכל אחד מהם הפכתי לאישה טובה יותר, עצמאית יותר, בטוחה יותר, חזקה יותר, וחכמה יותר. אלו מכם שהיו שם לאורך כל הדרך ודאי ראו את השינוי שעברתי, וממשיכה לעבור בשניות אלו ממש. אני משחררת את הבר-קיימא והבר-קיימא משחרר אותי, מבקשת סליחה מכל מי שנפגע ממני בדרך, מבקשת סליחה מעצמי שלפעמים בחרתי לפגוע, וסולחת לכל מי שפגע בי.

"כל האנשים שעוררו בי השראה, שסיפקו לי שיעורים, שהיו שם בשבילי ברגעים קשים, אני רוצה לומר תודה לכם, לי, ולאלוהים.

והלאה להרפתקאה הבאה."

"[..]

"פשוט כמו ששמאל וימין התבטלו מבחינתי לפני שנה, כי המציאות היא בול באמצע וההגדרות הן רק הסחת דעת, בשנה הזו קפיטליזם וסוציאליזם התבטלו. אין הגדרות, יש רק אנשים, והם קובעים איך המערכת תיראה."

ועונה אופיר אביגד: (שם):

"מכל בחינה אמיתית הקפיטליזם נגמר, ועכשיו הגיע לתחנה הסופית ברכבת והנהג מבקש מכולם לרדת ואנשים מרוב חרדה שהם נולדו בקרון הזה לא מוכנים לצאת, אפילו שרכבת חדשה וחדישה יותר מוכנה כבר: רכבת המידע... בה מה שחשוב זה לא מידע כזה או אחר אלא היכולת ללמוד, ללמד, להיות הגיוני עבור אחרים, לתת לאנשים כלים להגשים את מה שהם רוצים.

"ולדעת איך לא להיות אידיוט גמור, זה גם יהיה חשוב כאן."

ואמיר כרמל (שם):

"בעולם הישן ניסינו להתאים את האנשים לאידיאולוגיות, בעולם החדש הרעיונות מתחילים לשמש את האנשים ולא להיות חשובים בפני עצמם. הסיפור שלך נפלא דניאל, ומראה שאת חיה בתודעה של העולם הבריא, העולם שבו לא משליכים את הקשיים והשריטות שלי על אחרים, אלא משתמשים בהם כדי ללמוד, להתפתח, לגדול ולעבור אבולוציה, ללמוד להיות אנושיים במלוא מובן המילה, ולא רק בצורה החיצונית. תודה ששיתפת אותנו."

[עריכה] העולם החדש 2: להשתנות ביחד כדי לשנות את העולם

נילי לרנר (2014), "בעיקבות הדיונים המאוד ריגשיים שמגיעים לקבוצה". קבוצת ביטקוין ישראלי בפייסבוק, 17/4/2014. נדלה ב19/5/2014

"מה שקרה כאן עם הישראקוין היה מוטומטם ומחורבן העתק מושלם לאיך שהעולם שאנחנו רוצים לשנות מתנהל. אין כבוד הדדי אין הקשבה, אין דיון מכבד אין שקיפות, אין נכונות להודות בטעויות, אין נכונות לשתף פעולה, אין התגיסות למטרה. אין שום נכונות להשתנות ביחד כדי לשנות."

שיר "ארנבת חופשייה" אלוני (2014), "רק יום אחד". פוסט על הקיר האישי, 4/7/2014. נדלה בו ביום

רק יום אחד זה לקח. אפילו פחות. עניין של שעות.

וזה דרש פתיחה אמיתית, מלאה, כנה, של הלב. אמון מלא.

והחלטה אחת: להפיץ אור ואנרגיות חיוביות.

התוצאה: הצטרפו אלינו היום לקבוצת מפיצי אור בפייסבוק חברים וחברות מהמגזר הערבי, שמשתפים אלינו מסרים של אהבה ופיוס. מהדהדים אלינו בחזרה את האור ששלחנו.

היום יותר מתמיד, אני מאמינה שהמציאות היא עניין של בחירה, וברגע שאנחנו מחליטים מה המציאות, אנחנו יכולים ליצור אותה, אם רק נאמין ונהיה פתוחים לזה לחלוטין.

[עריכה] ייעוד תעסוקתי - מה לעשות עם עצמי?

שואל אופיראביגד, מנהל דף הקונספירלה, אשר מציג לכמה אלפי א:נשים את העולם החדש:

אופיר אביגד (2013), "טוב, שאלה מעניינת". פוסט על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013, נדלה בו ביום

"נגיד מישהו רוצה להתנדב בלהפוך את העולם למקום טוב יותר, ולא בלעזור לחלשים אלא בלהקים עולמחדש.

"לאן שולחים אותו?"

ועונה לו דן (דנדן) דיימל (שם, בתגובית):

"אז ככה , מוזמן לקרוא את שנכתב כאן עבורך לא ברפרוף פייסבוקי רגיל אלא באמת לקרוא ואולי אף להפנים . קודם כל אפשר להתחיל בלהבין לאינסוף שהכל כבר בסדר (ב - סדר ... בתוך סדר ) והכל קורה מדוייק . העולם כולו נמצא בשלב דומה לשלב הגולם (רוב העולם בתרדמת ועיוורון כמעט מוחלט כלפי מה שקורה עיין ערך רוע , שחיתות רצח וכו' ... החדשות הטובות הן שהגולם עתיד להפוך לפרפר וזקוק לתמיכה שלנו כאן בני האדם (המהווים צינור בין שמים לארץ...) . אם הגעת עד לכאן והבנת ולו משהו קטן ממה שנכתב כאן עבורך אז נמשיך ( :

"המלצתי אם כן עבורך היא להיות בהקשבה ללב ולגוף המדבר איתך כל יום - כל היום ...ולא למיינד פאק שעולה במחשבות ... (כי המחשבות הן לא אתה ... הגיע הזמן שבני אנוש יתחילו להפנים אט אט ... ) והשביל חכם מההולך בו... וצעד אחר צעד עקב בצד אגודל תוכל לראות איך הדרך נפתחת עבורך בכל רגע ורגע , ותוכל לראות עובדה פשוטה : ברגעים בהם אתה רואה את האור שלך ואת הטוב שלך תוכל לראות את הטוב שבאחרים ובכולם (גם אם הוא רוע מוחלט... ) על כן כל שנותר לך לעשות הינה עבודה פנימית שהיא בעיקרה מנוחה... מנוחה אמיתית ואותנטית בתוך כלי הרכב שקיבלת (הגוף שלך ) ולהרגיש כל פעם קצת וכל פעם מחדש את הנהג שמוביל אותו ... ופשוט להבין שאתה הנוסע ... אז כל תפקידך הוא פשוט לקבל את הנסיעה ! ברגע שתלמד להיכנע ולקבל אותה לאינסוף , באופן טבעי ואפילו אוטומטי (כמו הנשימה שפשוט קורת מעצמה ) תבחין שאתה פשוט מקבל את מה שקורה ואין לך שום צורך (כמעט ) להגיע במשא ומתן עם החיים , ואז גם אין צורך בפירושים של החיים ואין צורך בכלום בעצם . חוץ מהחיים עצמם ( :

"ייתכן שכל זה נשמע לך מופרך ואף מעורפל כמעה (תלוי במקום בו אתה נמצא ) במידה וכן אתה פשוט יכול להתחיל בלזרוק לכל הרוחות את כל מה שאי פעם למדת (עיין ערך בתי ספר צבא ,חינוך קלוקל , מורים פצועים ... ומערכת חינוך המחנכת לרובוטיקה ... ) ופשוט אט אט להתחיל להיזכר באור הצרוף והאהבה הטהורה שאתה . מה שעשוי מאוד לתמוך את כל זה - זה פשוט להתבונן בתינוקות ולהיות לידם ולהרגיש את ההילה המרפאה שלהם נטולת השיפוט כלפי כל דבר . ואט אט תיזכר במה באת לעשות כאן (אחד בא להיות מורה , אחר הגיע להיות מרפא וכו' ) והיופי הוא שכולנו מורים וכולנו מרפאים ורוב האנושות פשוט אינה רואה זאת . אז עקב בצד אגודל... ואם נהיה קשה בדרך , אל תשכח שזהו רק קושי ואין מה להזדהות איתו ... פשוט להתבונן בו ולתת לו להיות . טוב ... זו ללא ספק התשובה הארוכה ביותר שנתתי בחיי למישהו שאינני מכיר בכלל (לא שאני מחזיק בתשובות אך מדי פעם שהרגע הנכון מגיע משהו כזה קורה ... ) פשוט פתאום הרגיש ככה ( :

"אם תיקח רבע ממה שכתוב כאן - אתה על הסוס ! תבורך ידידי ( :

"תקשיב קצת לשיר כאן אולי הוא יועיל לך במשהו..."

אורי פורת (2014), "נורמלי זה בקושי ממוצע". אקטיביזן - מעבר לשער התופעות זורם נהר הטאו. וכל השאר הבל הבלים. (בלוג). נדלה בו ביום

אנחנו משועבדים למערכת, ואנחנו לא מודעים לזה.

אנחנו מורגלים כל כך לספור שקלים, לבחור מתוך פחד ולהתנהל בחיים בתודעת מחסור. עד שברגע האמת, רובנו מעדיפים להשאר בעבודה שלא טובה לנו, במערכת יחסים שאנחנו לא שלמים איתה, או בכל סיטואציה אחרת, כל עוד היא מוכרת ונוחה לנו. רק שלא נצטרך לצאת אל שדה אי הודאות של האפשרויות. וחבל, כי רק משם יכול לבוא שינוי.

הרי איינשטיין אמר כבר ש"אי אפשר לפתור בעיות על ידי שימוש באותה צורה חשיבה שבה יצרנו אותן".

בהרצאה מאלפת על פסיכולוגיה חיובית והקשר בין יעילות לבין אושר, מציע הפסיכולוג שון אקור דרך חדשה להסתכל על העולם ולפעול בו.

בין היתר, הוא טוען שם שאם נתרגל את המוח שלנו לחשוב חיובי ונחזק את שרירי האושר, נהיה יעילים יותר, ונחייה חיים מספקים יותר, ובריאים יותר.

אז התפטרתי מהעבודה שלי בגלל שאני לא רוצה לקום בכל בוקר וללכת למשרד. אני רוצה לחיות חיים מלאי סיפוק, ולעשות את הדברים שעושים אותי מאושר. ויותר מזה, אני לא מאמין שאימליים, עצומות אינטרנטיות, ושאר מחאות וירטואליות (או לא וירטואליות) הן אלה שישנו את העולם. נכון, יש לדברים האלה חשיבות בכמה רמות. ראשית, יש מצוקות שצריך לפתור עכשיו, והדרך לפתור אותן היא להפעיל לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות. שנית, ולא פחות חשוב, עצם ההשתפות במחאה שכזו, אפילו כשמדובר רק בלשלוח אימייל או בלעשות "שייר" בפייסבוק, מרגיל את הציבור להיות מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות.

אבל לי זה לא מספיק. אני הולך ומבין שהדרך שלי לשנות באמת את העולם, עוברת דרך האושר האישי שלי. וכל עוד אני משקיע את מרבית היום שלי בלהתעסק במה ששלילי בעולם, אני אסתכל על החיים דרך משקפיים שליליות, וזה יהיה מבאס, וזה יקשה עליי מאוד לראות את הפתרונות הזמינים לנו, ולפעול לקידומם. הבחנתי פתאום שהחיים שלי מלאים באנרגיה של כעס, מאבק ואלימות. אני לא יכול להיות מאושר ככה, ואיך אני יכול לשנות את העולם לטובה כשאני עסוק בלהרגיש חרא?

אז יצאתי משם, כי אני לא רוצה לשנות את העולם. אני לא רוצה להלחם באף אחד, לא משנה מה הסיפור מאחורי זה. אני כאן כדי ליצור עולם חדש, עולם טוב יותר, ובשביל זה, (וההרצאה מקודם גם נותנת אישוש מדעי לטענה הזו), אני צריך להיות מאושר בעצמי קודם.

המערכת שאנחנו חיים בה מתוכננת להיות לא יעילה. הדברים הטובים לא מקודמים, כי כדי שהגלגל ימשיך להסתובב, צריך שלאנשים תהיה עבודה, ושהכל יזרום כמה שיותר לאט. אחרת, הטכנולוגיה תתקדם מהר יותר מהכלכלה, והכל יקרוס. אולי לאנשים יהיה טוב יותר, אבל צריך לעבוד איזה שהיא קפיצה תודעתית כדי להיות מסוגלים להבין את זה. הרי מה יותר הגיוני מלתת לאנשים להחליט בעצמם בנוגע לדברים שנוגעים ישירות אליהם? בין אם מדובר בשיפוץ רחוב, או בהחלטה האם לבנות בית ספר במקום חניון או במקום גינה ציבורית, ובין אם מדובר בהחלטות גדולות יותר, הנוגעות לכסף ולחיים של כולנו. רוב נבחרי הציבור שייכים עדיין לדור הישן, שבאמת מאמין שאי אפשר לקבל החלטות בקבוצה גדולה של אנשים.

אני מאמין אחרת, כי ראיתי את זה קורה.

יצא לי להיות שותף להפקה דמוקרטית של פסטיבל לאלפי אנשים, להיות מעורב בהקמה של בר- מסעדה קואופרטיבי בבעלות מאות אנשים, ולקחת חלק מעוד ניסיונות והתנסויות רבות ומגוונות בדמוקרטיה ישירה כזו או אחרת. אין לי ספק שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד בתחום הזה, ואני ארחיב בפוסט אחר קצת יותר על השינוי התודעתי שלדעתי העולם עובר ממש עכשיו בהקשר הזה, אבל השורה התחתונה היא המשמעותית:

ציבור גדול יכול לקבל החלטות ביחד ולהיות אפקטיבי.

המפתח הוא להתרכז בדברים החיוביים, ולראות כל הזמן איפה אפשר להתקדם ולהשתפר עוד, במקום להסתכל על הזמן על מה שלא בסדר. ככל שאנשים עושים יותר את מה שהם אשכרה נהנים לעשות, ככה הם מתקדמים מהר יותר, ומביאים תועלת רבה יותר למטרה הגדולה.

זה נכון לפרויקטים ספציפיים כמו שזה נכון לחברה האזרחית כולה.

יש המון דברים להאבק ולמחות עליהם, אבל העולם לא משתנה כשעומדים מנגד וצועקים, גם אם צועקים חזק. את הלקח הזה למדנו במחאה החברתית של קיץ 2011. מאות אלפי אנשים יצאו לכיכרות באמונה שהפוליטיקאים יבינו שהם טעו, ושאנחנו רוצים אחרת. מה שיצא לנו מזה זה יאיר לפיד, אותו שום הדבר בתלבושת יותר נוצצת. לפיד לא רוצה לעשות רע, הוא פשוט לא מבין אחרת. הוא גדל כל החיים במציאות שבה ברור מאוד מה אפשר ובעיקר מה אי אפשר. ובמקום בו הוא נמצא היום, אין לו את היכולת או את הפריבילגיה לחלום.

העולם לא צריך תוכניות חדשות. הוא צריך אנשים עם חזון חדש. (דניאל קווין)

אנשים שמסוגלים לדמיין אותו אחרת, ולפעול בכיוון. הרעיון הזה של לחשוב ולדבר על פתרונות, על מה אפשר לתקן, הוא הרעיון שלדעתי יכול להביא לכולנו באמת כיוון חדש להתפתח בו.

אני מסתכל על העולם שלנו ורואה כמה דברים כבר הצלחנו להשיג, ואני מסרב להיות פאסימי. אני בטוח שהמין האנושי מסוגל לצאת מהברוך שהוא נכנס אליו. אני יודע שאפשר ליצור עולם שבו יש משאבים שזמינים לכולם, שבו אנשים חיים בשפע, ושבו גם הטבע שאנחנו חלק ממנו נהנה מהקיום של בני האדם. אנחנו רק צריכים לשנות את מצב התודעה שלנו, וזה משהו שניתן לעשות באמצעות אימון פשוט. שון אקור מציע לתרגל חיוביות, ולגלות איך זה משפר לא רק את מצב הרוח שלנו, אלא גם מוביל אותנו לפרודוקטיביות ולהצלחה. יש דרכים נוספות לעשות את זה. מה שחשוב הוא שנבחר בצורה מודעת.

ברגע שכמות גדולה מספיק של אנשים תפסיק לקבל את העובדה ש"ככה זה" ותתחיל לחשוב איך זה יכול להיות, אנחנו נגלה שהשינוי קורה הרבה יותר מהר משחשבנו. המערכת מורכבת מאנשים, וכשהאנשים יתחילו לחיות אחרת, המערכת הזו תשתנה ביחד איתנו. אנחנו יכולים רק לעשות את הכל על מנת שהשינוי שאנחנו מקדמים או לוקחים בו חלק, יהיה שינוי לטובה.

[עריכה] על מציאת בן/ת הזוג הנכון/ה

כרמן אלמקייס מצטטת את ברכה סרי ז"ל

כשליבך יהא נכון אישה

לאהוב את גופֵך

להלל את נוגה דרכך

וטוב ליבֵך.

כשליבך יהא נכון אישה

ואמונתך מוצקה

ואמִתֵך ללא דופי

ייקָרה בדרכך אישך

הטוב בגבָרים.

כשנאמנה תהא מלאכתך

ירחקו ממך תועי הדרך

ושבורי הלב.

כשטהורה תהיי מזוהר החמה

יבושו מפנַיך

כל נושאי האשמה.

כשגופך שלם ונכבד

כנשמתך הטובה

ידבקו בך לאהבה

יודעי אמת

אסופֵי שלווה.

[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4387271,00.html כנרת טל מאיר (2013), " האם אפשר לשלוט במשיכה המינית שלנו?" YNET-יחסים, 2/6/2013, נדלה בו ביום]

"מה מושך אותנו?

לפני שנבדוק מה אפשר לעשות בקשר למשיכה, נבחין בין שלושה סוגי משיכה:

"א. משיכה פיסית, ראשונית, המבוססת על מערכת הטבעות בסיסיות ולא מודעות, שנוצרו כנראה בגילאים מוקדמים.

"ב. משיכה כביטוי לצורך שלנו להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. חלק מן האנשים נמשכים למי שמעורר בהם את התחושות הללו: יש מי שתמשך לגבר בעל ביטחון עצמי גבוה, מצליחן, כזה שנשים אחרות מסובבות אחריו את הראש.

"קירבתו של אחד כזה וההתעניינות שלו בה, גורמות לה לחוש בעלת ערך. אחרת תמשך לגבר עדין, כזה שזקוק לתמיכה ולרוך אמהי. היכולת שלה למלא אחר הצרכים שלו ואולי גם לשלוט בו, היא שתעורר בה תחושה של ערך עצמי ומשמעות.

"ג. משיכה כביטוי לתחושת חוסר הערך העצמי שלנו. חלק מן האנשים נמשכים דווקא למי שמעורר בהם את הצורך להוכיח שוב ושוב שהם בסדר, ולעיתים קרובות, לא משנה מה יעשו, תמיד יישארו 'לא בסדר' בעיני אותו אדם. משיכה מן הסוג הזה היא הגרועה ביותר, משום שהיא גורמת לנמשך לרצות תמיד את זה שאינו מעוניין בו. היא גורמת לו לחלום על מי שלעולם יהיה בלתי מושג – ולסלוד – מכל מי שהופך להיות מושג.

"[...]

"להרחיב את גבולות המשיכה

"מניסיוני בעבודה עם 'נמשכים ונמשכות', סינגלס וזוגות, מצאתי שאנו יכולים להרחיב את גבולות המשיכה שלנו ולא רק להימשך באופן אוטומטי, כימי ובלתי נשלט, אל מי שהלא מודע שלנו בחר להמשך אליו. על מנת להרחיב את גבולות המשיכה, יש לבסס הנחת יסוד חשובה אחת: אנחנו ורק אנחנו יוצרים את המציאות שלנו מתוך התפיסות שלנו, ובידינו היכולת לנהל את המערכת הרגשית שלנו. לכן - כל עוד אתם מאמינים שמשיכה היא דבר בלתי נשלט – אינכם יכולים לעשות דבר על מנת לטפל בה.

"היכולת לשלוט בתחושת המשיכה, תלויה למעשה ביכולת לשלוט בתחושת הערך העצמי. ככל שזה יהיה גבוה יותר, כך יש סיכוי גדול יותר שטווח האנשים שתמשכו אליהם יהיה גדול יותר, ויכיל יותר אנשים נעימים, טובי לב, שמחזרים אחריכם ומתייחסים אליכם יפה. מצד שני, ככל שהערך העצמי שלכם נמוך יותר, תבחרו להימשך תמיד אל אלה שאינם מעוניינים בכם וגורמים לכם להרגיש שאתם 'לא באמת שווים'.

"היכולת לשלוט בתחושת המשיכה תלויה גם ביצירת תאום בין הרצון המודע בזוגיות - לבין הלא מודע שכנראה חושש מפניה. אנשים שנמשכים אל הבלתי אפשרי חיים למעשה בפחד לא מודע מפני זוגיות אמיתית. המערכת הלא מודעת שלהם מתעתעת בהם ומשדרת להם 'הוא לא מושך', ביחס לכל אדם שמהווה פוטנציאל אמיתי לזוגיות.

"לכן - על מנת ליצור זוגיות אמיתית שיש בה משיכה ואהבה הנשארות לאורך זמן, רצוי לעשות מספר דברים, כולם נעשים באימון ליצירת זוגיות:

"א. לחזק את הביטחון העצמי, ההערכה העצמית והכבוד שלכם לעצמכם.

"ב. להצהיר על מערכת הערכים החשובה לכם באמת, ולבחור בן זוג המחזיק במערכת ערכים דומה.

"ג. להכיר את מערכת התפיסות הלא מודעות שלכם ביחס לזוגיות, ולהרגיע פחדים לא מודעים מפני זוגיות ארוכת טווח.

"ד. להאמין שמגיע לכם לחיות חיים שאין בהם פשרה.

"ברגע שתעשו את הדברים הללו, תמצאו את עצמכם נמשכים אל מי שנמשך אליכם. זו לא תהיה פשרה. זו תהיה אהבה. כזו שניתן להגשים, ולהפוך לזוגיות טובה וארוכת שנים.

"בהצלחה!"

[עריכה] unfriend

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151664822094226&set=a.10150323606084226.351272.634049225&type=1

https://www.facebook.com/lior.kayavishai/posts/10203083575143023

[עריכה] בדידות 2.0: לדעת להיות לבד זה המפתח למיגור הבדידות

שירלי טורקל בTED אנימציה בנושא של שימי כהן

[עריכה] unwar

https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151854822109226

[עריכה] 10 הנקודות של יוס ברוך

יוס ברוך (2013), "מה אפשר לעשות?". האי היווני - בדרך למהפכה עממית, תרבותית ואנושית (בלוג) (אין תאריך מדוייק). נדלה בתאריך 25/10/2013

"איך משנים את המציאות? איך אני, הקטן יכול להשפיע על העולם הגדול הזה, עם המערכות הגדולות החזקות כל כך, עם הפוליטיקה הממוסדת, עם התאגידים, עם מקום העבודה שאני תלוי בו לקיומי ולפרנסת משפחתי?

"יש לא מעט תשובות, אבל אני אנסה לתת פה אני מאמין קצר, של דברים פשוטים וקלים שאפשר לעשות, כל אחד ואחת בקטן, בחלקת האלוהים שלנו, כדי להשפיע ולשנות, יחד ובגדול. אשמח לשמוע עוד רעיונות והצעות.

"הנחת היסוד כאן היא שכל המערכות הגדולות – מדינה, בנקים, מקומות עבודה, רשתות שיווק, מערכת הבריאות- כולן צריכות אותנו, הההמונים והצרכנים, לשם קיומן. הן תלויות בנו, הן קיימות כדי לשרת אותנו, ומרגע שאנחנו מבינים את הכח שיש לנו עליהן כשאנחנו מאוגדים, כל שנותר לנו הוא למקסם את הכח הזה.

"אם כן, לפניכם הדרך הקלה לתיקון עולם, בעשרה צעדים פשוטים:

1. מצאו אפיקי השפעה מהנים, ובקיצור- תהנו מהדרך. אל תעסקו בפעילות שינוי או פעילות פוליטית שאינכם נהנים ממנה, או שאתם חלילה סובלים ממנה. אם היא גורמת לכם סבל, אתם לא צריכים להיות שם.party-ideas

2. התאגדו באיגוד מקצועי. אם אין לכם איגוד מקצועי במקום העבודה, אתם יכולים להקים אחד. רוב ארגוני העובדים הקיימים החלו מחבורה של שלושה או ארבעה עובדים שהחליטו לשנות את התנהלות מקום העבודה והתנאים שלהם. כח לעובדים (ארגון עובדים דמוקרטי) הוא ארגון מצוין להתאגד בו. גם מען הוא ארגון טוב. אפשר להתאגד גם בהסתדרות העובדים הכללית. עובד מאוגד הוא עובד מוגן יותר, תנאי העסקתו הוגנים יותר, ואופק ההעסקה שלו ארוך יותר. בדוק.demo-mishpachtonim

3. צירכו חדשות ממקורות מגוונים. מהדורת החדשות של ערוצי התקשורת הפופולאריים לא תמיד משדרת את האמת המלאה. זו לא קונספירציה, לכלי התקשורת המרכזיים יש אג'נדות, מוטיבציות עסקיות ופוליטיות, וגם לוחות זמנים עמוסים על גבול הבלתי אפשריים. יש מגוון ערוצי תקשורת אחרים המאפשרים חשיפה למציאות רחבה ומעניינת הרבה יותר. כמה דוגמאות: העוקץ, קפה גיברלטר, העולם אחרת, מגאפון, במחשבה שניה, J14 (אתר המאבק החברתי). (אם פספתי\השמטתי משהו, סליחה, ושתפו אותי).Unplugthesignal_download2

4. לכו להפגין פעם בחודש. צאו מהבית, כיתבו שלט על לוח קרטון, קחו את הילדים בעגלות ואת בן\בת הזוג, ולכו להפגין. הפגנות הן המסיבה הכי טובה בעיר, והן לא עולות שקל. זה גם חינוך טוב לילדים. כן, הם אומרים שזה לא תמיד אפקטיבי, הם אומרים שזה סתם לצעוק, הם אומרים שהם אדישים. זה ברור- מה ציפיתם שהם יאמרו? הם הרי רוצים אתכם זומבים אדישים בבית, רואים פרסומות ומכורים לקניות. זה לא נכון. הם סופר רגישים לענין הזה. אין אדם שמפגינים מול ביתו או משרדו, שלא מושפע מזה. הפגנות הן אמצעי הלחץ ההמוני האפקטיבי ביותר כדי להשפיע על אנשים. בגין הלך הביתה בגלל הפגנות. רבין, להבדיל, סבל מהן רבות, וזכה לרגעי חסד של נחת בזכות הפגנת השלום בערב בו נרצח, ואפילו ביבי להבדיל הקים את טרכטנברג בגלל הפגנות. בקיצור- לכו להפגין. זה גם כיף לא נורמלי :) הפגנה-בדרך-לצעדה

5. השמיעו את הקול שלכם. גם אם אתם ביישנים. גם אם אתם לא סופרים מהוללים. גם אם אתם חושבים "מה זה כבר ישנה?". יש לכם קול, ויש לכם דעה, השמיעו אותן. זה ישנה. השמיעו אותו במקום העבודה. השמיעו אותו אצל חברים. השמיעו אותו אחת ליום בטוקבק או בשיתוף בפייסבוק. קול ועוד קול ועוד קול בסוף יוצרים רעש גדול. ורעש גדול בסוף מזיז דברים.TK871842)_wa

6. אל תפחדו מביקורת. אל תחששו מהתנגדות. ביקורת מוצדקת היא דבר שצומחים ממנו. ביקורת לא מוצדקת, למי אכפת ממנה בכלל?{F69C8DC3-CA52-4EA5-B6AC-67FEE78C5CF6}

7. צמצמו צריכה. הבגדים שלכם הם על הכיפק. התסרוקת שלכם מעולה. הנעליים הישנות נוחות וכף הרגל התרגלה אליהם. אתם לא צריכים אייפון מהדגם האחרון. האוטו שלכם לא מגדיר אתכם. גם לא השעון, האייפד, הלפטופ, הספה בסלון והכוננית. אתם נמדדים יותר בזכות החיוך, החכמה, הנשמה, המילים והאופי שלכם, מאשר בזכות הבדים שאתם לובשים והחפצים המקיפים אתכם.

8. הקיפו עצמכם באנשים. היו כמה שיותר במחיצת אנשים אחרים, בדיאלוג, במפגשי חברים, בטיולים, בפיקניקים. המערכת רוצה אתכם מבודדים, מנוכרים נוחים להלעטה כמו פרות בכלובים. האדם הוא חיה חברתית (אריסטו). זיכרו – אנשים נותנים לכם כח. ואתם נותנים להם.open_siach1

9. כבו את הטלוויזיה. היא לא צריכה ללוות את היום יום שלכם. אתם לא צריכים את הטרטורים שלה מהתארגנות הבוקר ועד חצי שעת החסד שלפני השינה. תנו למוסיקה ללוות אתכם. תנו לשקט. תנו לציוץ ציפורים, לנביחות כלבים, לספרים, למה שבן\בת הזוג רוצים לומר לכם, לילדים שלכם, להורים שלכם. מגישי הטלוויזיה לא ילוו אתכם בבית החולים ולא יבואו לבקר אתכם בבית האבות. הם לא ישמחו בשמחתכם ולא ינחמו אתכם בשעת עצב. הם לא באמת בני אדם ממשיים, הם לא נוכחים בחייכם. הם מתפרנסים מלספר לכם סיפור שמישהו אחר רוצה שתשמעו. הקשיבו לסיפורים שמעניינים אתכם. כיתבו אותם בעצמכם.3961355144_cde9b4db4b_z

10. זה שלכם הדבר הזה. החיים שלכם. לא שלי. האופק פתוח. אני משאיר לכם את הסעיף הזה. מלאו אותו כרצונכם"

[עריכה] צוות מחבקיםות

http://alllies.org/blog/archives/33845 חיבוק במקום תוקפנות - כך מתמודדים עם אלימות ושנאה

[עריכה] ביחד

[עריכה] לגעת

על האמפתיה והסימפתיה (סרטון וידאו)

מאוד כדאי לתמלל את הוידאו הזה ותודה לליאור מנצ'ר

הכח של האומץ לגעת באחר, הוא הכח שבו אנו מצליחותים לשנות את המציאות.

איריס שגב (2013), "خيارنا السلام. דווקא שלום". פוסט עם תמונה בפייסבוק (קודם באמצעות תנועת "Crack in the Wall"), 30/6/2013. נדלה בו ביום

"אלה החיים האמיתיים בעיני. לגעת אחד בשני. גם אם הנגיעה היא לא פיזית, אלא במילים כתובות. רציתי שאיסמעיל חטיב, אבא של אחמד, ידע שגם אני איבדתי בן במלחמה הקשה וחסרת הפיתרון הזאת. אין בי כל כעס על כך שהערבים הרגו את בני, יש בי כעס על האנשים שלא עושים מספיק כדי להפסיק את המלחמות האלו. יש בהם יהודים, יש בהם ערבים, יש בהם אנשים מכל העולם. אבל הם כולם מנהיגים והם מחנכים אותנו שהמלחמה שלנו צודקת.

"אנחנו – בני העמים – בוודאי היינו מסתדרים בינינו. בעיקר אנשים כמו איסמעיל וכמוני , שאיבדו את בניהם בגלל הצדק המעוות הזה. כי אנחנו יודעים מצוין שלא יכול להיות שום דבר צודק במוות של ילד.

"הבן שלי לא היה ילד. הוא היה גבר נשוי, בן 28, אב לילד בעצמו. בנו – נכדי - היה בן שנתיים וחצי כשאביו נהרג. בעוד מספר שנים גם נכדי יגויס לצבא וימשיך להילחם את המלחמה ה"צודקת" הזאת. הוא, עוד יותר מילדים אחרים, ירצה להיות לוחם כמו אבא שלו. אני רוצה לסתום לו את האוזניים ואת העיניים – שלא יראה ולא ישמע את מה שמלמדים במדינה הזאת – שהמלחמה שלנו היא מלחמה צודקת.

"בסרט אומר איסמעיל חטיב שיותר קל לנו, היהודים, להתמודד עם הרג, עם מחבל מתאבד שיבוא ויהרוג בנו, מאשר עם מעשה אציל ואנושי כמו שהוא עשה. אני חוששת שזה נכון."

[עריכה] להתאגד

אמנון רבינוביץ' (2013), פוסט בפייסבוק, 26/4/2013, נדלה בו ביום

"אני לא רוצה לבאס את ההתלהבות מהתגובות שרצו בפייסבוק, אבל יש לי סיפור חשוב לספר למען תדע ההיסטוריה של מאבקי הזכויות איך מנצחים נצחונות וירטואוזים.

"אי אפשר שלא להודות מקרב לב לגופים ולאנשים שתמכו ולחברי המועצה ולפעילים הפוליטיים ולמתראיינים לתקשורת.

"אבל מה שהביא את הסיפור הזה לסיום, לא היו גופי ענק. ולא פוליטיקאים משומנים. וגם לא כתבות גדולות בערוץ 2. אלו היו מורים פשוטים. "סתם" מורות ומורים. שפעלו מאהבה אחד לשניה. שכל מה שהם רצו, זה שיהיה להם מקום ותנאים ראויים לחנך בהם.

"והאנשים האלו גם עשו משהו מאוד מיוחד שאולי פעם היה לו מעמד של כבוד. קוראים לו: ועד המורים. ממש ככה. כן, כן, אלו שמספרים עליהם שכל היום בישיבות הם מתווכחים אם לקנות קפה עלית או טייסטר צ'וייס. אלו שדואגים למתנה בערב פסח. אלו שיכולים גם להביא את מורות ומורי בית הספר ואולי גם עוד רבים אחרים לחיים טובים יותר.

"כל מה שהיינו, זו קבוצה של מורות ומורים שעשו את זה ביחד. ועם הרבה עבודה שחורה. ממש הרבה. של פגישות ושיחות טלפון, וכתיבת מכתבים, ומעבר על תלושי שכר, והחתמת מורים וישיבות אין סוף. עם הייעוץ המשפטי, ואגף כספים, ואגף תקציבים, ואגף כ"א ועוד הרבה דברים "אפורים" שלא מצטלמים כל כך טוב. אפשר להסתכל על זה איך שרוצים. דברים התחילו לזוז, רק כשהיו ממש הרבה מורים שחתומים יחד על מכתב נחוש וחד שמאוד מאוד כדאי להקשיב לו.

"למה אני מספר את כל זה? כי חשוב שכל מורה ומורה בארץ הזאת וכל פעיל חברתי שמכבד את עצמו ידע. יש כאן סיפור חשוב. כדי לנצח לא חייבים להיות פוליטיקאים גדולים. וגם לא חייבים לדעת להצטלם טוב. ולא חייבים קשרים במקומות גבוהים. זה לא סקסי, אבל זה אמת: כדי לנצח צריך לפעול ביחד. לאורך זמן. וצריכים להיות מוכנים לעשות הרבה מאוד עבודה שחורה."

[עריכה] אמון

• גם א' פורת.

ברוך אורן (2013), "אמון." בלוג הועד המנהל, אתר שישה צבעים, 22/4/2013. נדלה בו ביום.

[עריכה] המנעות משיפוט

דניאל עוז (2013), "מוסריות זה לפעמים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

ברוך אורן (2013), "לאחרונה, סביב יום השנה לטראומת סילמן". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 19/7/2013. נדלה בו ביום

"לאחרונה, סביב יום השנה לטראומת סילמן, עולה שוב הצורך לתת לכאב להכתיב לנו את מודוס המחשבה השטחי, זה של ה fight or flight, "הילחם או ברח".

"מודוס המחשבה שמבקש לחלק את העולם ל"טובים" ול"רעים".

"תקשיבו, העולם כידוע מתחלק לשתי קבוצות - הקבוצה עם האנשים שמחלקים את העולם לשנים והקבוצה של האנשים שמסרבת לחלק את האנשים כל הזמן לקבוצות וקטגוריות. הקבוצה השניה, זו שבה יש רתיעה גדולה משיפוטיות, ובה יש רצון גדול לצמצם ולהגביל את השימוש בשיפוטיות, ואם כבר נאלצים להשתמש בשיפוטיות אזה עושים זאת רק במידה ורק תחת זכוכית מגדלת. וזו היא כנראה הקבוצה התודעתית שאליה תנועת המחאה מכוונת."

אסי עזר על שי פירון: עוד בנושא

אסי עזר (2014), "יש לנו אויבים בקהילת הלהט"ב, אני לא חושב ששי פירון הוא אחד מהם"

לפני מספר חודשים הוזמנתי על ידי שר החינוך פירון למפגש עם ראשי מערכת החינוך. הקרנתי שם את הסרט שלי "אמא ואבא יש לי משהו לספר לכם" ומיד אחרי שוחחנו על הסרט. פירון הציג אותי ובדבריו אמר משהו שמאד הכעיס אותי. אני לא זוכר את הניסוח המדויק אבל השתמע מפורשות מדבריו שנטייה מינית היא משהו שניתן לשנות. כעסתי. מאד. אתה לא יכול להזמין אותי לשבת לידך כדי שתיראה נאור ומתקדם ובאותו זמן להגיד משפט כל כך מיושן, חשוך והומופובי. התווכחנו, ליד כל סגל מערכת החינוך הבכיר. כעסתי עליו. אבל ניהלנו ויכוח ענייני ומכובד.

כל היום חשבתי על הויכוח שלנו אחר כך. והאמת, לכשנרגעתי, כעסתי על עצמי שכל כך כעסתי עליו. למה? כי לפחות הוא מנסה. לפחות הוא בוחר לנהל דיאלוג, גם בידיעה שהוא ישלם על כך מחיר גדול מול הקהילה שממנה הוא מגיע. והוא עושה דרך. כמו שההורים שלי (שאמרו דברים חשוכים לא פחות) עשו ועושים דרך. ואני בוחר לכבד את זה. אתמול התפרסם ראיון עם השר פירון שגם שם, הוא אמר טקסט מבאס מאד לקהילה ולכל מי שמאמין בשיוויון. טקסט מבאס מאד שיוצא משפתיו של שר החינוך, מי שאמור להוות דוגמא לכל מורי ומחנכי ותלמידי ישראל. אפשר לראות את ההשלכות החמורות לדבריו של השר פירון בטוקבקים. הוא מקבל חיבוק חם מכל מיני הומופובים עלובים. מבאס. ושוב, כעסתי עליו. מאד. וראיתי איך בפייסבוק חבריי הגאים קורעים לו את הצורה, וכמעט שעשיתי את זה גם אני. אבל אז החלטתי שלא. כי די. מותר למישהו לחשוב אחרת ממני, כל עוד הוא מוכן להקשיב לי, כל עוד ברגע האמת (בהצבעות בכנסת) הוא מצביע נכון! לא אצטרף ללינצ'ים הפייסבוקים הכל כך רווחים לאחרונה, כל עוד אני רואה בוודאות שהוא עושה כל מה שהוא יכול כדי ללמוד ולהבין מי אני. ובעיני הוא עושה. חברים, שי פירון הוא כרגע הרב היחידי שבאופן מוצהר וגלוי מנהל דיאלוג בריא עם קהילת הלהט"ב. ונכון, לפעמים זה דיאלוג מעצבן, ומכעיס אבל אין מה לעשות, לא הכל שחור ולבן. והכל הוא כן תהליך. אני בוחר לכבד ולהעריך ולהמשיך לנהל דיאלוג, כי עד כה, ברגעי האמת, כשהגיעה העת להצביע בכנסת ולשנות משהו עבורי ועבור הקהילה שממנה אני מגיע, שי פירון עשה את המעשה הנכון. ואני מאמין בלב שלם שהוא ימשיך לעשות כך, גם אם לעיתים זה מתנגד עם הערכים עליהם הוא גדל והתחנך. יש לנו אויבים בקהילת הלהט"ב, אני לא חושב ששי פירון הוא אחד מהם.

[עריכה] קהילת הברנרים (Burning man): קבלה רדיקלית ככלי ליצירת מרחב ביטוי

ברנינג מן הוא פסטיבל אומנותי שמתקיים בכמה מקומות בעולם. ראו גם הפוליטיקה של הברנינג מן. הפסטיבל הוא מעין איזור אוטונומי זמני, המופק כעיר מדברית מנותקת מהמציאות הקפיטליסטית - ובה מתקיימים ערכים שונים, בין היתר אי-מסחריות וכלכלת מתנות.

ראו גם הפוליטיקה של הברנינג מן

מסביר על 10 הכללים של הברנינג מן ראוי לחבר למייקל סטון לגבי מגוון, וגם לטקסט של ברוך אורן על מגוןן ומרחב ציבורי:

ברוך אורן (2012), "זה רק רווח נגד אנושיות: ואתה עדיין לא יודע באיזה צד אתה". j14.org.il - האתר הרשמי של המחאה, 20/8/2012. נדלה בתאריך ...

יש לכלול בשלמותו

והנה מאמץ לתרגם את הטקסט של הברנרים לעברית עוד מאמר על 10 העקרונות בעברית

לוני נתנזון (2014), "הפריווילגיה לפסול או לטרפד פעילים שאנחנו לא אוהבים את האופי שלהם". סוכני מעבר וחברים (קבוצת פייסבוק סגורה), 26/3/2014. נדלה בו ביום

סוכנות וסוכנים בזמנים של מעברים

מה שלומכם?.

עלתה לי תהייה וזאת הקבוצה שרציתי להעלות אותה בה. כי סומך עליכן.

במהלך הגל של המחאה 2011-2012 נפגשנו עם כל מני אנשים ודמויות. היינו צריכים לעבוד יחד עם אנשים שלא הכרנו בכלל. נוצרו קבוצות אורגניות וחיבורים טבעיים וגם לא מעט קונפליקטים. היו התנהלויות מכל מני סוגים. נוצרו סטיגמות ודימויים על אנשים מסוימים . וזה ממשיך איתנו גם ב-2014. בא לי לפתוח את זה [..]

[..]

מה אני שואל בכל החפירה הזו בעצם?.. אני שואל האם במצבנו אנו, שישנה יחסית מעט עשייה לכמות האתגרים, האם יש לנו את הפריווילגיה לפסול או לטרפד פעילים שאנחנו לא אוהבים את האופי שלהם?. או שמא זה חשוב לחשוף את "פרצופיהם האמיתיים" למען לא יצברו כוח על התמימות של האנשים.

באמת אני שואל.. תודה! :-)

[עריכה] עברית-משוחררת-מגדר ככלי לקבלה רדיקלית והתנגדות בשדה השפה

תמונה בנושא

דיון מוצלח מאוד בנושא

וגם במילון ברוך אורן לחידושי השפה "עברית משוחררת מגדר"

[עריכה] ומנגד: האם להאכיל את הטרול?

שירי אייזנר על הישרפות ברשת

[עריכה] להתסתכל במראה ולראות את עצמי: בדרך לשינוי חברתי עוברים בשינוי עצמי

יוס ברוך (2013), "אתמול כשחילקנו פלאיירים בעיר התחתית". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/5/2013. נדלה בתאריך 2/6/2013

"אתמול כשחילקנו פלאיירים בעיר התחתית, נתתי אחד לג'ינג'ית שטוחה מהזן המובחר. היא הסתכלה לי בעינים ושאלה אותי למה. אמרתי לה שזה חשוב מאוד. היא שאלה אם אני אוכל חיות. אמרתי שכן. היא אמרה שזה מאוד חשוב לה. אמרתי שאני מבין, ושאני כל הזמן בהתלבטות לגבי הסיפור הזה. אז היא אמרה "אני מבטיחה לך לחשוב על זה ברצינות, אם אתה מבטיח לחשוב על זה ברצינות". הבטחתי לה.

אז עכשיו אני חושב על זה ברצינות. הסבל בתעשיית הבשר הוא איום ונורא. הרג החיות מזעזע, שלא נדבר על תנאי המחיה במכלאות. ומצד שני, טעמו המשובח על ההמבורגר, והקובה, והאמפנאדס המזורגגות, וצ'וריסוס ופראנקפורטר עם בירה.

"כל טיעוני הטעם והפיתוי החכי האלה הם חסרי טעם, ודאי שמול הטיעונים המוסריים.

"ועדיין, אין דבר שמתחשק לי עכשיו יותר מאשר נקניקיה עם כבוד. או בלי כבוד.

"דילמה."

ליאור מנצ'ר (2013), "התייעצת איתי". פוסט על פרטי על הקיר של ברוך אורן, 14/11/2013. נדלה בו ביום

"התייעצת איתי איזה סוג של מחאה יכולה לעורר שינוי בחשיבה, למשוך תשומת לב ללא אנרגיות אלימות. ראיתי את הסרטון הזה והתלהבתי מהרעיון. להושיב אנשים זה מול זה, במרחב הציבורי, ללא דיבורים ובודאי ללא מגע ושפשוט יסתכלו זה לזה בעיניים כמה זמן שהם רוצים.

"זה חכם, זה פשוט, זה מצטלם נפלא ולא דורש הרבה."

[עריכה] ולפעמים עדיף לבד

• יובל גורן "דווקא המאבקים העצמאיים הצליחו"

[עריכה] זרימה קוסמית אינסוף ערוצים: כל אחד בזוית שלו וכולנו בתיאום

[עריכה] להתמקד בהפגנה אחת גדולה או לקיים מגוון הפגנות במקביל?

בקיץ3# גוברים הקולות נגד פיצול הפגנות ומולם גוברים הקולות שמסבירים שזה בסדר שיתקיימו כמה הפגנות במקביל. המהפכנות הרדיקלית בתובנה שכל אחד יכולה לפתוח אירוע בפייסבוק, ושכדי להרים הפגנה של 500 איש/ה צריך ידע מועט והרבה כח רצון, הופכים כל אחדת מאיתנו ל-דפני ליף פוטנציאלי. ולכן, אין טעם לנסות להקים "מועצת המהפיכה" שתחליט איזו הפגנה היום ואיזו מחר. פשוט להפיק הפגנות ולעוף על זה. וכמה שיותר ובכמה שיותר מקומות.

[עריכה] טייקוניזם חברתי: מעשה אל"ג

כשבעל הפריוילגיות משנה תאריך להפגנה שלו, כך שהיא מתנגשת עם הפגנה קיימת, זהו מחטף. אפשרי שיתקיימו 2 הפגנות במקביל, אך זה צריך לקרות לכל הפחות בתיאום (אפילו בין דרום וצפון קוריאה יש קו טלפון אדום לתיאומים..)

יגאל רמבם (2013), תגובית בהפגנת "יאללה לרחובות" 8/5/2013

"אדמינים, לא יודע מי מכם שינה את מועד האירוע, אבל זה מעשה נבלה. יש בשבת הקרובה הפגנה על הגז מול הבית סילבן.

"תעשו מעשה הוגן ותפסיקו להיתמם. Daphni Leef Alon-Lee Green Liat Biron

"'השקרן גרוע מן הגנב, שכן, הגנב גונב את ממונך והשקרן את דעתך'.

"תחזירו את האירוע לתאריכו המקורי ה18/5/13, או תתאמו עם המארגנים של ההפגנה מול הבית של סילבן."

להוסיף כאן על טייקוניזם חברתי לליטל כהן ביטון

אור סג'ונוב, "אני אגיד לכם ממה לי נמאס." פוסט על קיר אירוע ה"נמאס לנו" (הפגנה בכיכר הבימה במקביל להפגנה שתתקיים מול ביתו של יצחק תשובה בנתניה), 15/5/2013. נדלה בו ביום

"אני אגיד לכם ממה לי נמאס. לי נמאס מזה שכבר יש הפגנות מתוכננות לאותו ערב ואתם הולכים ומתנהגים כמו סתיו שפיר. דורכים על החברים שלכם למחאה כדי לזכות בעוד כותרת. לי נמאס מכם. ושרק תנסו למחוק את מה שכתבתי כאן"

ועונה לה עודד רוזן:

עודד רוזן (2013), "הבהרה על היחס בין שתי ההפגנות". תגובית בשירשור, שם

"הי, הבהרה על היחס בין שתי ההפגנות: זאת וההפגנה שמול הבית של תשובה.

"אני מעורב בארגון ההפגנה אצל תשובה, שמדברת ספציפית על ייצוא הגז. היא מתבצעת בתיאום מלא עם מארגני ההפגנה התל אביבית, וההיפך.

"הגענו לישיבות אחד של השנייה, אנחנו בקשר בצ'ט ובטלפון עוד מההתחלה.

"ישבתי אתמול עם דפני [ליף ב.א.] ועם יונתן [פרחי ב.א.] על הטקסט לאירוע הזה ועל מסרים שייצאו ממנו.

"בעצם שני האירועים מקדמים אחד את השני ולא מפריעים זה לזה. אנחנו מארגני ההפגנה השנייה לא רואים בהפגנה הזאת הפרעה, אלא שמחים שיהיו כמה שיותר אנשים ברחובות בכל רחבי הארץ, סביב כל נושא שמפריע להם.

"תמיד יהיו אירועים מקבילים ואנחנו רואים בזה יתרון, ומשתדלים לתאם ולסייע זה לזה. מבחינתי אם יש אנשים שעושים דברים בשביל האגו של עצמם, ניאבק בשלב זו אחר גם בהם כמו שאנחנו נאבקים בכל אדם עם התנהגות דורסנית - בכנסת או במשק.

"אבל כאן זה לא הסיפור, מארגני ההפגנה כאן משתפים פעולה, מדברים בהפגנה ובתקשורת על נושא הגז ויתנו לו להוביל את ההפגנה כי הם מודעים לחשיבותו.

"אני קורא כמובן לכל מי שיכול להגיע לפולג לבוא איתנו, יש גם הסעות מהבימה וחזרה. נושא ייצוא הגז הוא קריטי ומשמעותי, ותשובה עושה כרגיל את הכסף שלו על חשבוננו, בצעד שיעלה לנו מאות מיליארדי שקלים. וזה עוד בלי להזכיר את התספורות ושוד כספי הפנסיה שזה כבר שגרה אצלו.

"אבל מי שלא יכול או לא מעוניין להגיע להפגנה בנתניה - שיצא בכל זאת מהבית כדי לעשות בבלאגן בתל אביב, ירושלים או איפה שהוא רק יכול.

"מבחינתנו שיהיו גם ארבעים אירועים באותו זמן - כל מה שחשוב הוא שמי שרוצה לצאת מהבית - ייצא. שכל מי שיש לה מה להגיד - תגיע ותצעק.

"אשמח לענות לשאלות אם יהיו.

"יום טוב ויאללה בלאגן"

ומספר דקות אח"כ ממשיך עודד (שם):

"אני מבין ממה אור נפגעה ועוד רבים אחרים וגם אני חושב כמוה.

"שיש רודפי מיקרופונים שלא אכפת להם מחבריהם לדרך. אכלתי לא פעם כאפות כאלה בעצמי.

"הקיץ פותחים גל מחאה חדש וכרגע נראה שהוא הרבה יותר שפוי מקודמיו בנושא התיאום, למדנו לא מעט מהניסיון הקודם שלנו. את המסרים שלנו כבר לא ידרסו. וכמו שאמרתי בשבת הנוכחית יש תיאום נרחב בין ההפגנות ואמן שיגיעו כמה שיותר לשתיהן."

גם גיא שמיר נדרש לעניין:

גיא שמיר (2013), חג שמח לכל האזרחים האמיתיים". פוסט על קיר אירועים שונים בפייסבוק, 14/5/2013. נדלה בו ביום

"חג שמח לכל האזרחים האמיתיים, שדואגים לזכויות של כולנו ושינוי השיטה והמציאות בליבם ונפשם.

"יש תחושה שינוי התדר המהפכני גורם לבלבול ונסיון להחליט מה חשוב יותר ומה יקבע את גורלנו. כל מה שיש לי להגיד זה... בלי פאניקה, אין מקום לדאגה.

"כל ניסיון לשלוט בתדר המחאה והמהפכה יביא לפירוד ושיבוש. אין אירוע או נושא עדיף. אין מה לדחות אירועים לשבוע הבא או עוד חודש.

"ריבוי היוזמות, ההפגנות והאירועים הוא המטרה העיקרית מכיוון שאין נושא או אישיות אחת שאחראית למצב אלא מקשה אחת של תחומים ואנשים, שהחלפתם או שינוי התנהלותם הוא המטרה שלנו.

"הניצחון יגיע ביום בו יתנהלו אירועים קבועים בכל מחוז, מול כל שר, טייקון ומקבל החלטות בו זמנית בכל סופ"ש.

"זה נראה מדע בדיוני אך לא. אנשים לא באים בהמוניהם מכיוון שאין להם יכולת (זמן, כסף, כוח פיזי) ואפשרות להגיע כל שבת לתל אביב.

"הפגנה מול יונה יהב בחיפה, ביבי בקיסריה, תשובה בנתניה, יאיר - ליבני בתל אביב, סילבן ברמת גן, בנט ברעננה.....

"הפגנה אחת היא טובה, התמדה והפגנה קבועה היא מצויינת. הכמות חשובה אך לא קובעת. ארגון כמות אירועים בו זמנית, בהם משתתפים אפילו 50 איש, היא אסטרטגיה מנצחת.

"רק משמרות מהפכה מול היעדים, בהתמדה ונחישות, תביא כניעה וקבלת נציגי עם מקצועיים, בקיעים בנושא אותו הם מייצגים, למשרד ראש הממשלה, ללשכות השרים ואפילו להדברות עם הטייקונים.

"סופ"ש קבוע - משמרות מהפכה מול בתי ראש הממשלה, בתי השרים, מקבלי ההחלטות והטייקונים תביא תוצאות. אנחנו יודעים זאת מזמן.

"הפגנות כוח המוניות מטרתן חיזוק ותמיכה לפעילים ולמערכה כולה, הסברה, התרמה וצירוף אזרחים חדשים למערכה. דתיים, חרדים, ערבים, משפחות, ילדים, נוער וסטודנטים כולם מחפשים דלת למערכה ולא מצליחים להתחבר. ניזונים מהלוקשים ונקודת המבט של התקשורת המתפוררת שמנסה בעצמה לשמר את כוחה שחלף לו, רבים מהאזרחים נמנעים מהפגנות בגלל נוכחות המפלגות ופעילים שעדיין לא הבינו את ההבדל בין מפלגה לאזרחות. המפלגות מטרתם פרטית ומפלגת, מהפילוג המפלגות ניזונות בדיוק כמו הממשלה והמערכת.

"מבקש לחזור ולהפיק בשקיפות, במרחב הציבורי ולאפשר לכולם להחליט, לקחת אחריות ולפעול.

"חג שמח וקיץ 3 מהפכני כמו שלא נראה במדינת ישראל מעולם. בהצלחה לעם ישראל."

וגם בני אהרון, בטון דיבור קצת יותר פיוטי:

בני אהרון (2013), "על : אהבה, מחאה, צדק, אגו, אהבת חינם," פוסט ותמונה בקיר האישי, 14/5/2013, נדלה בו ביום

"על : אהבה, מחאה, צדק, אגו, אהבת חינם,

"חג מתן תורת חיים שמח !!!

"כל התורה כולה על רגל אחת , ו"אהבת לרעך כמוך" [צדק]

"אחרי 6000 שנה ו-8 מיליארד בני אדם, מסתבר שזה לא מספיק "כמוך" [אהבה]

"בעידן מהירות האור צריך להתעלות מעל האדם הישן [אגו]

"העם בישראל מוחה, בהפגנות רבות בכל הארץ ודורש "צדק חברתי" [מחאה]

"לכן אני שמח בחג הזה המארגנים והמוחים יד אחת בכל האירועים.[אהבת חינם]

"במשפט אנחנו לא משוחדים

"ברפואה אנחנו לא אכזריים

"בתקשורת אנחנו לא רמאים

"בכלכלה אנחנו לא גנבים

"במנהיגות אנחנו לא קורצים עין

"בהשכלה אנחנו לא כסילים

"לכן אנחנו קוראים לכם לבוא ולהשתתף בהפגנות בכל הארץ

"כוחנו באחדותנו

"חובה חובה להגיע, כל אחד להפגנה בקרבת ביתו וגם להביא חברים הגיע הזמן.

"כנסו שתפו!!!!

"בתמונה: "אימא אדמה" כולנו אחים"

[עריכה] נושא אחד למאבק או שילוב נושאים?

אריה גל (2013), "כל שבוע בשוסטר". תגובית בשירשור על הקיר של אור שנפי (2013), "עייפה אך מרוצה." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 11/7/2013. נדלה בו ביום

"כל שבוע בשוסטר. דווקא אתמול לא מעטים מאזרחי השכונה שאלו אותי ( אני עם שער לבן, נראה כמו אחד שיודע לענות ) על מה אנחנו פה.

"הלוואי ויכולתי לומר להם: על אלף ועל בית ועל גימל.

"אבל נראה שהחלטנו,- לא בלי תבונה,- ( וזו בדיחה קבועה של חה"כ אורי בר לב .) "להתמקד לכל הכיוונים". כך נוכל לאגד ולשמש בית לכל מי שנפגע ממעשי ומהתנהלות הממשל. כך נהיה רבים יותר. אלא שכך, באמת, חוץ מלומר לשואל את המשפט הערטילאי : "באנו כדי שיהיה כאן יותר טוב",- לא הייתי יודע מה להשיב לזוג המבוגר והמכובד א' או לאשה עם הילד הקטן ב'.

"באנו כדי שיהיה כאן יותר טוב". כן. דא.

"ואני הייתי רוצה שממש כמו במחאת הגז תהיה נקודה אחת אשר בשלה באנו. שאחריה,- כשהיא תיפתר, נבוא, עד שגם היא תתוקן, בשל נקודה אחרת.

"מה שנקרא: "פרה פרה".

"חשבתי להציע שנשוב למחאה המקורית של "האוהלים": "הבו לנו דיור במחירים שפויים".

"כי בדירות במרכז נראה שהמרכיב העיקרי במחיר הוא הרווח של הקבלנים. והממשלה ( יודעים שהשר לשעבר שלום שימחון ישמש עכשיו דירקטור בחברת "שיכון ובינוי" של שרי אריסון? ) כמובן יודעת ולא מעוניינת לשנות זאת.

"כי מחיר בנייה של דירה 80 מ"ר הוא 400,000 שקל. ( בדוק. ) הוסף לזה דמי פיתוח ומחיר בניית השטחים הציבוריים והגעת ל 500,000. אילו הקצתה המדינה קרקע ( רוב הקרקע היא של המדינה ) בחינם לבעלי זכאות,- משמע מי שעשה צבא ואין לו שום דירה אחרת,- לצורך בניית רק דירות 80 מ"ר,- כל השאר תישארנה ב"שוק חופשי",- אנחנו לא הולכים להיות קומוניזם,-

"ולו שימשה המדינה יזם ומסרה בניית הדירות לזכאים לקבלן שזה במכרז כי הציע לבצע במחיר הזול ביותר,- נאמר 100,000 שקל רווח נטו, שזה 200,000 שקל ברוטו, והנה דירה במרכז, בלי שקל אחד של כסף ממשלתי, ב 700,000 שקל.

"אבל המדינה לא רוצה שככה יהיה כי זה ימשוך למטה גם מחירי דירות אחרות ובכלל יפגע ברווחי "שיכון ופיתוח" ושאר חברות הבנייה של החברים העשירים שלה הטייקונים,

"ואנחנו צריכים להפעיל לחץ גדול כדי שהממשלה למרות שזה יפגע ברווחים של החברים שלה הטייקונים היא כן תסכים,-

"הפגנה !!!

""דיור במחירים שפויים !!!".

"תשובה ברורה וממוקדת.

"אבל כאמור החלטנו "להתמקד בכל הכיוונים",-

"וכך עניתי למי ששאלו שאנחנו כאן מפני שהממשל היום חד משמעית ובמצח נחושה עובד לטובת הטייקונים ולגמרי נגדנו.

"ושלפתי את הכרזה שהכנתי בבית. משני עמודי A4 מנייר כתום זוהר, עליהם מודפס במדפסת הביתית בשחור ( ראש צבע הוא יותר יקר ) " יאיר לפיד. השר להגנת האלפיון העליון".

""יאיר לפיד. השר להגנת האלפיון העליון".

"והם הנהנו. ואמרו שאפו. והבינו.

https://picasaweb.google.com/107883140867456733512/1172013#"

[עריכה] בין אמא ואבא

דפנה הקר (2014), "נשים עובדות, גברים משתמטים". ynet דעות, 25/2/2014. נדלה בו ביום

"הנתונים המעציבים הללו מעידים על כך שלמרות העלייה המשמעותית בתעסוקת נשים בשכר, בחברה הישראלית נשים הן עדיין ההורה המטפל העיקרי במשק הבית ובבני המשפחה ואילו גברים נהנים מהכנסה גבוהה יותר בשוק העבודה בשכר תוך שהם לא ממלאים את חלקם השווה בעבודת הבית והטיפול. החוק הישראלי הקיים בקשר לגירושים לוקח את המציאות החברתית הזו בחשבון, וטוב שכך.

"כדי שהמציאות המגדרית הזו תשתנה, צריכים להתרחש שני שינויים משמעותיים. ראשית, גברים ישראלים צריכים לחלוק עם בנות זוגם את ביצוע מטלות הבית והטיפול בילדים. שנית, שוק העבודה בשכר צריך להפסיק לצפות לעובדים מחוסרי מחויבויות משפחתיות"

וטענת המטקבקים - אלו הן בדיוק מסקנות שיפמן-(שם, טוקבק 28)

"נוסחת שיפמן נותנת מענה לכל המצבים:

1) כאשר האם שוהה רוב הזמן עם הילדים

2) כאשר האם מרוויחה פחות מהאבא

3) (אך גם) כאשר האבא והאמא מרוויחים דומה ומתחלקים חצי חצי השהות עם הילדים."

[עריכה] פוליאמוריה

תמונה עם רשיון מתאים

אורלי ברלב (2013), "פוסט סיכום 2013 - אישי (וחשוף) מתובל במהפכני". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה ב7/2/2014

בשנה האחרונה יצאתי למחקר מעשי. אחרי כמה שנים שבהן חשבתי על זה, ואחרי עוד שנה-שנתיים שרציתי לבדוק את זה ולא יצא, בשנה האחרונה סופסוף בדקתי על עצמי, גופי ובשרי (ליטרלי) איך זה להיות פוליאמורית.

הגדרה: פוליאמוריה (מלטינית: ריבוי אהבות) משמעותה קשר רומנטי עם יותר מאדם אחד. ובקשר רומנטי עם יותר מאדם אחד, אני לא מתכוונת ליחסים פתוחים שבהם יש מערכת יחסים רומנטית אחת ובנוסף יש חופש לפרטנרים מיניים נוספים. לא בזה מדובר. פוליאמוריה אומרת שאפשר לאהוב - ממש לאהוב אהבה רומנטית עמוקה - יותר מאדם אחד, ובמקביל לקשר או קשרים אחרים. במילים אחרות - פוליאמוריה היא ההפך המוחלט ממונוגמיה.

אז אחרי שהגדרנו את שצריך היה להגדיר, נחזור למחקר שלי.

בשנה האחרונה היו לי שתי מערכות יחסים רומנטיות במקביל עם שני גברים שונים. שני הצדדים ידעו על זה, זה היה גלוי ושקוף וידוע, וגם לכל אחד מהצדדים היו את העניינים שלו.

קראנו לזה בפשטות "אהבה חופשית".

אני אקדים ואומר כבר עכשיו ששתי מערכות היחסים האלה הסתיימו, אחת לפני חודשים רבים והשנייה לפני חודשים אחדים. אבל הן לא הסתיימו בשל מחסור באהבה או קושי לנהל ריבוי אהבות. זה נגמר בגלל נסיבות החיים. כמו שקורה לפעמים…

כשאני מספרת לאנשים על "אהבה חופשית" או פוליאמורית תמיד עולות השאלות הקבועות: ואין קנאה ורכושנות? איך בכלל אפשר לאהוב יותר מאדם אחד? והאם זה לא הורס את כל תחושת היציבות והביטחון שמעניקה המונוגמיה? הרי בכל רגע יכול מישהו חדש להיכנס לתמונה והקשר יכול להסתיים…

אז התשובות הן די פשוטות בעצם. כן, לפעמים מרגישים קנאה. אבל עובדים איתה. היא חלק מהעניין, חלק מהאתגר והיא גם מהווה הזדמנות לצמיחה משותפת. ואני כותבת ש- *לפעמים* מרגישים קנאה, כי לא תמיד חשתי קנאה כשבן הזוג האחרון שלי למשל, יצא עם מישהי אחרת. היו רגעים רבים שבהם לא חשתי קנאה, כי ידעתי שהוא עושה משהו טוב למען עצמו ושמחתי עבורו באמת ובתמים. וכמה נעים להרגיש ככה. כמה משחרר!

בעניין הזה אגב, תמיד נהוג לחשוב שלהתאהב באדם נוסף, זה בא על חשבון האהבה הראשונה. אבל כשיוצאים מנקודת הנחה שאפשר ומותר לאהוב יותר מאדם אחד, התוצאה יכולה להיות בדיוק ההפך: אהבה מגבירה אהבה, תשוקה מגבירה תשוקה. זה לא אחד על חשבון השני... זה בנוסף!

ולגבי היכולת לאהוב יותר מאדם אחד… כל הורה ליותר מילד אחד יכול לספר איך הלב מתרחב כשמגיע הילד השני. זה קל. הלב, כשריר גמיש, פשוט גדל. יש מקום לכולם.

וכך הגענו לחלק שהכי מטריד אנשים: מה עם היציבות? מה עם הביטחון? אז ראשית, חשוב שנזכיר שגם במונוגמיה אין ביטחונות. אחד מכל שלושה זוגות בישראל מתגרש. בארצות הברית זה אחד משניים. ועוד לא אמרתי מילה על כך שחוסר נאמנות מינית בנישואים הוא עניין, איך לומר, נפוץ. אבל יותר מעניין מזה, זו השאלה מה עושה חופש למערכת יחסים. וזו הסיבה שאני בכלל כותבת את הפוסט הזה. כי אני רוצה לדבר על חופש.

במערכות היחסים החופשיות שהייתי בהן, דווקא החופש הוא זה שהגביר את היציבות. ודווקא החופש הוא זה שהעמיק את הקשרים. ודווקא החופש הוא זה שהגדיל את עוצמת האהבות. ודווקא החופש הוא זה שנתן לי את התחושה המלאה והחזקה של להיות נאהבת כפי שאני, בדיוק כפי שאני.

כי כשחיים חופשי ופתוח, אז במידה מסוימת העתיד המשותף שאליו צועדים הוא פחות מובן מאליו. ואז ההווה נוכח במלואו. כאן ועכשיו. וכל יום משותף נחווה לעומק וביראת כבוד לרגע עצמו, ולחוויית הביחד.

וכך מצאתי את עצמי בכל יום בוחרת מחדש באהוביי, ובכל יום גם נבחרת מחדש. פעמיים. ואיזו עוצמה זו. וכמה אהבה זו.

אז כן. חופש ואהבה. יחד.

בן זוגי האחרון ואני שוחחנו הרבה על נושא החופש. אחד הדברים שהוא אמר לי, זה שההשפעה של החופש עבורו איננה רק סביב הרצון להתחבר עם עוד אנשים, אלא שזה נוגע בכל. לכל אחד הייתה הזכות בכל רגע לנהל את יומו כפי שהוא רוצה, והייתה פתיחות מוחלטת לרצונות השונים, תוך תקשורת אמיתית כנה וגלויה על הכל. "איתך אני יכול לדבר על הכל בלי חשש. איתך אני יכול לדבר על הכל בלי לפחד איך תגיבי, ואם תתאכזבי או תכעסי. איתך הרגשתי בטוח לחשוף את הכל, ומתוך כך הרגשתי שאני יותר פתוח וגלוי בפני עצמי".

אז למה אני יושבת וכותבת פוסט כל כך אישי במרחב הכל כך ציבורי של הפייסבוק?

כי כשעושים מהפכה, שאינה רק כלכלית או פוליטית או חברתית, אלא ממש מהפכה תרבותית, כדאי שנבחן את כל הנחות היסוד שגדלנו עליהן. וכדאי ללמוד להטיל ספק בכל. ממש בכל. גם במבנה המסורתי של הזוגיות שגדלנו לתוכו.

אגב, אני מודה שלמחקר האישי הזה שלי ניגשתי מבלי להעמיק יותר מדי בידע תיאורטי בנושא. למרות שישנם מחקרים על מונוגמיה בקרב בעלי חיים (מיעוט זעיר) או על מונוגמיה בקרב חברות שונות של בני אדם (כיום ולאורך ההיסטוריה והפרה-היסטוריה - מיעוט גם כן), אני בחרתי להתחיל בהתנסות. בעיקר מתוך ההבנה האישית שלי, שאין שום דבר הגיוני או טבעי (עבורי) במונוגמיה. למעשה, הבנתי שמונוגמיה - בוודאי כמוסכמה החברתית והאחת והיחידה לחוויית אהבה - היא למעשה כבלים תרבותיים שנוגדים את הגנים של רבים מאיתנו.

ולא, אין בפוסט הזה קריאה לכולם לנטוש את המונוגמיה ולרוץ למשהו אחר. יש כאן סיפור אחד, על מחקר אישי אחד שעדיין נמצא בחיתוליו (בכל זאת רק שנה אחת של תרגול מעשי), וכל זה בזמן שאינני חושבת שזה בהכרח המודל שמתאים לכולם. אבל כדאי להתחיל לדבר על זה, בשביל אותם אלה שעבורם זה בדיוק הדבר שהם צריכים.

צריך גם לומר שלניסוי הזה ניגשתי אחרי שכבר סימנתי וי על הקמת משפחה. התחתנתי, הבאתי לעולם שתי ילדות, התגרשתי ואין לי רצון לעוד ילדים. אולי ממקום כזה, קל יותר לצאת לדרך כזו במבנה החברתי שבו אנחנו חיים. אחרי הכל אנחנו לא חיים בשבט, וצריך כפר שלם כדי לגדל ילד, ויש כאן אתגר לא קטן. מצד שני, גם לו הייתי היום רווקה בתחילת הדרך (אבל עם התובנות שיש לי היום), אני לא מאמינה שהייתי בוחרת במודל המונוגמי הסטנדרטי.

אגב, חשוב לי לציין, שבתוך כל החופש הפוליאמורי הזה, היו תקופות שלמות עם בן זוגי האחרון שבהן בפועל התנהלנו במונוגמיה. ולמרות שבפני כל אחד עמדה תמיד האפשרות להיפגש עם עוד אנשים, היו זמנים רבים שבהם כל מה שרצינו היה להיות אחד עם השני, ורק אחד עם השני. אבל זו לא הייתה מונוגמיה אוטומטית. זו הייתה בחירה חופשית.

אז בזמן שאנחנו מחפשים לצאת לחופשי מכבלי התרבות, אני מניחה כאן עוד אפשרות לחופש. כי עבורי, שנת 2013 הייתה שנה של חופש ואהבה.

זאת הייתה עבורי שנה שבה הלכתי על הקצה. זאת הייתה שנה שבה ניסיתי משהו חדש שלא ניסיתי אף פעם (וגיליתי שהוא טוב לי). זאת הייתה שנה שבה הבנתי באמת ולעומק כמה רחב הלב, וכמה גמיש ופתוח הוא.

זאת הייתה השנה שבה טעמתי אהבה וחופש יחד. וגיליתי שאני רוצה את שניהם. ושאפשר.

את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב כבר הרבה זמן. ואי שם עוד חשבתי שאפתח אותו במילים "אני פוליאמרית". אבל האמת היא שלא רק שאני לא מונוגמית, אני אפילו לא פוליאמורית. אני פשוט חופשיה.

[עריכה] על האיזון בין זריזות ובין היכולת לעשות בתיאום קהילתי

אלישע אלכסנדר מוטרד מהקפיצה של האגודה להפגנה מול הבית של שר הפנים בסוגיית התינוקות בפונדקאות שלא הצליחו לצאת מתאילנד. כאשר לשיטתו האחראיות לבעיה ולפתרונה הן חברות מסחריות לתיווך פונדקאות, ולא שר הפנים. ואם כבר יש בעיה ממשלית, אז היא שייכת לשר החוץ. https://www.facebook.com/elisha.alexander.75/posts/276953272454917

ועם זאת, יש לבחון כל שר -מאיזו מפלגה הוא מגיע ומאיזו מפלגה מגיע שוקי?

"יותר ממה שאני מוטרד מההתנהלות העדרית של הקהילה הגאה לאחרונה, אני מוטרד מחוסר האחריות המשווע של אירגוני הקהילה ו"בכיריה". לאחרונה נדמה שכמעט כל פעילות מחאתית מונעת מאחורי הקלעים בידי אינטרסים זרים לקהילה, בין אם מפלגתיים ובין אם מסחריים. מילא שאנשים פרטיים לא בקיאים בתהליכים מורכבים ורצים להפגין ולמחות מבלי להבין את ההשלכות, אבל האם לא ניתן לסמוך על אירגוני קהילה שיבררו נושאים עד הסוף לפני שהם מצטרפים לעדר? מה קרה לדיבורים היפים של האגודה על חשיבות שיתוף פעולה ותאום? ההתנהלות הזו היא טיפשות פוליטית, ולא רק שלא מקדמת את הקהילה, אלא מזיקה לה לטווח הארוך ובעיקר מקדמת את הידיים הנעלמות המכוונות את העדר."

רותם לימר צוחק באותו שירשור ששר הפנים הוציא הודעה בנושא הזה באותו שבוע לפני ההפגנה.

שר החוץ = ליברמן? שר הפנים = גדעון סער = ליכוד

לימוד זריז מגלה כי הפתרון בסופו של דבר הגיע דווקא מצד משרד החוץ, שהיה עליו לגבש את המדיניות בנושא ולחתום על מסמך משפטי. המסמך המשפטי של משרד החוץ, הוא זה שלכאורה פתר את העניין. news.walla.co.il/?w=//2714440

[עריכה] שילוב מאהבים

דפני ליף

"אין לנו חברה אזרחית חדשה כי אנחנו לא יודעים לעמוד על מה שדומה בינינו. אם המחירים ימשיכו לעלות והשכר לא ישתנה, הגל הבא של המחאה ייראה אחרת לגמרי. זה יתחיל בשכונות וזה יהיה אלים. לא בקטע של ללכת ולשרוף חנויות, אלא פשוט כי כשלאנשים אין מה לאכול ואין להם איך להאכיל את הילדים שלהם, אז הם יצאו לגנוב. זה מה שיקרה. יהיה רגע שבו לא יהיה שווה לבן אדם ללכת לעבודה, ואנחנו לא רחוקים משם. אנשים שעולים לישראל אומרים 'אנחנו לא מבינים איך אנשים שורדים פה'. איך זה שזה מקום כל-כך יקר? זה ממש מטורף"."

[עריכה] כשהמדינה משתפת פעולה עם העבריינים

[עריכה] צה"ל וכנופיית תג-מחיר

יוסי גורביץ' (2014), "צה”ל משקר לך, מותק (והוא ממש גרוע בזה)". החברים של ג'ורג' - ביקורת שמאלית וליברלית ומעקב אחר התפרקותה של ישראל (בלוג), 10/4/2014. נדלה בו ביום

שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך.

[עריכה] פערים זה עניין של תודעה

ליאור מנצ'ר (2013), "העיקר שהסטקים נפלאים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/6/2013. נדלה בתאריך 29/6/2013

"העיקר שהסטקים נפלאים

"היום היתה לי שיחה עם קרוב משפחה שהוא ומשפחתו הנפלאה חיים באזור המועד לפריצות ברמה היום יומית (לא מזמן היו דיבורים עליהם בגלל גניבתו של לפ טופ מבכיר), אמרתי ש"זה מה שקורה כשנוצרים פערים חברתיים משמעותיים" והוא באמת לא הבין "אילו פערים חברתיים, אנחנו בקושי מעמד בינוני", שאלתי "מי גונב ?" והוא ענה ללא כל היסוס "הערבים" (ואני מאמין לו).

"הוא כועס על שני דברים, על כך שהמשטרה לא מגינה עליו ומנגד יש עליו איסור על שימוש בכוח כנגד פורצים. שאלתי אם הם כבר שכרו חברת שמירה פרטית והקיפו את הישוב בגדרות הגנה, "ממש לא" אמרו הוא ואשתו בזעזוע.

"חזרתי ואמרתי שהרי ברור שזה מה שהם יצטרכו לעשות, הם עדיין לא הבינו, כשתקציבי המשטרה מקוצצים, כמו שאר הקיצוצים החברתיים, לא יהיה איך להקל על הפערים ולא יהיה מי שישמור עליכם מפני הפערים. דרך אגב, לא התאפקתי והוספתי, דווקא במהלך המחאה העלו את שכר השוטרים ומצאו די הרבה כוחות כדי "למגר את התופעה". הוא לא הבין מה הקשר בין דבר לדבר ועבר נושא.

"הוא סיפר לי על חוות הגז שהולכים להקים סמוך ליישובם, להחריב את כל שטחי הטבע היפים באזור, הזקנים שאין להם מה להפסיד נאבקים, אבל הוא מפחד שיהיה לו תיק המשטרה. תהיתי אם הוא יודע על מאבקים מקבילים בנושא הגז בארץ והוא לא ידע ושוב לא הבין מה הקשר בין הדברים.

"ואז הוא אמר לי שהוא מצביע לפיד גאה, החמאתי לו הסטקים הנפלאים שהוא הכין."

ברוך אורן (2012), "על ינואר, שוקולד, גנבים, אובדן ושתלנות". בלוג באתר שישה צבעים, 29/1/2012. נדלה בתאריך 19/8/2013

"הגישה שלי לגבי גנבים היא דיי שמאלנית. הם בדרך כלל לא גונבים בשביל האומנות כמו שסטינג מספר על שחקן הקלפים. הם לא מחפשים את הגיאומטריה הסודית של הסיכוי. הם פשוט רעבים. אני נוטה להאמין שהם רעבים לסמים, כי סתם אוכל אפשר להשיג בכל מיני בתי תמחוי. בגלל זה אני לא אוהב סמים; בגלל הנטל המרגיז הזה של גניבות ואלימות שהם כופים על החברה. הגנבים עצמם כאילו יוצאים אצלי זכאים מראש. הם גונבים בשביל לאכול או בגלל שהם באי שפיות זמנית. זה קצת מעצבן שהם לוקחים בלי לבקש רשות, אבל, אני חושב לעצמי, רוב הקניין שלי נשאר אצלי. ובכלל, you can't take it with you when you go.

"[...]

"זה כנראה הקיטוב הנוראי הזה בתוכנו. התחושה הזו שגם כשיש הפגנה נגד גזענות, אז זו הפגנה נגד גזענות של אתיופים, ואין צורך שהקהילה הגאה תקח בה חלק. זה כמובן לא מדוייק, ראיתי אתכם - שי דויטש ושרון יגרמן, עומדים שם עם דגל גאווה ומנסים להגיד, המאבק בגזענות הוא גם מאבק של הקהילה הגאה. אבל שני אנשים עם דגל גאווה זה מעט מדי. אולי זו גם מראה מכאיבה מדי בשבילי, שמשקפת לי כמה קטן ולבד הייתי בכל כך הרבה מקומות שבהם פשוט באתי עם הדגל כי זה היה לי חשוב שהדגל יתנוסס שם, ופתאום ראיתי שאני היחיד שהדגל הגאה חשוב לו. שוב, זה לא עניין של קרדיט. זה עניין שפשוט הקהילה שלנו כל כך מפולגת. ההומואים העשירים לא הגיעו להפגנות של מחאת הדיור כי יש להם בית. יותר נכון יש להם דירה. אני לא מכיר כל כך הרבה הומואים שיש להם בית קרקע. הדגל הזה שתלינו ברוטשילד בתחילת מחאת האוהלים, זה היה דגל גדול אבל זה היה דגל בודד. הקהילה לא נענתה לקריאה שקראנו, שתבוא בהמוניה לשדירה כדי להראות שלא רק להומלסים אין איפה לגור, גם להט"בים נמצאים עמוק במצוקת הדיור. ועכשיו גם במחאה על הגזענות. ועל הדרת הנשים. יש פחות מדי מעורבות של הקהילה.

"זה גורם לי בעיקר תחושה קשה, שאני לא יודע להסביר אותה לעומק. לפי ההרגשה שלי, זה לא שלקהילה לא איכפת. זה פשוט שלחזקים בקהילה לא איכפת, ולחלשים בקהילה ממילא אין אפשרות לקחת חלק במשחק הדמוקרטי. זו כמובן הכללה, כדרכן של רגשות. אולי גם אני נמצא במקום הזה, שפעם הייתי מגדיר את עצמי חזק שאיכפת לו, מעין זאב בודד כזה שמגיע פתאום עם דגל. והיום אני שייך במובן מסויים לחלק המוחלש בקהילה. אין לי את המשאבים שאני רוצה כדי לנהל את המשחק במגרש הדמוקרטי. אוכל יש לי במקרר, אבל יוקר המחייה מאלץ אותי להשאר שעות על שעות בעבודה. אולי בעצם לא איבדתי עניין בקהילה. איבדתי מהיכולת להנות מהעניין שיש לי. וזה בגלל שלעשות שינוי חברתי זה משהו כל כך קשה במציאות החברתית שלנו כאן בישראל. וזו כנראה הסיבה שעדיין מעניין אותי לעשות שינוי חברתי."

ברק כהן (2013), "אפשר להציע מבחן עזר זמני ?" תגובה בשירשור על תמונה שהציב ג'וליאן פדר, ???? טרם נדלה

Barak Cohen אפשר להציע מבחן עזר זמני ? תאגידים שזכו בהטבות מס - בפנים שוויון - בחוץ יוקר מחיה - בפנים חירות - בחוץ ביבי - בפנים משטר - בחוץ דיור ציבורי - בפנים האדמה של כולם - בחוץ לא לייצוא גז - בפנים משאבי טבע של כולם - בחוץ מעצרי פעילים - בפנים מעצרים מנהליים - בחוץ וכן הלאה

״קהילת המחאה״ תסכים כנראה על הפנים ותתחמק מהבחוץ Unlike · 4 · Jul 17 Julian Feder Uri Porat אתה מתעסק בסימנטיקה שמשעממת אותי. הכותרת מאוד פשוטה: אם אתה מזדהה עם תוכן המסמך תפיץ אותו, אם לא אז לא. אני לא מבין איך אתה מסוגל לייצר ביקורת על התנסחות כזאת. אין לי כוח לזה. Edited · Like · 2 · Jul 17 Uri Porat ברק, זה מעולה, אבל אולי כדאי לנסח את זה הפוך? זאת אומרת שהבפנים יהיה מי שאיתנו?

ואגב, אני חושב שאפשר להגיד שהמכנה המשותף למה שהמיינסטרים מסכים לגביו זה התמקדות בספציפי ולא בעקרון. ביבי ולא המשטר, גז ולא משאבי הטבע של כולם.

איפה שיש אמירה מהותית לדבי הדרך שבה מתנהלים החיים שלנו אנשים מפחדים, כי זה עלול לערער להם את המוסכמות ולך תדע לאן זה יגיע Unlike · 2 · Jul 17

[עריכה] ככלי לאיחוי נזקי ההפרד ומשול

גיא תמר, סטטוס בפייסבוק, 6/5/2013. נדלה בו ביום (בשלמותו)

רוצה לומר משהו בעניין הסרטון שצולם בתוך האוטובוס של אוהדי בית״ר ירושלים שם הם נראים מקללים ושרים שירי הלל ליגאל אמיר ועוד המון ביטוים של שנאה כלפי ערבים.

כשצפיתי בזה לראשונה הרגש הראשון שצף בתוכי היה של שנאה, שנאה כעס תסכול והרבה גועל והתגובה הראשונה שרציתי לכתוב בעניין הייתה מן הסתם משפריצה מלא שנאה ואמירות נוראיות שמין הסתם לא היו שונות מאלו שהיו באוטובוס.

ובחרתי במקום להגיב מהבטן ומתוך כעס לספור עד עשר ולנשום עמוק (:

עכשיו בואו נשים רגע בצד את האמירות הנוראיות והמכעיסות שיצאו שם, בואו ננסה לחשוב רגע מחוץ לרגש האוטומטי שעולה בנו כשאנחנו רואים התנהגות בזויה כזו.

הכי קל זה לשנוא אותם ולתעב אותם בחזרה אבל אז במה אנחנו שונים?

במקום זה אני מעדיף לנסות להתעסק ולחשוב במה הביא אותם לזה? לנסות להבין מה יצר את השנאה הזו?

וכן פה אפשר רק להאשים, להאשים את המדינה והממסד שחינך אותנו כל הזמן שאנחנו עם נבחר, שחינך אותנו ציונות שאומרת שזה הסדר שיש אזרחים נחותים מאיתנו רק כי הם מדת אחרת, מערכת שלמה של בתי ספר מוסדות להשכלה צבא ועוד שחינכו אותנו שהם הם תמיד וכולם האויבים שלנו רק מעצם היותם שונים, כמה אנשים באמת חיים במדינה הזו ומתייחסים באופן אישי לאזרחים הערבים שבתוכנו כאל שווים? :ספק אם יש הרבה כאלה.

מערכת חינוך שמפרידה בין דתות שונות, מערכת חינוך שמקפידה ללמד רק צד אחד ולהציג אותנו תמיד כהמונים ואותם כשטן, מערכת חינוך שלמה שמחנכת אותנו להיות נאמנים לדגלים ולסמלים ולמדינה יותר ממה שאנחנו נאמנים לבני אדם ולחיים.

עכשיו על כך זה תוסיפו פוליטיקאים סוג ז׳ שמסיתים מבוקר עד לילה, תוסיפו לזה ממסד שמפלה כשיטה בין אזרחיו, ממסד שמפיץ שנאה בעצמו.

ועל זה תוסיפו חיי יום קשים של אזרחים שהשלטון מספר להם שזה הכל בגללם, בגלל הערבים, בגללם אין שלום בגללם צריך צבא גדול בגללם צריך ציונות שמפלה בין אזרחים ובגללם אין כסף, על כל זה תוסיפו שנים רבות וקשות שידעה ירושלים עם מאות הרוגים ופצועים בפיגועי תופת קשים מאוד, כמעט ואין ירושלמי שלא נחשף לפיגוע בדרך כזו או אחרת.

כל זה יחד מייצר שנאה, כל זה יחד מייצר כעס, כן המדינה אשמה כי אלו הערכים שעליה היא גידלה אותנו ועליה היא מגדלת את ילדנו, הם הרי רצו שד קטן מלא בכעס ושנאה ומלא בגאוות יחידה כדי שכולנו נהיה חיילים טובים יותר על מנת להגשים את החלום, את החלום שהפך לסיוט, רק שהשד הזה עכשיו גדל למימדים מפלצתיים ומאיים על הממסד, אז עכשיו הוא יוצא נגדו, אז מה עושים? במקום טיפול שורש אמיתי פשוט מסיתים, הפעם את הצג השני, הפעם אותנו נגדם, נגד הנערים האלו שספק מבינים את המשמעות של המעשים שלהם, הרי כך חינכו אותם ולתוך זה הם גדלו. וכמובן שהם הצד הקיצוני של התוצר הזה, אבל בניינו כולנו כמעט כולנו נמצאים שם, רק אנחנו מתהדרים במילים יפות וגבוהות, במילים מתנשאות ושופטות, כן גם אני גדלתי בירושלים בתקופה שאם היה עולה ערבי לאוטובוס העיניים שלי היו נפתחות בחשש כבד, גם אני גדלתי בירושלים שאם חבורה של ערבים אזרחים כמוני היו הולכים לידי בלילה הייתי נדרך ומפחד... זו המציאות, כואבת ככל שתהיה.

הגיע הזמן שנתחיל להתמודד עם המציאות הכואבת ונפעל לשנותה מהיסוד, טיפול נקודתי בחבורה כזו או אחרת לא יפתור את הבעיות האמיתיות של החברה שלנו.

רק שבאמת נפנה את עצמנו מלשנוא את מי ששונה, חרדים חילונים מתנחלים אוהדי ביתר פליטים בדואים ערבים דרוזים אשכנזים מזרחים וכו... רק אז אולי יוכל משהו פה להשתנות באמת.

[עריכה] כחול לבן או דמוקרטיה?

טל עמית מסביר שאי אפשר לדבר על דמוקרטיה כאשר מתנוססים דגלי כחול לבן ברקע:

טל עמית (2014), "מה זה פה?" פוסט על הקיר של הפגנת "לא ניתן לקיצוניות לנצח - תג מאיר" בכיכר רבין, 8/7/2014. נדלה בו ביום ואף הוסר מהרשת

מה זה פה? השמאל הלאומי? השמאל הציוני? שלום עכשיו? מרצ? עתיד כחול לבן? מפלגת העבודה?

למה יש דגל ישראל בתמונת הקאבר? בשמו נעשים כל העוולות ב-66 שנה האחרונות, אם לא שמתם לב. יהודית היא לא דמוקרטית, מספיק לשחרר את הצביעות הזאת- גם אם עליה התחנכתם. זה לא עובד ולא צודק. מרגיש לי פה אלדד יניבי. אודה אם לא תביאו דגלי ישראל.

[עריכה] להט"ב

שירי אייזנר, "אהבה ללא גבולות: התעלמות מהגבולות לא תמחק אותם". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 16/8/2011

יש שם גם תמונה מהממת של כביסה שחורה

"סטריאוטיפ אי-הנאמנות שופך אור על מטאפורת הביסקסואל/ית כבוגד/ת (אחת מהאהובות עלי, אישית). המילון מגדיר בגידה כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את ממשלת המדינה לה חב הבוגד נאמנות, או לרצוח את השליט", הגדרה שמדגישה את תפקידה של ביסקסואליות בתור גורם מסית. אנחנו יכולות לחשוב על ביסקסואליות בתור בגידה באמון שנכפה עלינו על ידי מנגנוני הכח*, כמו גם בתור התגשמות של הנסיון להפיל או "לרצוח" את הסדר ההגמוני. אנו יכולות, אם כן, להשתמש במשמעות הזאת בתור שער לבגידה במונוגמיה, לבגידה בהטרופטריארכיה**, לבגידה בממשלות, מדינות, מלחמות. לבגידה בתנועת הלהט"בית (ה-ההה"ה-ית), על הנורמליזציה*** שלה ועל הנסיונות שלה למסמס את הקהילות שלנו בחברה. אנחנו יכולות להיות בוגדות בכל דבר שמגביל אותנו, ובכל דבר שעומד בדרכנו: כל מנגנוני הכח, כל הדיכויים.

• מנגנוני הכח הם מבנים היררכים אשר שולטים בחברה דרך כסף, משאבים וכח. למשל, ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, גזענות וכן הלאה.
  • הטרופטריארכיה היא פטריארכיה הטרוסקסואלית, כלומר שלטון גברי הטרוסקסואלי כפוי.
    • נורמליזציה היא נסיון להשתלב בנורמה, ליצור מצב נורמטיבי או סטטוס קוו. לרקע, כדאי לקרוא כאן על דומואים."

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"אחת מהעובדות הלא-מדוברות ביותר של ההפגנה ביום שבת היא העובדה שקדמה לה העצרת נגד להט"בופוביה ברוטשילד פינת הרצח. השוטרים ידעו על זה, המפגינות/ים ידעו על זה. מאחת המשתתפות שמעתי שלפחות שליש מההפגנה היתה להט"בית.

אז למה לא מדברות על זה? אולי בגלל "שלא קשור"? אולי בגלל שהמוקד המדומיין של המחאה הוא סטרייט אשכנזי?"

ברוך: לא יודע לענות על מדוע לא מדברות על זה בהטרונורמה. רק מחזק את הטיעון של שירי בכך שבעיתון היחידי שסוקרה בו ההפגנה, מעריב, הסיקור התעלם לחלוטין מהחיבור בין שתי ההפגנות.

ברוך: בתוך הקהילה הגאה (וגם בתוך קהילת המחאה במידת מה), התקיים שיח ניכר בסוגיית שילוב המאבקים. עדות לכך באירועים שנפתחו ע"י הפלג הראדיקאלי ("באנו חשוכים לגרש!" - האירוע שפתח חאדר אבו-סייף, "לא היררכיה, לא מגדר, מפילות את המשטר. גוש שחור ורוד במוצ"ש" - האירוע שפתחו דן וג ואברם גור-אריה ) אל מול "שתקנו מספיק. היום מתחילים לצעוק!", האירוע הדומואי המרכזי שנפתח ע"י האגודה, איגי וחוש"ן. מסתבר שהעובדה שנפתחו מספר אירועים הפריעה למפיקי האירוע הדומואי, עד כדי שהם טרחו לדאוג לחסימת חשבון הפייסבוק של דן וג, מפיק האירוע השלבני "לא היררכיה לא מגדר" וכו'. דיונים רבים שביקשו להצר את המאבק לזוית דומואית, נתקלו בדיון פוליטי ער]. במקביל הופיעו גם פוסטים נוספים שביקשו להרחיב את היריעה הפוליטית אל נושאים כגון כיבוש, פינקוואש וטבעונות.

כדאי לשים לב גם לכך שעבור הפגנת הצדק החברתי כנגד המעצר האלים של דפני ליף, נפתחו שני אירועים - האחד, "לוקחים חזרה את הרחובות!", ע"י הגמוניית המחאה (שיר נוסצקי, ליטל כהן ביטון, ברק כהן, עדי פלד, יואב פקטה, משה מנקין, אורי בנדוב, ליאת בירון), והשני - "הפגנת זעם היום ב19:30! רוטשילד - מול הבימה" - ע"י קבוצה שהתקראה "השלב הבא - עושות מהפכה‎" - כלומר, קבוצה אנרכה-פמיניסטית בעצמה, שככל הנראה כללה פעילימות מפאנורמה - דן וג ושירי אייזנר. כלומר, יש כאן צעד מעבר לניסיון פשוט לשילוב מאהבים. יש כאן הזדהות משותפת עם הרצון לאחד בין ההפגנות.

ספיר סלוצקר-עמראן, "אני לא יודעת מה היה קורה". אתר העוקץ, 23.06.12

"אי שם ביישוב קטן אחר, אולי בפריפריה חברתית או גיאוגרפית כלשהי, יושבים נערות ונערים בבגרותם ולא מבינים מה לא בסדר איתם שעם כל הדברים על הסדר היום, חברי כנסת במדינה בוחרים להתעסק דווקא בחדר המיטות שלהם. בשבילם אני יוצאת להפגין היום [הפגנה נגד הקריאות ההומופוביות של אנסתסיה מיכאלי ב.א.] וקוראת לכולם להצטרף, לפני שהולכים/ות להפגנה אחרת [הפגנת הזעם על מעצרה האלים של דפני ליף ביום שלפני כן]. כדי שעוד כמה שנים אותם נערים ונערות ירגישו מספיק בטוחים ושלמים כדי להצטרף להפגין איתנו גם על הזהות שלהם ולא רק על המצב הסוציו-אקונומי שלהם.

אני בטח שלא יוצאת להפגין בשביל סיקור חיובי לעיריית תל אביב אחרי שהבריונים שלה בשליחות ראש העירייה היכו אתמול פעילים חברתיים, שחלקם בשבילי כמו בני משפחה, ובטח ובטח שלא בשביל האגודה הממוסדת והמיינסטרימית שלרוב צועדת עם המצב הקיים יד ביד ולא לוחמת כדי לשנותו.

רק בשבילם."

• מאוד מומלץ גם לכלול את הקומיקס המהרס של טל/י ווזנר@!!!

[עריכה] נשים

דורית אברמוביץ' אצל שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"במרחבים של מחאות והפגנות, גם אלו המצוינות למען צדק חברתי, נשים רבות מרגישות לא בטוחות, ומרגישות שהן-אנחנו-חלקנו- צריכות להצטמצם מאד: בין אם מפאת הפחד ממכות מצד גברים (אלו המכוונות למשל מצד שוטרים ואלו שלא מכוונות מלהט המפגינים, ולהזכיר- כי רבות מאתנו נפגעות אלימות ועל כן מכות ומעצר מסוכנים מאד עבורנו ומשחזרים טראומות עבר והווה). נשים רבות חוות הערות סקסיסטיות מצד מפגינים (חלק, ממש ממש לא כולם חלילה). המגפונים ניטלים פעמים רבות על ידי גברים והקולות של נשים מיטשטשים.

אז מפגינים יקרים- לגמרי יקרים- במחאה למען צדק חברתי, נשים חייבות לדעת שהן בטוחות, שקולן רם ונשמע, כי ללא נשים, ממילא אין מהפכה. ואם משמעו לוותר על פריבילגיות של דומיננטיות במחאה, הרי זו ההזדמנות עבורכם."

[עריכה] פלסטינים תושבי ישראל והמחאה

שרה אוסצקי-לזר, "אחוות עמים: הערבים והמחאה החברתית". הדף הירוק, 8/9/2011

"בימים הראשונים למהפכה התבוננו עליה האזרחים הערבים מן הצד בחשדנות מלווה בייאוש שקט. דומה כי ההפגנות בכיכר תחריר, שהיוו השראה למה שהתרחש כאן, עשו עליהם רושם גדול יותר מאשר המחאה התל אביבית. אמנם המצוקות מוכרות להם היטב והסיסמאות מתאימות להם, אך המרחק הגיאוגרפי והמנטלי בינם לבין שדרות רוטשילד מנע הצטרפות המונית. זאת גם על רקע של שנתיים ארוכות של חקיקה פוגענית ומפלה נגדם בכנסת והתבטאויות בוטות כלפיהם מפי פוליטיקאים בכירים, שדחקו אותם עוד יותר אל מחוץ לשוליים. אוהל קטן בפינת רחוב החשמונאים, שנשא את המספר 1948 ואוכלס על ידי נשים צעירות מיפו, הפך למוקד לדיונים בנושא היהודי-ערבי, וגם בו התגלעו חילוקי דעות לגבי אופי ההשתתפות במחאה. לאט לאט הוקמו מאהלים קטנים ביישובים ערביים ברחבי הארץ - כמו סח'נין, מיסר ומג'ד אלכרום - ודוברים ערבים עלו הבמות בחיפה ובעפולה ואפילו בתל אביב. העיתונות הערבית ניהלה פולמוס ער בשאלה, אם להצטרף ורוב הכותבים תמכו בכך, תוך דרישה לחדד את הבעיות המיוחדות לערבים - בייחוד קרקע, תוכניות מתאר ודיור. אך חודש הרמדאן הציץ בפתח והשילוב הבלתי נסבל של החום, של הצום ושל תחושות הניכור והפקפוק החזיר אנשים הביתה.

[...]

מוחמד דראושה, מנכ"ל שותף של יוזמות קרן אברהם סבור, שעם סיום עיד אלפיטר יתעוררו הערבים, יבינו כי זו גם המחאה שלהם ויפעלו ביתר שאת. במאמר שפרסמו הוא ואמנון בארי-סוליציאנו קראו השניים לממש ברגליים את השיח האזרחי החדש שנוצר כאן: "זה שמערער על הסדר החברתי הקיים, שאפליה והפרדה על בסיס לאומי-אתני הן חלק בלתי נפרד ממנו". עוד הם כותבים: "מול מגמות של לאומנות ושל גזענות בחברה היהודית וכאלה של בדלנות ושל ניכור בחברה הערבית, ניצבים רבים, משתי הקבוצות, הרוצים באמת ובתמים שילוב ושוויון, ורואים במחאה הזדמנות נדירה לחיבור אזרחי ערבי-יהודי וליצירת תשתית לחיים משותפים"."

חנין זועבי (2013), "לא אצטרף למחאה ציונית". סלונה (בלוג), 21/07/2013. נדלה בתאריך 28/7/2013

"הייתי בטוחה שבזמן קריאת העמדה שלך אתנגש בנקודת מחלוקת באמצע הטקסט, ואכן זה קרה ברגע שצמצמת את מה שאני מייצגת למיעוט אתני, "לאומי", עדיף להגיד. ואכן, אני נאמנה לעם שלי, להיסטוריה שממנה נבע הסבל והזכות של העם הזה אולם לא רק לו אני נאמנה, ואני לא נאמנה לו בכל התנאים, אלא בהיותו קורבן.

"וזה אומר, שאני נאמנה למאבק הצודק שאותו הוא מייצג, אני נאמנה לעם שלי בהיותו קורבן של העושק ושל הנישול. הגדרה זו, הופכת את הפעילות שלי, לפעילות שמיצגת ערכים, ולא רק לפעילות שמיצגת לאום מסויים.

"אני מקווה שאני אכן אדם אמיץ, ואם אני כזאת, אז זה בזכות הערכים שאני מאמינה בהם: צדק ושיווין. הזהות הלאומית שלי, והנאמנות לעם הפלסטיני, היא חלק מתפיסת הצדק, שמאמינה בזכויות קולקטיביות ולא רק בזכויות אינדיבידואליות. זהות, ובמיוחד זהות לאומית, היא זכות אנושית מודרנית, ואני מאמינה בה בתור זה, ולא בתור שייכות אתנית ערכית.

"זהות אינה ערך בפני עצמו, אדרבא, היא צריכה חיסון בפני גזענות ועליונות, באמצעות ערכים אנושיים ודמוקרטיים.

"אם אתה תופס אותי, ואת המאבק הלאומי של הפלסטינים במולדת הזאת, בתור מאבק ערכי ולא רק לאומי, אז אתה מבין שאני מיצגת חזון ערכי כולל, ואת כל האזרחים שמאמינים בערכי הצדק והשיוויון, ואותם אני אהיה נחושה ליצג, באותו ״להט״ שבו אני מיצגת את העם שלי.

"ולמחאה החברתית אני אצטרף, כאשר גם מחאה זו תיצג ערכים אוניברסליים של צדק ושיווין, ותפסיק להיות ״ציונית״. והיא תעשה את זה כאשר היא תגלה שהמקור של ״אי הצדק״ הכי נוראי שקיים אצלנו, נמצא בדרך בה המדינה מנשלת את הפלסטינים מאדמתם ומשאר זכויותיהם. וכאשר היא תכיר בצביעות בה מפגינים מדברים על מצוקת דיור וצדק חברתי, בזמן שהם שותקים לגמרי, וממלאים את פיהם מים, לגבי נישול 40 אלף פלסטינים מאדמתם בנגב, וטיהור הערים ה״מעורבות״ (שנעשו מעורבות אחרי גירוש 90% מהילידים הפלסטינים ב -48), מתושביהם הפלסטינים .

"ברגע שהצדק יפסיק להיות ציוני, ויחזור להיות ערך אנושי אוניברסאלי, אני אהיה איתך במחאה החברתית-פוליטית, ואיתך אנחנו נחסום כבישים, ונעמוד באמצע הרחוב עם הסיסמאות הלא פחדניות, ושלא בורחות מהפוליטיקה, מההתנחלויות, מהמיליטריזם, מהכיבוש, מהנכבה. לפחות, אני אהיה רגועה אז, שהמשטרה לא תיכנס בנו עם כל הסוסים והמסתערבים, והגז המדמיע והיס"מים, כי יהודי אתה, ועלי זה יגן."

[עריכה] פלסטין והמחאה

חגי מטר

"האתגר האמיתי, כמו שאמרתי בעבר ושוב רק לפני יומיים [לקישור] , הוא לחבר את המאבק העממי העיקש לזכויות ולצדק חברתי במרכז תל אביב עם זה שבדרומה, עם הפריפריה, עם ערבים וחרדים, וכן – גם עם המאבק העממי הפלסטיני לחירות, לדמוקרטיה, לסיום הכיבוש ולחיים של שלום וביטחון של כל בני האדם במרחב הזה. רק כך יבוא שינוי אמיתי."

חגי מטר

" זוהי חובה הן של המחאה החברתית והן של :התקשורת לזכור שהדרישה לצדק חברתי לא נגמרת בגבולות הקו הירוק, ושמי שהורסים אוהלים ברוטשילד, לוינסקי והתקווה הורסים אוהלים גם בלב המדבר של דרום הר חברון."

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"מחאת הקיץ היא דרישה למחיה נגישה והוגנת על אדמה כבושה, על חשבונן של הפליטות הפלסטיניות. כאשר הכובש דורש צדק חברתי לעצמו תוך רמיסה של הנכבשות, יש כאן בעיה. כאשר יחס המדינה והמשטרה למפגינות/ים נגזר ישירות מיחסה כלפי הפלסטיניות/ים, יש כאן בעיה. אתמול נזף בית המשפט במשטרה על האלימות ועל המעצרים, ושחרר את כל העצורות/ים לביתן/ם. ובעוד שמפייסבוק עלה קול שמחה וצהלה, כתבתי אני: "זה ההבדל בין יהודים לפלסטינים"."

ונועה שינדלינגר מסבירה בהרחבה:

נועה שינדלינגר

"בבסיסה של ה"מחאה" עומדת ההנחה שמדינת ישראל, שאיכשהו הייתה עד לא מזמן ישות פוליטית דמוקרטית לגיטימית, עומדת בפני השתלטות מוחלטת של כוחות החושך המזוהים עם הימין הפוליטי והניאוליברליזם. למעשה, האקט הסימבולי של ניפוץ שמשות הבנקים ממחיש בדיוק את התפיסה הזאת, לפיה האויב מספר אחת ולפיכך הבעיה העיקרית של יושבי הארץ הזאת הוא הסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי. אולם לא כך הוא.

כפי שכבר טענתי בעבר [לקישור] הבעיה העיקרית כאן הוא המבנה הקולוניאלי, קרי, קיומה של ישות פוליטית כובשת בלתי לגיטימית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית, אבל הצליחה במשך עשורים ארוכים להעמיד פנים ככזאת וגם לרכוש לעצמה לא מעט אהדה בעולם.

הישות הזאת מתקיימת בזכות אוכלוסיה מגוונת מאוד של כובשים, וגם בתוכה מתקיימת הררכיה חברתית-פוליטית (בעלת השלכות כלכליות): בראשה עומדים קולוניאליסטים לבנים שגם מניעים את המערכת הפוליטית והכלכלית שלה, ומתחתיהם נמצאים אוכלוסיות שעוברות מערכות דיכוי דיפרנציאליות – מזרחים, קווירים, פלסטינים (גם בתחומי 48 וגם בשטחי 67), מבקשי מקלט ופליטים, וגם מהגרי עבודה לא-לבנים ולא יהודים. חלק גדול מהאוכלוסיות הנמצאות תחת שליטה ודיכוי מבצעות בעצמם דיכוי של אלו שנמצאים מתחת להם (אבל איכשהו מוצאים עצמם מואשמים תדיר בגזענות, הסתה ואלימות).

האופן שבו ראשי ה"מחאה" החברתית מוכרים את הלוקש כאילו הם דורשים צדק חברתי הוא נכס אסטרטגי עבור המדינה הקולוניאלית, שכן התנועה עצמה משתיקה מסרים אנטיקולוניאלים מובהקים ומצליחה לשלב בקואופטציה כוחות פרוגרסיביים יותר, שישמשו עלה תאנה עבורה. באופן זה, הדגש על הכלכלה הקפיטליסטית כשורש הבעיה מושך אל תוך התנועה הזאת גורמים מרקסיסטיים-סוציאליסטים-קומוניסטים, שאופן הניתוח הדומה שלהם מזהה בכלכלה את הבסיס ואת כל ה"שאר" כחלק ממבנה העל שנובע ממנה.

[...]

כל מי שהמציאות בשטחים מוכרת לו, לא היה יכול שלא לגחך לאור התדהמה המעושה של "לוחמי הצדק" התל אביבים אתמול: אלימות משטרתית, מעצרים המוניים וכו'.

ובכן, בזמן שיצאתם לשחק בנדמה לי מהפכנים, נעצר בבית אומר איאד אל-צליבי בן ה-14, וגבר נוסף בן 56 הוכה עד שנשברה ידו. במזרח ירושלים באותו הזמן, השתמשו השוטרים בגז מדמיע כדי לפזר הפגנה ליד שכר שכם – ובידי מי? בידי אותם חברים של מפגיני J14, כשהם לובשי מדים.

וכאן עומדת הסתירה הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה: אותם אנשים שעומדים לצד דפני ליף היום ומוחים על "אלימות המשטרה" בתל אביב, מחר ילבשו את המדים ויפעילו אלימות נוראה פי אלף נגד פלסטינים (ובעלי ברית ישראלים ובינלאומיים) בשטחי 67, ואף אחד לא יפצה. לא צריך ללכת כל כך רחוב. אם ב' הוא בית, וזוהי "מחאת הדיור,” היכן היו ליף וחבריה ביום שישי כאשר מאות מאתנו נסעו לסוסיא שבדרום הר חברון כדי למחות על כוונת המדינה למחוק את הכפר מהמפה? ומדוע לא נשמע קולם הבוקר כאשר אל ערקיב שבנגד נהרס שוב, בפעם המי יודע כמה?

אין לי ספק שבהפגנה אתמול השתתפו גם חברים, אנשים טהורי כוונות, המכוונים להשגת צדק חברתי אמיתי. אבל גם ברור לי שמרבית המשתתפים בהפגנה כמו גם מנהיגיה אינם מעוניינים בהפלת המשטר הציוני ובמיטוט של הסדר הקיים, אלא בשימורו תוך, אולי, שינויים קוסמטיים קלים שיעבדו לטובתם. יכולתי לומר שעד שלא יקראו האלפים לסיום הציונות, הכיבוש והאפרטהייד וכינונה של מדינה דמוקרטית מהירדן ועד הים אני אצטרף אליהם. אלא שאני ריאליסטית. מעט מאוד מבעלי הפריווילגיות הקולוניאליות יסכימו לוותר עליהם ולהיאבק למען הצדק. הרוב, בסופו של דבר, ייענו לקריאה להתייצב לדגל (הציוני), ימשיכו ללבוש את המדים ולהפעיל אלימות שהפכה לשגרה נגד אלו שכל חטאם הוא שאינם יהודים."

ועם זאת צריך לזכור שישנם פערים תרבותיים מאוד משמעותיים בין הצדדים לקוי 67. ברשות הפלסטינית תוכל למצא עצמך חצי שנה בכלא על פרסום פוסט בפייסבוק שמבקר את הממשל - פעולה שכמעט כל פעיל חברתי עושה בישראל פעם ביום. אצל שי זיו

יואב פקטה (2014), "אז חשבתי הרבה על ענין של חוק "המישוש"". פוסט על הקיר האישי, 2/3/2014. נדלה בו ביום

אז חשבתי הרבה על ענין של חוק "המישוש" שאחד החלקים הלכאורה הזוים בו הוא שעל סמך חדש לעבירה עתידית מותר להיכנס לבית של אדם לעשות בבית חיפוש, כולל במחשב וכ כל זאת ללא צו וללא הודעה לאותו אדם, אפילו לא לאחר מעשה

האמתי שהבנתי שבעצם זה כבר מה שקור בשטחים בסה"כ המשטר רוצה להכשיר חוקית את הפרקטיקות שהוא משתמש בהם ביום יום. בעצם זה חוק ראוי, שמטרתו הורדת המסיכה ואמריה שאם זה מוסרי לעשות את זה כלפי הפלסטינים ומיכוון שאנחנו הכי מוסירם בעולם זה אומר שזה מוסיר לעשות את זה כלפי אזרחי המדינה הרי אחרת זה להודות שאנחנו לא מוסרים כלפי הפלסטינים ואז נצטרך להודות שאנחנו לא הכי מוסרים בעולם

בימשור אחר זה ענין של קרמה, מה שאת\ה\אני , עושה כחלק מעם לאחרים, עושים לך בחזרה הרווחנו את זה בישור כששתקנו כשנקטו בשיטות האלה כלפי אחרים ועכשיו כשהנורומות האלה נכנסות אלינו הביתה.......

ולמי שלא מבין על מה אני מדבר שיקרא מקרה שקרה שבוע שעבר נכנסו לבית של חשוד פסלטיני, חשוד בכך שתכנן פעילות חבלנית אך אם זאת מדובר בפשיעה עתידית,, נוראית ככל שתיהי, מדובר בפשיעה עתידית. הקיפו את הבית, סירב החשוד לצאת רו על הבית טיל, שברו את הקירות אם טרקטור עדין סירב לצאת נכנסו פנימה והרגו אותו הוא לא הרים נשק הוא לא ירה על אף אחד פשוט סירב לצאת מביתו חשוד בפשיעה עתידית

מי שמפעיל משטרת מחשבות על פשיעה עתידית כלפי האחר סופו שתוםעל כלפיו

[עריכה] מזרחיות

כרמן אלמקייס בראיון אצל יסמין גואטה ורותם שטרקמן (2013), "אם שפרה ביטון היתה מקימה אוהל ברוטשילד היו מקפלים אותה ב-5 דקות". דה-מרקר, 12/7/2013. נדלה בו ביום

"בימי המחאה של קיץ 2011 היתה אלמקייס מלצרית בבית קפה ברוטשילד. "זה היה מצחיק, כי הייתי מגישה קפה לאנשי המחאה ברוטשילד, מסיימת את העבודה והולכת למאהל לוינסקי או התקווה", היא נזכרת. "זה נראה לי אבסורד להילחם על שכר דירה כשאני רואה אנשים בלי אוכל בבית. זה לא ששכר הדירה לא חשוב, אבל התיקון לא צריך להגיע משם, הוא צריך להגיע מלמטה. איך אתם לא מבינים שיש אנשים שחיים ככה במאהלים?".

"אז למה אליהם התקשורת התייחסה?

"אם מישהי אחרת עם שם משפחה אחר, נניח שפרה ביטון, היתה מקימה מאהל במקום דפני, היו מקפלים אותה תוך חמש דקות, שמים אותה בניידת ואומרים לה 'לכי הביתה'. לאנשים לא נוח לראות עוני. יום־יום זורקים אנשים מהבית ואף אחד לא שומע על זה. אנשים נזרקים לרחוב אבל זה פחות סקסי, פחות מצטלם טוב, יותר טוב לצלם חבר'ה מנגנים ברוטשילד עם גיטרות. וכשבאמת הגיעו לרוטשילד מחוסרי הדיור התחיל בלגן. זה הפריע להם לפסטיבל. בג'סי כהן פירקו אנשים מכות, ומנגד המאהל של רוטשילד פורח. אנשים חיו במאהלים לפני רוטשילד, הם ניזוקו מהמאהל של רוטשילד כי קיבלו בדיוק את ההפך"."

שלמה קראוס, "הקיץ של השכונות". אתר ynet, 20.06.12

"ואלה שמות: "חג'ג', מנקין, בן-יפת, אברהם, וענונו" - חמישה מתוך הפעילים שזומנו לחקירה ולחלקם אף נערך חיפוש בבית. אם לא מצאתם את החוט המקשר, השוו אותם לשמות אלה שלא נחקרו: "ליף, שפיר, קונטס, נוסצקי, גרין". אמנם זה לא נכתב עד כה, אבל היחידים שזומנו לחקירה הם פעילי שכונות ופריפריה. לא צריך להיות חסיד של תיאוריות קיפוח כדי להכיר בעובדות: אם המשטרה ביקשה להיערך לקראת הקיץ, מדוע קציני המודיעין פנו לפעילים שוליים יחסית ולא ל"קודקודים", שכבר הצהירו כי בידיהם תוכניות והוכיחו יכולת להוציא אותן לפועל? הסיבה היא, שהמשטרה יודעת כי הפעילים האלמונים האלה עומדים לכבוש את הכותרות בחודשים הקרובים, ועושה הכול כדי לסכל זאת.

[...]

בקיץ הקודם התבוננו העשירונים התחתונים מהצד ובחשדנות במחאה החברתית. עמוק בפנים הם הרגישו שגם אם המהפכה תצליח, הכסף לא יגיע אליהם - הם ימשיכו לקושש את הפירורים הנושרים מהשולחן, עת המעמדות העליונים נאבקים בינם לבין עצמם. עבור השדרה המרכזית של המחאה, ההפרדה הזו הייתה פיקטיבית - הבשורה במחאה החברתית הרי נועדה לאחד את כל המעמדות. אבל בפועל, שנים של מדיניות "הפרד ומשול", יחד עם מיתוג תקשורתי שצבע את המוחים בגוון של מעמד אחד ונהנתן, מנעו מהציבור הרחב בפריפריה להזדהות עמה."

לקריאה נוספת:

אורטל בן דיין, שולה קשת, יוספה טביב-כליף ושירה אוחיון (2012), "משאבי התרבות בישראל 2008 – 2011 - קריאה לחלוקת משאבים של משרד התרבות על בסיס עקרונות של שיוויון, פלורליזם וצדק חלוקתי". אתר תנועת אחותי, 7/6/2012

"קואליציית לבי במזרח, קוראת למשרד התרבות להיות שותף לתיקון עוול היסטורי. שינוי בהקצאת משאבי התרבות – על פי עקרונות של צדק חלוקתי והעדפה מתקנת- יהווה השפעה מכרעת על מכלול החיים החברתיים בישראל ומרקם החיים העדין והשברירי בה. זו ההזדמנות של מנהל התרבות ומחובתו לקחת חלק מרכזי בשינוי הזה.

בזמנים אלה, כשרוח חברתית אזרחית מתעוררת ישנה חשיבות יתרה לתחום העשייה התרבותית ככזאת הנושאת מסר של יצירה וחופש ובכוחה להיות קול משמעותי ודומיננטי בקריאה לצדק חברתי לכלל אזרחי המדינה והמגוון התרבותי המרכיב אותה. הקואליציה רואה בתרבות זכות יסוד לה זכאית כל קהילה וכל אדם באשר הם והיא כולה תקווה לשיתוף פעולה פורה ומשותף."

תהל פרוש (2009), "מוסדות תרבות מזרחיים מקופחים באופן שיטתי". אתר עכבר העיר, 13/10/2009

"שירה אוחיון, אשת חינוך פמיניסטית מזרחית, האחראית על כתיבת הדו"ח, אמרה כי הנתון הבולט בו הוא חוסר הייצוג של אתיופים בוועדות מינהל תרבות. "יש להם אפס אחוז ייצוג", אמרה. גם הייצוג של מזרחים בוועדות לוקה לדבריה, ומשום כך אין הזרמת תקציבים לתכנים שאינם אירופוצנטריים. לדבריה, גם בחלוקת התקציבים במוזיקה, מועבר 99% מהכסף לתזמורות מערביות קלאסיות. אוחיון מזכירה את תרבות הפיוט שהולכת ונכחדת ואת להקת ענבל הוותיקה, שלדבריה לא מוגדרת מבחינת מינהל התרבות כלהקת מחול."

שירשור שלם על שיבוץ מזרחיים מול אשכנזים בצבא

הוכחה שיש קשר חיובי בין קוטן היישוב ומידת ההתגייסות לקרבי

[עריכה] פריפריה

רפאל בלולו, "אנטגוניזם ושמו דפני ליף". אתר הארץ, 24.06.2012

"ובתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק - אותו מסמנת עבורי דפני ליף - יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?

[...]

[...] לצערי הגדול, כאן בעפולה, שיח המחאה לא קיים. אנשים עסוקים בעבודתם, בהישרדותם הכלכלית, וכמוני - גם הם לא מרגישים שדפני ליף מייצגת משהו מחייהם."

שלום בוגוסלבסקי, "תיאוריית החלונות השבורים." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 24/6/2012

"אותי, למשל, מטריף לראות את דפני ליף טוענת שהמאבק חזר לרחוב רק ברגע שהיא הביאה אוהל לרוטשילד ביום שישי, בזמן שהיו כאלה שלא חזרו כי הם אף פעם לא הלכו, והחזיקו מאהלים במשך כל החורף. מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן. אבל אני גם יודע שמאבק זה לא תכנית כבקשתך ויש גבול כמה קטנוני אפשר להיות. אז אני החלטתי לא ללכת להפגנות בתל אביב, מקווה שהפלג התל אביבי ילמד לעשות מקום גם לאחרים ומפרגן להם כשהם מרימים הפקה גרנדיוזית כמו שרק הם יודעים להעלות."

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011

"ודאי שמתם לב שהרשויות נמנעות מלהתעסק עם המאהלים המרכזיים אבל מנסות לפנות את המאהלים החדשים והקטנים. המאהל הגדול ברוטשילד (עוד לא הייתי שם, אבל כך מספרים לי) הוא כיף גדול. לא רק בגלל ההופעות, הערק והפלירטוטים אלא בגלל שלעשות פוליטיקה זה כיף. לקחת אחריות על גורל החברה בה אתה חי, ליצור מרחב אנושי לשיחה, ויכוח ופעילות משותפת זה כיף. בני אדם הם חיות פוליטיות, ודברים כאלה מחזקים את האנושיות שלנו. זה הרבה יותר כיף מלשבת בבית ולראות "כוכב נולד".

ועל הכיף הזה, הרשויות בונות. בזמן שהתל אביבים נהנים מהחיים, מאהלי הפריפריה יפורקו אחד אחד עד שיישאר רק רוטשילד. ואז, הממשלה תחזור לפרופגנדה של ימי המאבק הראשונים: "זה בסך הכול כמה תל אביבים מפונקים". אז הנה עצה מעשית: בכל יום, תוציאו אוטובוסים מרוטשילד למאהלים בירושלים, באר שבע וחיפה, וגם למאהלים הקטנים למיניהם, זה של דרום ת"א בתור התחלה."

[עריכה] הבדואים בנגב

טוב קתרזיס טוב משם טוב. וטוב מאוחר מלעולם לא.

אברי גלעד מאפשר לנו ללמוד שוב את נושא הבדואים בנגב.

תודה על הנכונות להקשיב ולספר.

עוד הוכחה שהדרך היחידה לשנות עמדות היא במפגש אנושי, במרחב הציבורי.

1. המרחבהציבורי #מפגשאנושי שדה האוהלים - מסקנות מהמחאה החברתית (ספר וקהילה לומדת) #קפהחברותא #בדואיםבנגב

אברי גלעד (2013), "בדואים פרק ב'". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 22/6/2013. נדלה בו ביום

"

הפוסט הקודם שלי על הבדואים עשה הרבה רעש, עורר הרבה הזדהות אצל תושבי הנגב היהודים והרבה כעס אצל הבדואים ויהודי המרכז. התחייבתי לביקור נוסף, והפעם עם הבדואים, כדי לשמוע על מצבם. ביום חמישי קיימתי את הבטחתי.

הנה 10 דברים נוספים שלמדתי על הבדואים בנגב.

1. באוניברסיטת בן-גוריון צפיתי בצילומי אויר של הנגב שצילמו הבריטים מ-1945. לא נעים, אבל רוב הנגב היה מיושב אז בבדואים, הקרקע כולה מעובדת, ריבועים ריבועים, שמות השבטים על המפה. אם היתה להם בעלות על הקרקע כפי שהחוק הישראלי תובע זה עניין אחר, אבל מה שברור – הם ישבו שם.

2. הבדואים עצמם מודים בפה מלא בעבריינות הבדואית, באלימות, בהשחתות, בגניבות, בפרוטקשן, בנהיגה המטורפת. כל התופעות האלה פוגעות קודם כל בהם עצמם, בתוך הישובים. הם מייחלים לאכיפת חוק אמיצה כדי שהצעירים חסרי המנוח והתקווה שלהם ירוסנו. אי-אכיפה היא סוג של גזענות.

3. הם מסבירים את כל התופעות האלה בפער העצום בינינו, היהודים , לבינם, החיים בפחונים, ללא חשמל, מים, חינוך, תשתיות. שמעתי סיפור על צעיר בדואי שיוצא כל יום שואה לבאר שבע לחראקות עם מוסיקה בפול ווליום כדי לבטא את כעסו. ברור שאם הייתי (כ"דור שני" ובכלל) נתקל בו ברחוב בבאר שבע ביום השואה, בצפירה, הייתי שמח לעצור אותו ולהשכיב אותו על הכביש החם. עכשיו, בבית, ליד המחשב, במזגן, כשאני רגוע, אני לא בטוח שאם הייתי גר בפחון לוהט ללא מים, חשמל, בידוד, כביש, עתיד, הייתי מצליח לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה.

4. הבדואים נעלבים עלבון עמוק מכל התכניות הממשלתיות להסדרת מצבם מסיבה אחת; לא מדברים איתם בגובה העיניים, לא משתפים אותם בדיונים ובתכנונים לחיים שלהם. הם רגילים לפטרונות יהודית, הם רגילים לזה שרואים בהם סיכון בטחוני, אבל זה שהם רגילים לא אומר שהם ישתפו פעולה עם כל פיתרון שלא יגובש איתם.

5. אחת הבעיות המרכזיות של הבדואים היא הביגמיה והפוליגמיה. הבדואים היו שמחים שהמדינה תתערב בעניין הזה, ותחיל סנקציות נגד גברים שלוקחים יותר מאשה אחת, בעיקר כי זה פוגע קודם כל בחברה הבדואית עצמה. אבל המדינה? היא מעדיפה לשלם ביטוח לאומי ולעצום עיניים במקום לטפל בעניין. משונה בעיניי. פחדני.

6. ראיתי בח'ורה, עיירה בדואית חדשה יחסית ומנוהלת היטב ליד צומת שוקת, בתי מגורים חדשים. בצמוד לכל בית יש דיר או רפת עם מאות ראשי צאן ובקר. הריח מזוויע. הבנתי שניתן להוציא את הבדואים מהחקלאות, אבל לא ניתן להוציא את החקלאות מהבדואים. לגזור על כל הבדואים להיות תושבי עיירות במקום כפרים חקלאיים זה עוד רעיון פטרוני, שנזקו רב.

7. הבדואים עצמם מוכנים להתכנס לתוך כפרים מוכרים ולפנות שטחים בהם הם יושבים בתפזורת שלא ניתן לספק לה תשתיות. הם דורשים שיכירו בכפרים שכבר קיימים ויחברו אותם לתשתיות. נראה לי הוגן שאם יהודי בישראל יכול להחליט אם הוא חי בישוב כפרי או עירוני גם בדואי יוכל. חוק שונה לאנשים שונים – זו הבעיה הכי קשה בישראל.

8. ועוד בעניין תשתיות, גם בישובים מוכרים אין בהכרח חשמל ומים. ראיתי בתי ספר של אורט, מרכזי פיס, הרבה רצון טוב, אבל בלי חשמל ומים. לא סביר שכל יהודי ששם קרוון בשטחים יקבל במיידי חשמל, ובדואי שחי בישוב מוכר יצטרך להביא עוקבי מים ולשים גנרטורים מזהמים בכל פינה. ככה לא בונים סולידאריות אזרחית.

9. כאשר קם מנהיג בדואי ששם בצד את האכלו לי שתו לי, דוגמת ד"ר מוחמד אל-נבארי ראש מועצת ח'ורה (בתמונה), הוא מצליח לגייס את הממשלה, הקרן הקיימת, חברות מסחריות, נדבנים יהודים מכל העולם, ולעשות שינוי עצום בעירו. הבדואים יכולים לקחת את גורלם בידיהם ולפעול. המדינה היהודית כמהה לאנשי חזון בדואים וכל יציאה מתדר הקורבן נענית בשיתוף פעולה מרגש.

10. בקיצור, היהודים בנגב סובלים, הבדואים סובלים, המדינה לא מעזה להסתכל למצב בעיניים ופועלת באי שקיפות. צריך לכנס את כל הנוגעים בעניין לאיזה מלון בים המלח (או פחון באבו-בסמה) ולדבר. הפתרון אינו בלתי אפשרי אבל הוא יושג רק בדיאלוג בין שווים, עם כוונות טובות מחד ונכונות לאכוף פיתרון שיושג בהחלטיות ללא פשרות מאידך. האם יש לנו מנהיג שיעשה את זה ? האם יש להם מנהיג שיעשה את זה ? או שצריך להגיע למלחמה גלויה בינינו לבינם כדי שנתחיל לחשוב על הסדר מכבד ?

תודה לד"ר תאבת אבו-ראס שלקח אותי לסיור, תודה לפרופ' אבנר בן-עמוס ופרופ' אורן יפתחאל, תודה לעו"ד ראויה אבו-רביע ולד"ר מוחמד אל-נבארי ראש מועצת ח'ורה שפגשו אותי וחלקו איתי את הידע שלהם.

משהו אישי לסיום הפוסט הארוך הזה- רשמתי לפני שוב שאני נוטה להשתכנע מהר מדי, להגיב חריף מדי, לפסוק משפט במעמד צד אחד. זה חלק מהאימפולסיביות של הפרעת הקשב שלי ומהשטחיות שאני לוקה בה באופן כללי. אני כנראה כבר לא אשתנה מהותית, אבל אעשה השתדלות. כקוראים עליכם לקחת את זה בחשבון..."

[עריכה] מבקשי מקלט

תמר הופמן (2014), "קצת על הסתננות למדינת ישראל". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/1/2014. נדלה בו ביום

ב-1973 שרתתי בחיל המודיעין ביחידה שהיה לה "מרחב" בו שהיתי בבאר שבע.

מידי יום, כמה פעמים במהלך היום נהגנו לקבל עידכונים מהפיקוד (דרום) על חציית הגבולות (מצרים ודרום ירדן). לפעמים זו היתה קבוצת מטיילים עם נעלי פלדיום (שנקראו אז נעלי קומנדו, לפחות בז'רגון הצה"לי), על חיות מחיות משונות שחצו את הגבול ועוד. אולי לא היו גדרות אלא רק אבנים גדולות שציינו את הגבול, חסידה לא יכלה לנדוד למצרים מבלי שעיניהם המדהימות של הגששים הבדואים יציינו את זה.

אז אל תספרו לי היום, כשיש כל כך הרבה טכנולוגיה שתולה בתוך האדמה של הנגב שמישהו בעולם הזה יכול להסתנן לתוך הנגב (אחר כך שרתתי ביחידה ששתלה מכשירי האזנה באדמה  ;).

יתר על כן, אם הם הסתננו איך זה שהם הגיעו לגן העצמאות באוטובוסים???

טלו קורה מבין עיניכם!! מי שהתיר את כניסתם והתכוון לגזור עליהם קופון (הורדת שכר המינימום, למשל) היה לא אחר [מ]ממשלת ישראל.

[עריכה] השמאל

ספיר סלוצקר-עמראן ואורי אופיר, "מלבאס אותי אתה עשית תואר". אתר העוקץ, 29.12.12

"קשה להיות בשמאל היום. לא רק בגלל ההסתה של הימין, אלא גם כי השמאל ברובו ממשיך להצדיק את הביקורת והסטריאוטיפים נגדו. הטעות היא לחשוב ששיח זהויות מפלג אותנו, במקום להבין שרק אם נקצה מקום לשיח מהסוג הזה בשמאל ונבין את הרגישויות ועוולות העבר נוכל להתקדם הלאה. כשעוולות מפא"י עוד לא נפתרו או אפילו הוכרו, אין שום סיכוי – למרות שמפלגות השמאל פועלות לטובת הרווחה והשלום – שתקום התעוררות המונית ותחליט לוותר על פתק "מחל". מה גם שכשבוז'י הרצוג מהעבודה היה שר הרווחה, הוא קידם את תוכנית ויסקונסין במלוא המרץ ושרי החינוך מהשמאל לא בדיוק נהרו לטפל בסוגיית בתי הספר המקצועיים. ומי מגבה את עופר עיני שהופך את כל שוק העבודה לעבדי קבלנים?

החיבור היחידי לשמאל ייעשה דרך מאבקים עממיים שמתחילים מלמטה, של קבלה ומאבק משותף ללא תנאים. לא להסתיר את היותנו שמאל, אבל להיות שם ולהיאבק ביחד. המאבק על הדיור הציבורי זה המקום להתחיל בו, גם חלוקה מחודשת של הקרקעות. כי אנחנו – גם אם האדם הוא החבר הכי טוב של מרזל, אם המשטר יגזול לו את הדירה שלו וישליך אותו לרחוב – אנחנו נהיה שם. נהיה שם כשמאל שלא נופל במלכודות ההפרד ומשול שמציבים לו, נהיה שם כשמאל שלא נותן שישסו אותו בשנאה נגד חרדים, שלא מסכים עם התנחלויות אבל לא שונא את המתנחלים. שמאל שנמצא בשטח, שמבין את המציאות המורכבת ועובד קשה על כדי לעשות חיבורים לא צפויים של קבוצות שונות, שנאבקות ביחד על צדק למדינה הזאת."

שירי אייזנר (2013), "על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו ולמה אצביע בל"ד". שחור-סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית, 20/1/2013, נדלה בתאריך 10/3/2013

"העובדה ששמאלניות/ים הינן קבוצה שנואה כרגע בישראל הוא נתון כמעט מובן מאליו. ברגע שבחרנו להזדהות עם קבוצות מדוכאות, לקחנו את "הצד הלא נכון" במלחמות הטריטוריה בין המדכאים למדוכאות/ים. אבל העובדה שלקחנו צד – ושבחרנו להיות בעלות ברית – עדין לא הופך אותנו לחלק מהקבוצה המדוכאת. ה"שנאה" שממנה סובלות/ים שמאלניות/ים כרגע, וכל הפגיעות בחופש הביטוי של השמאל כולן גם יחד, הן כאין וכאפס לעומת מצור, רעב, רצח שיטתי, טיהור אתני, כליאה, ועוד מליון ואחת דרכים שבהן חוות דיכוי קבוצות שהן באמת מדוכאות.

כאן כבר אפשר להגיד שאני מדברת בעיקר על הפלסטיניות/ים. ושימו לב שבכל מדינה אחרת בחו"ל, המאבק שכאן נקרא "נגד הכיבוש", שם נושא את השם "סולידריות עם פלסטין" (Palestine solidarity). כאשר השמאל הישראלי ממקם את עצמו בתור הנושא של עצמו, הוא מוחק את המטרה האמיתית של תנועות שמאל – להיות בעלי/ות ברית, בסולידריות ובתמיכה למאבקים של קבוצות מוחלשות. הוא עושה נזק למטרתו המקורית בכך שהוא מנרמל את הדיכוי הקשה שעוברות קבוצות אחרות וממרכז את עצמו בתור "הקורבן האמיתי" (כי "כשזה קורה להם אז זה כבר ברגיל, אבל כשזה קורה לנו…!"). אותה נטיה חושפת את פניו האמיתיות של השמאל הישראלי במלוא כיעורן – שמאל נרקסיסטי שמתעסק בעצמו, לא מכיר בפריווילגיות, ובטח ובטח שלא מוכן לוותר עליהן."

ניצן שור (2014), --. טיימאוט, --. מצוטט אצל שיר אלוני (2014), "ניצן שור", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 2/2/2014, נדלה בו ביום

"אני לא אוהב לחלק עצות לאף אחד. חלק מהדיון הכללי בדעיכתו של השמאל הישראלי עוסק תמיד במה שחייבים לעשות. אתם חייבים ככה ואתם חייבים ככה. אף אחד לא חייב שום דבר. אבל אולי כן כדאי לעשות משהו – להפוך את כיוונה של הרטוריקה האסונית, הנרגנת. להאמין שהשמאל הישראלי הוא צודק, וכרגיל, במה שהוא מאמין עכשיו – יאמינו כולם בעוד 10־20 שנה; ה״בוגדים״ של היום יהיו הגיבורים של המחר. שבעתיד, הימין הקיצוני ייחשב לאנקדוטה מטופשת ממש כמו הקו קלאקס קלאן בארצות הברית. שיום אחד יהיה כאן מדהים. אני יודע שהמלנכוליה מציעה נחמה; שנעים להתבשל בתוך תלונות אינסופיות. שהחיים הפוליטיים כאן הפכו לרוק ישראלי – נוגה, מדוכדך ופסיבי. אני אפילו לא יומרני מספיק כדי לכתוב שאנשים צריכים לצאת אל הרחובות. לעשות משהו. אל תעשו כלום. אבל תהיו חיוביים. תרימו. גם אם זה רק בראש שלכם – תהיו שוּלה."

[עריכה] הימין

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011

"אף אחד לא מנע מארגוני ימין להצטרף למאבק. הם היו נדרשים להימנע מלהבליט "פתרונות" כמו אכלוס ההתנחלויות בדיוק כמו שארגוני השמאל שם נמנעים מלהבליט את הטענה, הצודקת, שהמשבר הוא במידה רבה בגלל מדיניות ההתנחלות. או לחילופין, אף אחד לא מנע מהם כן להבליט את הנושא וכך לפצל את המאבק לשניים, מאבק דיור ימני מול מאבק דיור שמאלני. גם את זה הם נמנעו מלעשות ואני מנחש שזה משום שהכוח הארגוני המרכזי בימין הוא מועצת יש"ע, והם לא רוצים להיקלע למצב בו האנשים הכמעט יחידים בארץ שלא סובלים ממשבר דיור מתיימרים להוביל מאבק לדיור בר השגה, שלא יפתחו עליהם עיניים."

ברוך אורן: אני נוטה שלא לקבל את הטענה הזו של שלום בוגוסלבסקי. ראשית משום שההתנחלויות כן השתתפו במחאה (היה מאהב באריאל והיה מאהב ברמת הגולן). ושנית משום שבאמת יש מצוקת דיור גם בהתנחלויות. ושלישית משום שאם יש אוכלוסיה שלא סובלת ממשבר דיור (פרט ל-1% כמובן), היא אוכלוסיית בני ה-50+ שסיימו לעבוד בפרך עבור המשכנתא שלהם, וכאמור, לא דיירי ההתנחלויות. מעדיף את הגישה של יהודה אלוש:

יהודה אלוש, "בניית אמון ושיתוף פעולה" / נאום בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 תומלל ע"י ברוך אורן, אתר שקוףבאוהל

"ועכשיו אנחנו באים ושואלים את עצמנו, יא אללא, למה השכונות לא מצטרפים? למה עיירות הפיתוח לא מצטרפים? ולמה ולמה ולמה הציבור?

[...]

ולמה הם לא מצטרפים? אני שומע מחברה במאהל בבאר שבע: "מה, הפרימיטיבם האלה, הדפוקים האלה, כמה שמדכאים אותם, והם עוד מצביעים בשביל זה שמדכא אותם." אז אני רוצה להגיד לכם חברייה שאם אתם חושבים שדירבנו את הציבור הזה בשביל להחליף את ביבי במופז או בשלי יחימוביץ, אם אתם חושבים שאתם תגידו צדק חברתי ויצטרפו אליכם? אז נא, זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד). לא! הליכוד יתחזק עוד יותר! והוא יקבל עוד יותר מנדטים! צריך לבוא מסר! חד! עם אלטרנטיבה! למי, למה, לאן אנחנו הולכים! מה פתאום נזכרתם עכשיו שאין צדק חברתי? מה, לפני בחירות, פתאום השלטון הזה לא בסדר?

צריך לזכור שהציבור הזה הולך עם מטענים קשים מאוד. קשים מאוד. אני צריך יום שלם לספר לכם מה ההורים שלנו חשו, מה ההורים שלנו הרגישו, איזה טירור הופעל כנגדם. זה היה בשנות החמישים, שישים, שבעים! חברייה אנחנו מדינה שמארגנת את הזיכרון, היא חייה על הזיכרון, היא קמה על הזיכרון! השואה הייתה לפני 50-60 שנה למה אנחנו מציינים אותה כל שנה? אז אתם רוצים שאנחנו נשכח את מה שהיה אז? מה אתם רוצים, לעשות עלינו סיבוב? אתם רוצים להחליף את הנבילה בטריפה? הא! זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד)!

כי הליכוד נתן לנו תחושה של בית. בית הרוס, בית חרא, אבל בית. והסוציאליסטים, איילה כאן, היא זוכרת. הסיסמה המרכזית, אתם יודעים מה הייתה הסיסמה המרכזית של הפנתרים השחורים? מה הבונאש! מה זה מה הבונאש? הם לא אוהבים אותנו! מה בסך הכל רצו הפנתרים השחורים? רצו תחושת שייכות! רצו להרגיש חלק מהמדינה הזו! רצו להרגיש שהסוציאליסטים האלה, השיווינאים האלה, הם חלק מזה והזה הוא חלק מהם!

אז בגין זיהה את הפרנציפ הזה, וכשהיה מגיע לבארשבע או לאופקים או לדימונה, היה פותח בנאום "אחי ואחיותי בני עדות המזרח! אהההה!!" וכך הוא הצליח לכבוש את השלטון.

[...]

[...]הבעיה המרכזית של החבר'ה מהשכונות ומעיירות הפיתוח היא פרנסה. בואו נתרכז בפרנסה. בנאדם שיש לו פרנסה טובה, כל הבעיות האחרות שלו נעלמות.

[...]

קחו את כל העניינים האלה בחשבון. תנו לאנשים האלה הרגשה שאתם מדברים אליהם ואתם חלק מהם והם חלק מכם. ודברו על הצרכים הישירים והספציפיים שלהם. ולא יהיה מהפך במדינת ישראל אם הציבור הזה לא יצטרף למחאה. כי זה הציבור הכי גדול וזה הציבור שנותן את הכח ל"אוייב" שלנו, מה שנקרא.

[...]לכל שלטון יש את הבטן הרכה ואפשר להכניע כל שלטון. אבל אל תתעוררו לנו רק בבחירות ואל תבואו לעבוד עלינו כי את זה תקבלו (עושה ז' עם היד)."

[עריכה] הדור שלכם והדור שלנו

טל שניידר (2011), "הורי מעמד הביניים: "יכולנו לעשות משהו נגד יוקר המחיה". גלובס, 7/10/2011. נדלה בתאריך 27/7/2013

לא ברור ממש האם כל הכתבה הזו מעניינת ו/או קשורה.. זה כמעט כל טקסט הכתבה, צריך לקרא ולערוך

אז מי אשם במצב? האם זו הממשלה המכהנת, ואם כן, את מי שם מאשימים? אולי זו לא רק הממשלה הזו, אלא היא וכל קודמותיה? ואיך אפשר להאשים את כל ממשלות ישראל, כאשר אנחנו בחרנו בהן.

אולי כל אחד יכול להאשים את עצמו, את ההחלטות שקיבל, המקצוע שבחר. את האופן הרשלני בו ניהל את חסכונותיו. רגשות האשם על הבזבוזים הגדולים מתגנבים פנימה ורגע לפני הדיכאון הקל המלווה ברוח של ראשית החורף, אפשר גם לתלות את האשם למצבנו בהורים. הם הרי מוכנים לספוג הכל, במיוחד בתקופת החגים ואולי הם אשמים.

אולי לא אנחנו אחראים למצב הכלכלי האישי שלנו, אלא דור שלם, הדור של ההורים, שזנח את הערכים החברתיים, את הערבות ההדדית ואת הדאגה לחלש. מי שחינך וגידל את אלה שהיום הם בני 25 עד 40, השכבה המשמעותית של המועסקים במשק הישראלי, הם ההורים, דור שני למייסדי המדינה שהטיפו בבתיהם לקפיטליזם, הישגיות, תחרותיות ואפילו דורסנות כדי להגיע להישגים.

"אני מרגישה שהדור שלי, הדור השני, ילדים להורים שהגיעו מן השואה וילדים להורים שהקימו את המדינה, אנחנו הדור שקיבל לידיו מדינה נפלאה ואנחנו לא שמרנו על הערכים של ארץ ישראל היפה והטובה שקיבלנו לידנו", אומרת אסתר קונטס, 57, אמו של רגב קונטס, ממנהיגי מחאת האוהלים.

"לא פעלנו מתוך זדון, אלא מתוך אזורי הנוחות שלנו. הרשינו לדברים להתמסמס, מתוך רדיפה אחרי הצורך לתקתק את העניינים, להתחתן, ללמוד מקצוע מניב, ללדת, בלי כל החיפוש העצמי. הרגשנו שצריך להכניס את המדינה לתוך נורמות וסדר ועל הדרך, גם אם היו דברים שלא נראו לנו, לא יצאנו למחות ברחובות. לא על נושאים ערכיים. לכל היותר ישבנו בסלון וקיטרנו.

"אבל אנחנו, הדור השני, הגענו למשהו. כי הדברים לא היו כל כך יקרים כמו היום. לבני דורי יש דירות ומכוניות ונסיעות לחופשות והחיים בסדר, אבל כולם, כל חברי חייבים לעזור לילדים שלהם, כי הילדים לא מצליחים להגיע לשום דבר".

- ואז התחילה המחאה ואת הוצפת ברגשות אשמה?

"כן. כל מה שאנשי המחאה אומרים זה שהסולידריות החברתית נעלמה, שאין הידברות בין הקבוצות, שאין שוויון ואין נתינה ומבחינתי אלה לא סיסמאות, אלא ערכים שהיו פעם כאן ונעלמו ועכשיו הם חוזרים".

קונטס עובדת בתור מורה-מחנכת בבית ספר ברמלה מזה 35 שנה. בנוסף, היא שחקנית יוצרת, ומופיעה בתיאטרון ב-11 השנים האחרונות. על בנה רגב היא אומרת שספג את הערכים של האכפתיות, החברות והמעורבות מאביו של קונטס (ממנו התגרשה).

- למה את מרגישה צורך להתנצל בפני רגב ובפני בני דורו?

"כי יכולנו לעשות משהו, אבל פשוט ישבנו בסלון ולא עשינו כלום. לרגב ולחבריו לא מפריע המחיר האישי הכבד, לא אכפת להם שחם וקשה ושהם משלמים מחיר פיזי, נפשי וכלכלי, כי יש להם עכשיו ניצוץ של אמונה במה שהם עושים. אנחנו פשוט נתנו לכל ממשלות ישראל לעשות מה שהן רוצות והרי אנחנו העם, יש לנו המון כוח ולא עשינו מעשה. בני דורו של רגב עושים ומזיזים דברים ואנחנו רק בגדנו ולכן יש לי תחושת אשמה קשה".

- אבל אם את מחנכת את ילדיך לאחריות אישית למעשיהם כיצד אפשר היום לבוא לדור הצעיר ולומר להם, זה לא אשמתכם, אתם לא אחראים על מצבכם הכלכלי, אתם צריכים להטיל אחריות על הממשלה, על העדר סולידריות?

"כי הבעיות הן של כולם. הרי לא מדובר בבעיה שצצה אצל אדם אחד, אלא מדובר בבעיה כלכלית של דור שלם. זה לא הוגן שאדם ייקח אחריות על מעשיו מחד ומן הצד השני, הוא כל הזמן יזדקק לסיוע. אם כל האזרחים במדינה נחנקים, אז יש משהו לא בסדר בשיטה. לכל הילדים של החברים שלי, שהם בגיל של רגב פחות או יותר, אין כסף לקנות דירות. לבתי, שהיא בת 31, יש סכום התחלתי ואין שום צ'אנס שתוכל לקנות דירה באזור המרכז, אפילו ברמלה היא לא יכולה להרשות לעצמה. אז מה מצפים, שהם יעבדו בשתי משרות? הרי לא מדובר בילדים עצלנים או מפונקים, אלא באנשים יוצרים שאין להם שום סיכוי להתפרנס כראוי מעבודותיהם".

- כאשר שוחחת עם רגב על הדברים האלה, הוא חש את האשם כלפי הדור שלכם?

"לא, בשום פנים ואופן הוא לא מפנה אלינו אצבע מאשימה. זה אני שמרגישה ככה ושוחחתי עם הרבה מחברי והם אמרו שמה שאני מרגישה, דומה מאוד למה שהם חשים".

אחריות של דור

פרופ' סילווייה ביז'אווי, 60, מומחית בתחום הרווחה והמשפחה, מן החוג לסוציולוגיה במסלול האקדמי של המכללה למנהל אומרת שחלו שינויים גדולים בשוק העבודה הישראלי והוא הפך למאוד אכזרי.

"דור ההורים, הדור השני, התקומם נגד האחיזה של מפלגת העבודה במדינה והם צדקו בהיבטים רבים כי שליטה והגמוניה של מפלגה אחת, היא דבר אנטי דמוקרטי. אך הבעיה היא ששפכו את התינוק עם המים. יחד עם ההיפטרות מערכי מפלגת העבודה, לא השאירו מקום להגנה על זכויות העובדים. שנים דיברו על כך שיש השקעה בחינוך ושהמורים מפונקים ולא עובדים בקיץ ובחגים, אבל זה הכל היה שקר".

- את רואה אחריות דורית להתדרדרות החברתית?

"כן. הצעירים של היום יכולים להגיש כתב אישום דורי. לא כתב אישום כל אחד נגד ההורה שלו, אלא לראות את האחריות של דור שלם להתדרדרות. הרי בתקופה שאנחנו היינו צעירים בשוק העבודה, הרגשנו כל הזמן בתחרות זה עם זה, חוסר אמונה, שכל הזמן צריך להילחם על ההישרדות והיום, הצעירים מדברים על סולידריות ולא במבנה הקומוניסטי, אלא מתוך כבוד לאדם והסתכלות על האחר".

- ובכל זאת, קשה להבין למה ההורים אחראים למצב.

"כי מדובר על השנים בהן החברה נבנתה. שוק העבודה כיום מורכב מילידי 76', 77' ואילך. אלה ילדים שנולדו כשהליכוד עלה לשלטון ודפוסי חשיבה בנוגע לנושאים כלכליים השתנו אז. אני זוכרת שנים שבהן לימדתי מושגים של צדק ורווחה ואמרתי שאלה הן זכויות אדם בסיסיות, ולכן גם פנסיה, חינוך ובריאות הם חלק זכויות האדם שלנו. אבל התייחסו אלי כמשוגעת, כמנותקת".

חיים שמולי, 59, אביו של יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי וממובילי ההפגנות נגד הממשלה, עבד כל חייו כמסעדן ובמשך שנים ארוכות היה עצמאי. הבעיה לדעתו, מתמקדת דווקא בשינויים הכלכליים שחלו בעשור האחרון. "אם מסתכלים שלושים שנה אחורה, אז אני זוכר שהייתה הרבה עבודה, ואנשים הכניסו כסף ולמרות האינפלציה, עבדו ובזבזו. לאט לאט התחילה להתכווץ החגורה, עד שהגענו למצב שזוג צעיר כיום לא יכול לרכוש דירה וגם כדי לעבור את שנות האוניברסיטה צריך תמיכה מן ההורים".

- הקשיים הללו מאפיינים לדעתך רק את הדור הצעיר כיום?

"אני השתחררתי מהצבא וישר יצאתי לעבוד ולהקים משפחה ומהר מאוד הפכתי לעצמאי בתחום המסעדות. התחלתי בסצנה של צפון תל-אביב בשנות ה-70', נכנסתי כשותף וניהלתי מסעדות ואני לא יכול להגיד שהיה קשה. זו הייתה תקופה שלאנשים היה כסף, לא כמו היום. אם אני היום לא עוזר לאיציק או לאח שלו שרק התחתן, אין להם שום סיכוי".

- אתה מרגיש שהדור שלכם צריך להתנצל בפני הצעירים?

"לא על דברים שקרו לפני יותר מ-25 שנה, אבל כן על מה שהתרחש בעשר עד חמש עשרה שנים האחרונות, כאן כבר נוצרה בעיה. בשנים האחרונות לאנשים ממש קשה לגמור את החודש".

איך לדעתך תיגמר המחאה של הדור של איציק?

"אני לא יודע. אבל חייבים למצוא פתרון וקשה לי להאמין שהוועדה שהוקמה תקבל אפילו חמישית מן הדרישות. אני מקווה שהם לא ימרחו את הצעירים, כי הבעיות היום הן של כולם, גם חסרי הדיור, גם צעירים וגם של דור מבוגר שחיפש במשך שנים את הדיור הציבורי ולא מצא. הכי מטריד אותי שזה לא ייגמר ברוח טובה. כי להדליק גפרור ולהצית את הכל זה עניין של שניות. אני מקווה שזה ייגמר כפי שהתחיל, בטוב".

"דורות של ישראלים לא צעקו"

ד"ר ענת גופן-שריג, מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית שחוקרת את תחום המוביליות הבין-דורית, אומרת ש"אם מסתכלים על הדור הזה של המחאה, הם הרי צעירים שצמחו בבתים נוחים ומשכילים. מי שלחץ על הכפתור שהדליק את המחאה הזו, הם לאו דווקא אנשים שחוו על בשרם פערים חברתיים עמוקים. אלה הם לא צ'רלי בוזגלו ולא ויקי כנפו".

- אז היכולת שלהם לגייס ציבור עצום היא מכיוון שנגעו בנקודות אמיתיות?

"בהחלט, כי שוק העבודה כיום לא דומה למה שהיה פעם. כמות שעות העבודה אינה נורמלית, אנשים יוצאים בבוקר, חוזרים בלילה ולא רואים את ילדיהם ואנשים מסביב חושבים שזה מבחירה, כי הם מחפשים סיפוק, אבל זה לא רק זה. צעירים עוזבים היום את הוריהם בגיל יותר מבוגר, כי לפני שבוחרים מקצוע, אנשים מנסים למצות את עצמם, לממש את עצמם. במקביל, המדינה מספקת הרבה פחות שירותים חברתיים וכאשר מתחילים לעבוד באופן מלא, אנשים נכנסים למעין איזה מעגל, רוצים שילדיהם ישיגו יותר, משלמים יותר על השכלה משלימה לילדים, יותר על ביטוחי בריאות פרטיים, כי מה שהמדינה מספקת אינו טוב. כל הדברים הללו עולים הרבה, ועם העובדה שמתחילים לעבוד יותר מאוחר, לאנשים יש פחות כסף".

- את רואה בעידן העבודה המודרנית, הרבה פחות סולידריות?

"הייתה שבירה של איגודים מקצועיים, והמדינה עצמה, כמעסיק, מפרה את החוקים ומעסיקה עובדי קבלן במשכורות נמוכות ממינימום וכמות עובדי הקבלן היא לא תיאמן. אין לנו בישראל בעיה של חוקים, אבל יש בעיה חמורה של אכיפת החוקים, ואם המדינה לא אוכפת על עצמה את החוקים, מפלה נשים, לא נותנת הזדמנויות למוגבלים, מעסיקה מתחת לשכר מינימום - אז איך אפשר לצפות שהשוק יהיה סולידרי. הממשלה נותנת דוגמה רעה".

- איך אפשר לתקן את המצב שאליו הגענו, ואיפה כאן אחריות האזרחים, הדורות המבוגרים יותר, למתרחש?

"במדינות מתוקנות, האזרחים הם חלק מתהליך קבלת ההחלטות, בעיקר בנושאי ממשל מקומי, אבל פה בישראל, למרבה הצער, לאנשים היה נוח שמישהו אחר יקבל עבורם את ההחלטות ודורות של ישראלים לא צעקו, ולא מחו ולא דרשו להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. ולכן מה שצריך בישראל זה מעורבות חברתית מתמשכת, ולא דחיפה או מחאה חד פעמית. אנשים צריכים להבין שלא הכל זה המדינה, אלא האחריות היא גם שלנו".

"החיים היו יותר פשוטים"

רון שפיר, 50, רואה חשבון במקצועו ואביה של סתיו שפיר, גאה בדור המחאה שצומח אצלו בבית, אך מאמין שלדור שלו אין אחריות למצב שאליו הגיעה המדינה.

"אני חושב שהדור שלנו היה שבוי במוסכמות של אמונה בשלטון. חשבנו שלמנהיגים שלנו יש אינטרס להוליך אותנו לכיוונים הנכונים ואולי לא שאלנו יותר מדי שאלות. עסקנו בפרנסה ואולי לא ירדנו לעומקם של נתונים כלכליים. בני הדור של סתיו, רוצים הרבה יותר תשומת לב עליהם. הם לא רוצים שהעבודה תהיה עיקר חייהם. הם לא הולכים בתלם של החשיבה שאנחנו היינו שבויים בה".

- אתה רואה שקשיי המחייה כיום הרבה יותר גדולים מפעם?

"כשהיינו צעירים, החיים היו יותר פשוטים. נושא הקיום לא היה דרסטי ואנשים אולי לא הרגישו שדורכים עליהם. אני לא חושב שהרגשתי בגיל 25 או 30, שאני משלם מחירים בלתי סבירים. בינתיים העולם התקדם, איכות החיים עלתה בכל העולם. בישראל איכות החיים עלתה רק בנתונים היבשים של משרד האוצר, אבל היא לא עלתה בפועל, בחייהם של האנשים".

- אתה מסתכל על סתיו ועל חבריה, ואתה מדמיין שאולי יכולת גם אתה להיות חלק ממחאה כזו?

"סתיו מייצגת את הדעות שלי. אני הרי לא יכול לחזור אחורה גם אם הייתי רוצה. זה התפקיד שלה וזה לא שהיא באמת תכננה את זה. זה יצא לה ככה והיא צריכה להתמודד עם האירועים. אנחנו הלכנו להפגנות, והתמיכה שלנו היא אבסולוטית".

- אתה מרגיש שהדור שלך צריך להתנצל בפני הצעירים?

"אין לי על מה להתנצל. לא עשיתי כל דבר רע ואני לא מהטיפוסים הרגשיים שיתחבר לקטע של סליחה על העבר. אני דווקא יכול לחשוב במושגים אחרים, של אבא מאוד גאה, ועל כך שסתיו היא מי שהיא וברור שאת הכל למדה בבית ושהתווינו לה דרך נכונה. האופן שבו היא וחבריה ניהלו את זה, בשקט מופתי, בלי אלימות, פשוט צריך להוריד את הכובע בפניהם".

ארד אקיקוס מרהיב את יהבו על דור הביניים ואחריותם אז, וגם היום, למצב:

ארד אקיקוס (2013), "במשמרת של הדור שלכם". פתק בפייסבוק, 25/7/2013. נדלה ב29/7/2013

"הגיע הזמן להגיד את זה

"כשההורים שלנו הביאו אותנו לעולם הזה, הם הבטיחו להגן עלינו, לעשות כל מה שהם יכולים כדי שנמצה את הכישורים שלנו ושתהיה לנו קרקע פוריה לעשות את זה.

"בהבטחה הזאת, הגיע הזמן להגיד, הם פשוט לא עמדו.

"דור הבנים, שהיו אמורים להמשיך את דרכם של מייסדי המדינה, התנהגו כמו חבורה של פרזיטים במשך שלושים שנה - הם עמדו מהצד, וראו איך אזרחי ישראל נבזזים, נאנסים ומושפלים על ידי החזקים מהם, ולא עשו כלום כדי לשנות את זה.

"הם ראו את הטייקונים גונבים את משאבי הטבע, הכלכלה והחברה, ולא אמרו דבר. ראו ממשלות מושחתות משתכשכות בכסף שלהם, ובמקום להילחם בחזרה, השפילו את הראש והמבט. הם ראו את הבנקים רודפים את החופש שלנו בברוטאליות, ולא ניפצו אפילו שמשה אחת.

"הם, שראו את העניים הופכים לעניים יותר, את העשירים לעשירים יותר, ואת מעמד הביניים מנושל מנכסיו, השתתפו בפשע הגדול מכולם, ולא הגנו על הצאצאים שלהם - הם ראו את השחיתות, הקומבינות, הגזל הסקטוריאלי, וחינוך לחזירות חסרת מעצורים - והם יושבים עכשיו בבית ומספרים לילדים שלהם שככה העולם מתנהל, ושהעובדה שיש פה כמה אנרכיסטים שמנסים לשנות אותו, זה במקרה הטוב בדיחה עצובה.

"אז הגיע הזמן להגיד את האמת - אתם, הבנים של, בגדתם בחובה הבסיסית שלכם למדינה הזאת.

"בגדתם כשראיתם טייקונים גונבים את נכסי המדינה, ולא פציתם פה - בגדתם כשראיתם ראשי ממשלה מחרחרים מלחמה למען עתיד ילדנו, ובחרתם בהם שוב ושוב - בגדתם כשנתתם לשרי אוצר להעלות מיסים במקום לקחת מהתאגידים שעושקים אותנו, וסתמתם את הפה - בגדתם כשראיתם כנסת שלמה משסה את הסקטורים של העם הזה בעצמו, ובגדתם כשנטשתם את הזירה הציבורית מתוך פחדנות ואנוכיות, ונתתם לעסקנים וחזירים בלי כבוד להשתלט עליה - אם על כל אלה לא עליתם לירושלים עם פחי נפט ולפידים, בגדתם בחובה האזרחית והמוסרית - גם כלפי הילדים שלכם, וגם כלפי המדינה והדמוקרטיה.

"יחסנו לאן

"שלושים שנה הרדימו וסיממו אתכם עם תקשורת ופוליטיקה מניפולטיביות, שלושים שנה שיתפתם פעולה - קצת מחוסר ברירה, קצת בגלל שפשוט אלה החיים, אבל בשנים האחרונות העיניים מתחילות להיפקח - הילדים שלכם לא מסתדרים בלי הכסף שאתם מעבירים כל חודש, גם לא הילדים של החברים. ההורים שלכם, הסיעודיים, לא מעניינים את מערכת הבריאות הציבורית. מחירי הדירות כמובן מופרכים, וכל מבט בחשבונית של הקניות מהסופר עושה לכם בחילה. אתם רואים את המשכורות שאתם משלמים לעובדים שלכם, ועמוק בפנים, יודעים שככה אי אפשר לחיות באמת.

"וגם אתם נלחמים. כי להיות איש אקדמיה זה לא פשוט, ולהיות עצמאי במדינה הזאת, לא משנה כמה אתה מצליח, זה מאבק יום יומי - ולא משנה כמה תשתדלו להמשיך בחיים רגילים, אתם יודעים שכל זה פשוט לא צריך להיות ככה.

"אז נכון, יש כמה מבני דור הבנים שעשו דברים גדולים - טכנולוגיה, מדע, חברה, אידיאולוגיה וערכים - היו לא מעט מבני הדור הזה שתרמו באמת למדינה, וגם הרוויחו את כספם ביושר, אבל אם מסתכלים בפרספקטיבה רחבה יותר, נראה שהגיע שלכם הזמן לתיקון.

"אנחנו נמצאים בתקופת מעבר אינטנסיבית - מהפכות בתקשורת, מהפכות חברתיות ומהפכות פוליטיות - בעוד כמה שנים כבר לא נזהה את מה שישאר מהמדינה, והשאלה אם זה יקרה לחיוב או לשלילה תלויה, בעיניי, בעיקר בכם.

"אתם, שצברתם את הונכם בשנים שעוד היה אפשר לצבור פה הון, שהתחברתם למוקדי הכח במדינה הזאת. אתם, שיש לכם יכולת השפעה אמיתית - אנשי עסקים, מנהלים בכירים, אנשי אקדמיה, תקשורת, חינוך, חברה - אתם אלה שיכולים להטות את כף המאזניים בשינוי שעובר עלינו - אתם המנוע האמיתי של המשק, אתם אלה שהפוליטיקאים מפחדים מהם באמת, ועכשיו, כשעברו שנתיים מהרגע שבו הילדים שלכם יצאו לרחובות, הגיע כבר הזמן לחזור בתשובה.

"אני לא אתיימר לכתוב בדיוק איך אתם צריכים לעשות את זה, אבל כמו כל תהליך של תיקון, הכיוון די ברור.

"הגיע הזמן לכבוש בחזרה את המדינה - תפתחו את הארנק, שימו את הכסף בארגונים חברתיים - אם אין אחד שמספיק חשוב לכם, תקימו ארגון לובי חברתי שידאג לאינטרסים של העם בכנסת. תסבירו לסטודנטים שלכם מה המשנה הכלכלית הניאו-ליברלית שאתם מלמדים אותם באמת עשתה למשק הישראלי. תסבירו לצופים שלכם בטלוויזיה שהפוליטיקה בארץ היא הונאה, שקר, שרלטנות. כשאתם מראיינים את שר האוצר או ראש הממשלה, תשאלו אותם למה הם משקרים - תשתמשו במילה הזאת, זו לא בושה. תנצלו את הכח והמעמד שלכם - תספרו בכל מקום ששיטת הממשל במדינה הזאת היא לא דמוקרטיה, אלא פלוטוקרטיה - שלטון ההון והאליטה. לא מאמינים? לכו לקרוא בויקיפדיה.

"שלושים שנה שתקתם. הורדמתם, נרדמתם - בעיניי זה בכלל לא משנה.

"לפני שנתיים דור הילדים שלכם יצא לרחובות, וביקש, גם מכם, עזרה - להתעלם מהקריאה הזאת, זה פשע שעליו כבר לא תוכלו לכפר.

"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו; ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" / אסתר ד'14"

ועונה לו ליאור לוין (שם):

"אני מסכים עם מירב דברייך, אך לא הייתי מטיל את מלוא כובד האשמה על דור הורינו. הם רצו שיהיה לנו טוב ושקט ולא הכירו דרך אחרת. נכון, צריך לפקוח להם את העיניים לגבי המצב שהמדינה הגיעה אליו במשמרת שלהם, וצריך לגייס אותם למאמץ. אך כפי שזה נראה היום אנו רואים ניצנים של התגייסות דור ההורים, אני לא חושב שהטלת אשמה תעודד מגמה זו. בסופו של יום כאמור, הם רוצים את טובתנו. אך לוקח להם זמן לערער על בסיס תפיסת עולמם שנבנתה בישראל של פעם."

ויוסי גורביץ' (שם):

"אוי, די כבר עם הנוסטלגיה בשנקל לארץ ישראל הישנה והטובה. היא היתה רעה מאד לרוב תושביה. רוב האנשים שחיו פה לא ייבשו ביצות, הם היו סוחרים קטנים שניסו להתקיים במשטר אגררי פסיכי ששנא ערים והתנכל להם. וזה בלי לדבר על ההגירה הכפויה מארצות האיסלם ומה שקרה לה, ועל הגירוש של הפלסטינים. משטר מפא"י היה רע לרוב יושביו, דפק את המדינה באופן שאי אפשר יהיה לתקן אחר כך, והותיר אותנו עם שתי ירושות ממאירות במיוחד: דת הדגמ"ח, שאומרת שצה"ל מעל לכל, ודת השואה, שאומרת שההתקרבנות מעל לכל. בדרך, גם שיבשו לבלי הכר את יחסי דת ומדינה בצורה שכבר אי אפשר להתיר. הדור של "לפני 30 שנה," כלומר הדור של שנות ה-80, היה כנראה הדור המוצלח ביותר בסביבה. זה הדור שהתחיל, והצליח, לדחוק אחורה את מערכת הבטחון ולמתוח עליה ביקורת (התוצאות של מלחמת יום הכיפורים, המחאה הגדולה של מלחמת לבנון, פרשת השב"כ), הצליח להביא לעליה חסרת תקדים בתודעה האזרחית, והצמיח ניצנים של התנגדות למשטר הלאומני פה."

וגלעד סרי-לוי:

גלעד סרי-לוי (2013), "לא הבטחנו יונה". ספר חברה תרבות - הבלוג של גלעד סרי-לוי, 27/7/2013. נדלה בו ביום

"ובכן. עכשיו אני כמעט בן חמשים. והילדים שלי הם כבר אנשים, ולכן אני מצעירי הקבוצה שהוא מכנה אותה "דור ההורים" ורואה את עצמי מוסמך להגיב בשם ההורים.

"הגעתי לשוק התעסוקה טיפה אחרי הימים ההם שהבורסה נפלה וכולם קפצו מהגג. והיתה תכנית הייצוב, ולא, לא ליקקתי דבש. והיום אני עובד מדינה ("המחוברים" של רולניק? זה אני) ראיתי על בשרי את השינויים בשוק התעסוקה ובכלכלה העולמית. הייתי פה כשהמציאו את המע"מ, ושילמו הרבה יותר מסים מהיום. אז לא כל כך הבנתי את מה שאני מבין היום. את עלית הקפיטליזם הניאו ליברלי. את רוח הבלהות של מרגרט תאצ'ר שמהלכת עד היום בכל אירופה, ואת תפיסת העולם של רונלד רייגן. לא הכרתי את תעלוליו של מילטון פרידמן בדיקטטורות בדרום אמריקה, לא ידעתי מי זה פרידריך האייק, ולא הבנתי מה קשור ג'רמי בנתאם למחיר הלבן במכולת של חיים.

"כשקורים תהליכים היסטוריים, אנשים שנמצאים כשהם קורים לא תמיד מסוגלים להבין אותם ולצפות את תוצאותיהם. את אלה המכוונות ובוודאי את אלה שאינן מכוונות. המצב הכלכלי השתנה במובן העמוק. ורובו בגלל תהליכי מאקרו, ולאו דווקא בגללנו. התהליכים העולמיים האלה קרו בכל מקום. ובמיוחד פה. בלי דיון ציבורי ובלי שאף אחד הבין את תוצאותיהם. זה נשמע נפלא. ליברליזציה במטבע חוץ. מי לא אוהב ליברליזציה? חופש לבחור. מה יותר טוב מזה. ומשם זה המשיך. (אם אתם רוצים לדעת עוד על מה שקרה, יש את הספר המצוין של ידידתי תמר בן יוסף. וגם אמיר בן פורת כתב על זה. )

"ויש גם את הענין עם תרבות הצריכה. רמת החיים שעולה ועולה. אנשים רוצים יותר, וקונים עוד ועוד. גם את זה לא המציאו פה. ולא ממש קשור אלינו. ורק שתדעו, פעם הייתה הרבה יותר שחיתות פוליטית. ואז לא היה יאחב"ל שיחקור. והדברים היו נסגרים בשקט, כמו שצריך. (גם על זה יש ספר, אם תרצו לקרוא).

"ועכשיו הוא לא מרוצה. אז בבקשה, תעשה מה שעשה הדור של ההורים קצת לפני מלחמת יום כיפור ואחריה. תפעל כדי לשנות את המציאות.

"בתוך התקופה הזו שהוא בז לה כל כך היו כמה קבוצות משמעותיות שהשפיעו על החברה בישראל באופן דרמטי. לא כולם אוהבים את התוצאות, אבל בוודאי איאפשר לומר שהם "עמדו מהצד" ונתנו לדברים לקרות. אני מתכוון לגוש אמונים שהצליחו לשנות באופן משמעותי את המפה, ול"שלום עכשיו" שהובילו את השיח הציוני למקום אחר ממה שהוא היה. אני מדבר על הפנתרים השחורים וחבריהם ששינו את השיח, שאז נקרא "העדתי". להם בוודאי לא תוכל למכור את ההבלים על "הדור הזה קיבל מהמשטר את הכבוד המגיע לו". הם פעלו מתוך מחויבות, והשפיעו בתוך הכנסת ומחוצה לה.

"בשנות השבעים הייתי רק ילד, ולא אקח קרדיט לעצמי על כל אלה, וגם לא על מבצע יונתן ולא על הניצחון המופלא באירוויזיון אבל בחייאת אדון אקיקוס. תפסיק להתבכיין."

[עריכה] מבקשי המקלט

אורי זיו (2013), "פוסט סיכום הפגנת הפליטים נגד בתי הכלא חולות וסהרונים". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 22/12/2013. נדלה בו ביום

"[..] היה קשה לשמוע את מה שעובר עליהן, אבל זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה שזה פשוט ליצור דיאלוג, וכמה זה קל להתגבר על הסטיגמות [..] בסוף השיחה עולה בי תובנה אחת חזקה - הבעיה העיקרית של השמאל זה שהוא מנותק מהשכונות והפעילים בשכונות. הדרך היחידה להצליח להזיז משהו זה לחבר בין המאבק של שפירא והתקווה למאבק של הפליטים להכרה.

[..] וארגוני השמאל צריכים לחבור לפעילות מהשכונות האלה, וליצור תכנים משותפים. במקום שהשנאה שולטת צריך להצמיח אמון. אין דרך אחרת. נפרדנו בחיבוק... הייתה הרגשה טובה..."

[עריכה] לבנות ולשלב את קהילת ה'בוגריםות'

ליאור ברגמן (2014), "אמץ את הבוגר". שימושי לשלישי - מידעון ארגוני תשתית למגזר השלישי (ניוזלטר/בלוג), 26/5/2014. נדלה ב29/5/2014

בסדנה הוצגו מקצת ממסקנות המחקר לפיו התפתחות פעילויות בתחום הבוגרים היא תופעה של השנים האחרונות, הנובעת בין היתר מקיומה של טכנולוגיה זמינה וזולה כמו פייסבוק המאפשרת שמירה על קשר, ומהבנת חשיבות הנטוורקינג בפיתוח קריירה בשוק העבודה המשתנה של ימינו. תובנה נוספת מהמחקר היא שבעוד בוגרים מסייעים לארגוניהם כמתנדבים וביצירת קשר עם גופים עסקיים, תמיכתם במימון פעילויות עוד רחוקה ממיצוי הפוטנציאל הגלום בה.

למידת עמיתים היוותה את שיא הסדנה, ואכן רבים מהמשתתפים ציינו כי הערך המוסף של הסדנה הוא באפשרות להיפגש עם אנשים כמוהם, בעלי תפקידים דומים שניצבים לפני אותם אתגרים. בינתיים, נשתף פה במספר רעיונות פשוטים וטובים שכבר מצליחים בארגונים אחרים:

• "דייט צהריים" – הבוגרים מקבלים מראש רשימה של כל המשתתפים בכנס או באירוע אליו הוזמנו, ומתבקשים לבחור אנשים שישמחו לשבת איתם לארוחת צהריים. כך נוצרים קשרים חדשים בין אנשים שלא הכירו קודם לכן.
• "קבוצת שיתוף" – סדנה בה בוגרים מתייעצים זה עם בסוגיות אישיות. לדוגמא, כל משתתף משתף איפה ירצה להיות עוד 5 שנים וחברי הקבוצה חולקים מהידע, הקשרים והחוויות שלהם כדי לעזור לו להגיע לשם.

בעקבות הסדנה הוקמה קבוצת פייסבוק ייעודית למנהלים של קהילות בוגרים אשר רוצים להתייעץ עם עמיתים מארגונים אחרים (לחץ להצטרפות)

[עריכה] המים והלחם הם המכנה המשותף

יוס ברוך (2014), "הזהות בישראל קודמת למעמד". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/8/2014. נדלה בו ביום

הזהות בישראל קודמת למעמד. אפשר לנסות לשכנע שזה ההיפך, אבל דפוסי ההצבעה לאורך שנים מוכיחים זאת שוב ושוב. אפשר לנסות לשכנע בקיומם של אתוס ומאבק מעמדי, אבל כרגיל, יהיו אלה אנשי המעמד הגבוה שינסו לדבר עם אנשי המעמד הנמוך על מלחמת מעמדות, בעוד אנשי המעמד הנמוך רואים באופן ברור ומובהק את זהות אנשי המעמד הגבוה כנבדלת מזהותם.

יתרה מכך, המאבק המעמדי של ישראל הוא קודם כל מאבק של שלוש קבוצות זהות מובהקות - מזרחים, ערבים ורוסים.

לכן, אם מישהו רוצה שינוי פוליטי משמעותי במדינת ישראל, הוא יכול לחולל אותו רק על ידי מהלך שידבר אל קבוצות הזהות האלה, שייצג אותן, שידבר בדיוק את האינטרסים שלהן. זה לא באמת קשה למשוך את השטיח מתחת לאלקטורט של ש"ס ושל הליכוד. רק צריך למשוך אותו באופן מכוון ומדויק. אי אפשר למשוך אותו בעזרת שלטים אדומים, או טרמינולוגיה מעמדית, או שיח על סוציאליזם ואחדות המאבק. זה רחוק מדי, אינטלקטואלי מדי, אוטופי מדי, מנוכר וזר לקשיי היום יום.

צריך לדבר על מים ולחם. על מחירים, ותאגידים עירוניים, על מקומות עבודה, על חוסר בטחון כלכלי וחוסר בטחון תעסוקתי, וחוסר בטחון בטחוני. רק משם יכול לבוא המהפך, מהיום יום הפשוט, המעיק, המפחיד - מחוסר הצדק הבלתי נסבל.

[עריכה] מה נשתנה 2011-2014 - עוד לא למדנו לשתף פעולה

דרור פויר (2014), "הלך הרוח בציבור: יצאנו לרחוב, הפגנו וצעקנו - וקיבלנו את לפיד". גלובס, 17/10/2014. נדלה 19/10/2014

כשאנחנו ממשיכים לדבר על המחאה ועל הסיכוי לתת לה חיים חדשים, הוא [איציק אלרוב ב.א.] מודה שיש בעיה רצינית של אגו ושל הפרד ומשול ופורש בפניי תזה מוזרה משהו, שלפיה אם תיפתר בעיית יוקר המחיה של מעמד הביניים, הוא יתפנה ויחוש הזדהות וסולידריות עם החלשים ויילחם למענם. באיזה עולם זה יקרה? לא ברור.

...

ד"ר איציק ספורטא (אוניברסיטת תל-אביב, אתר העוקץ ועוד, אקטיביסט ותיק ורב זכויות) מנסה גם הוא להיות אופטימי: "כן, אני אופטימי. כל פעולה וכל צעד בכיוון הנכון הם דבר טוב, פחות משנים לי בדיוק הפרטים - מילקי או לא מילקי. העיקר שזה מעורר אנשים לחשוב ולפעול. מצד שני, לתפיסתי, זה לא הכי חשוב, ההוצאה הממוצעת על מזון היא 15%. תוריד עשרה אחוזים, תחסוך אחוז וחצי. אני לא מזלזל, אבל זה לא מהפכני. החיים הכלכליים הם משולש: שכר, מחירי מוצרים ושירותים ציבוריים. בעיניי המחיר פחות חשוב כי אם השכר טוב ואתה מקבל שירותים משביעי רצון מהמדינה, פחות משנה לך אם מילקי עולה שמונה שקלים".

הבעיה, הוא אומר, שקל מאוד לעשות עלינו מניפולציות. מכוונים אותנו לראות כל פעם דבר אחד בלבד, גם אם הוא חשוב, אבל רק אותו. לא יודע, הוא אומר, אולי זו בעיה קוגניטיבית או זיכרון קולקטיבי לא משהו - בכל מקרה, התוצאה היא שאי אפשר לעשות דברים משני מציאות וזו הבעיה. ראה, הוא אומר, בשנה שעברה עוד היו כמה הפגנות קטנות נגד התקציב. השנה - כלום. זה פשוט עובר. יש משהו טרגי בזה שתקציבי רווחה ובריאות לא מעניינים אף אחד כמו עוד שקל לפה או לשם על מעדן. אולי לאנשים לא נעים להודות בפני עצמם שיום אחד גם הם יהיו נזקקים או חולים, לא עלינו".

- ובכל זאת, יש הבדל בין 2011 ל-2014?

"לא באמת. אין למידה, אין התפתחות. תאר לך שכל שנה היו ממציאים את הגלגל מחדש - וזה בדיוק מה שקורה. שידורים חוזרים של אותו דבר. אנשים לא רוצים פוליטיקה, לא רוצים שיתופי פעולה וזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש. וככה לא מצליחים ליצור מסה קריטית של אנרגיה. כל הזמן חוזרים מחדש לאל"ף, לא עוברים לבי"ת".

- ומה עם גימ"ל?

"אפילו לא באופק. דבר מוזר: במקום לדבר על תקציב ועל שירותים, כלומר לעבוד מול המדינה, עוברים להילחם מול גופים פרטיים. נכון, המחאה שינתה תודעה, הפכה מידע לידע, אבל חייבים - כבר מזמן היו חייבים - לעבור שלב: אל שלב הרצון לשנות, האנרגיה לעשות את זה והאמונה שזה אפשרי. זה לא קורה".

- למה?

"הבעיה היא שלצעירים אין מודל אלטרנטיבי בראש. הם עברו אינדוקטרינציה, לפיה המודל הנוכחי הקפיטליסטי הוא היחיד האפשרי. לדור שלי עוד יש זיכרונות של מודלים אחרים, לא כולם טובים, אבל יש לנו פרספקטיבה. עכשיו כאילו זה לא קיים. הכניסו אותנו למיטת סדום חשיבתית. כל הדיבור הוא - אין כסף. יש 'הוצאה', אין 'השקעה'. כל מיליארד כואב למדינה, אבל תכל'ס - מה זה מיליארד שקל ביחס לתוצר של המדינה? עשירית האחוז. לביטחון מעבירים מיליארדים בלי למצמץ, אבל לרווחה אין שקל".

ספורטא מצביע על עוד כשל ישראלי: יש המון קבוצות בנושאים ספציפיים וחוסר יכולת לעבוד יחד. לפעמים עד כדי גיחוך ממש. לכל אחד הכי כואב הפצע שלו. אבל רפורמות גדולות באות משת"פ.

- יחסית לאופטימיסט, אתה די פסימיסט.

"אני פסימיסט בטווח הקצר ואופטימיסט בטווח הארוך. שמע, אני חייב להיות. אני רוצה שיקרה, אבל מניסיון העבר ברור כמה קל למסמס את זה. מה שאוכל אותנו זה הניהיליזם והייאוש. זה באמת נורא. אנשים לא ממצים את מלוא האנושיות שלהם. יש פה אמנזיה קולקטיבית נרכשת. אנחנו לא זוכרים כלום, מדחיקים. יש פה המון כוחות, המון קבוצות, ויש אנרגיה, אבל אין את היכולת לתפור הכול יחד, ועל זה נופלים הדברים מאז ויקי כנפו ועד היום".

[עריכה] לעשות

MOVE FAST AND BREAK THINGS https://www.facebook.com/aviv.gonen/posts/10151827565508249

שי דויטש (2013), "עייף, מותש, מותקף, חסר כוחות, מלא תחושת חוסר הערכה וכפיות טובה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/12/2013. נדלה בו ביום

"עייף, מותש, מותקף, חסר כוחות, מלא תחושת חוסר הערכה וכפיות טובה, מרוצה, מרוגש מלהיות חלק מרגע היסטורי, גאה, נפעם מהא/נשים הפעילות , לא יכול לחדול מלקרוא את השיח, מתאפק שלא להתערב, מופתע מכמה שכל כך הרבה א/נשים לא חושבים או תופסים את האגודה כמייצגת אותם ובאותה נשימה חשוב להם שהיא תגיד תמיד בדיוק מה שהם חושבים/ות ותהייה שם בשבילם/ן. מכה על חטא, מכיל, שמח, מרוגש שבעלי כועס על זה שתוקפים אותי כשהוא בכלל לא רואה אותי בגלל התוקפים, מתוסכל, מרוצה מאוד מאוד ממה שעשינו עד כה ומה שעוד נעשה בקרוב ובעיקר מבולבל. ועל אף כל זאת או בגלל היום ב 20:00 גם אני אהייה בכיכר הבימה. תתלבשו חם ותגיעו."

[עריכה] לא ברור

טוקבקיסט אנונימי

"מובילי המהפכה הם תמיד משכילים ומתוחכמים יותר מההמון שהם מתיימרים לייצג.

לדודי, 14:23 24.06.12

התופעה ידועה והיא כנראה טבועה באופי האנושי. מובילי המחאה לעולם אינם נמנים על הסקטור המדוכא. מובילי המחאה הם תמיד משכבות חברתיות סוציואקונומיות מבוססות, בני אדם משכילים, לא אחת פרופסורים ופוליטיקאים שנחנו ביכולת ניתוח וכושר רטורי שאין לבני השכבות שלמענם הם נאבקים. דוגמה. לא השחורים בארה"ב הם שהביאו לשחרורם מעבדות. מרד העבדים שהוביל נט טרנר, עבד שידע קרוא וכתוב, ב 1831, דוכא במהירות ומחוללו הוצא להורג. הנשיא אברהם לינקולן הוא שחולל את מלחמת האזרחים שהביאה לביטול העבדות 30 שנים מאוחר יותר.

[עריכה] אלימות

ברק כהן (2014), "יש ערבית מדוברת". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 17/2/2014. נדלה בו ביום

יש ערבית מדוברת

יש ערבית ספרותית

יש גזענות מדוברת

יש גזענות ספרותית

גזענות מדוברת באיצטדיון

גזענות ספרותית בתיאטרון

גזענות מדוברת בקניון

גזענות ספרותית בסמינריון

יש אלימות מדוברת

יש אלימות ספרותית

אלימות מדוברת, אגרוף שלוח, סטירה

אלימות ספרותית, טיל ממטוס, מספינה

אלימות מדוברת, ״יא חתיכת מזדיין״

אלימות ספרותית, ״זאת מסיבה פרטית, הבן״

יש עברית מדוברת

יש עברית ספרותית

הפרשדונה, בתגובה לשירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זו לא המהפיכה שלי", 25/6/2012

"אני חושב.ת שלא מקבל מספיק דגש המקום שבו אנחנו מתייחסות לפגיעה ברכוש ולוונדליזם כאלימות לא פחות ובמקרים רבים אף יותר) מאלימות כלפי א/נשים ובע"ח אחרות.

אינגריד ניוקירק, מנ"כלית PETA (ארגון שאני מאוד מאוד לא אוהבת, אבל זה לא מוריד מאיכות הטקסט הבא) כתבה על מהפכות אלימות בהקשר לחזית לשחרור בע"ח: http://alllies.org/blog/archives/3606

"מובן שיש הבדל בין אלימות נגד רכוש ואלימות כלפי בני-אדם. החזית לשחרור בעלי-חיים לא תפגע בעכבר, אך גם לא תהסס לשרוף בניין עד היסוד. כל הקבלה בין שתי הפעולות הללו חושפת דרגת סגידה לרכוש ההופכת אותו, למעשה, למקודש. צורת החשיבה הזו, כאשר מותחים אותה עד גבולותיה הטבעיים, מובילה שוטרים לירות למוות במי שלוקחים מוצרים מחנויות"

מאוד מאוד חשוב בעיניי להדגיש ולהזכיר שהתגובות המתוארות בפוסט, ההתנערות מה"אלימות", רבות מהן באו בתגובה לניפוץ זגוגיות של בנק.

עוד דבר שהכעיס אותי ממש בתגובות הוא ניסיונות השוואה של הפעולה לניפוץ זגוגיות של בר של פליטים. האם א/נשים באמת לא מסוגלים/ות לעשות את ההבחנה שבין שבירת חלון בשווי אלפי שקלים השייך לבנק, או לתאגיד ענק, לבין שבירת חלון באלפי שקלים השייך לפליט שמתקשה לסגור את החודש?

עוד תגובות שהרגיזו אותי היו תגובות בסגנון "הם לא אנרכיסטים, או שמלאנים קיצוניים", "נעצרו אנשים נורמטיביים" וכו'. תגובות המתירות את דמם של אנרכיסטיות ושל כל מי שמוכןה להתנגד למנגנוני האלימות הפאשיסטיים של המשטר."

מרב אלדן (2013), "המאבק שלי הוא לא אלים." פוסט על הקיר האישי, 23/5/2013. נדלה בו ביום

"המאבק שלי הוא לא אלים. המאבק שלי נגד הבנקים הוא לא אלים. ואני מתכוונת לדבוק באי-האלימות הזו ולחבור לאנשים נוספים שדוגלים במאבק לא אלים.

"למילים שלנו יש משמעות, כפעילה האחריות על המילים שאני אומרת וכותבת גדולה עוד יותר. במיוחד כשזה נוגע לאלימות.

"להגיד שיש קשר בין מעשה הרצח הנוראי לבין המאבק נגד הבנקים, להגיד שהרצח הוא איזשהו מעשה - המשך למאבק נגד הבנקים. זה להגיד שמותר, שמותר בתור פעיל - אקטיביסט, מותר לנהוג באלימות. זה להגיד שמותר לפגוע באחרים כל עוד זה משרת את המסר, את האידאולוגיה.

"למישהו זה נשמע הגיוני??

"אלימות לא יכולה לשרת את האידאולוגיה שלי. כי מלכתחילה כל פעולה אלימה היא חלק מהדבר שנגדו אני יוצאת.

"אז אני קוראת לכל מי שהרגיש ומרגיש את מעשי הכוח והאלימות שיוצאים תחת ידיה של מערכת הבנקים לצאת לרחבות להפגין. לצאת החוצה לדבר עם אנשים להתאגד ולארגן מאבק. מאבק לא אלים! כנגד המערכת הזו. כי את הכוח והאלימות שהמערכת הזו משליטה עלינו האזרחים, נוכל לקחת בחזרה רק אבל רק במאבק לא אלים של אזרחים שהתאגדו ביחד למען מטרה זו."

ועונה לה:

"Yulli Shapira אני רק רוצה להגיד שבתוך מכבסת המלים של ההתנגדות לשינוי, יש כל מיני שימושים במילה אלימות שאני כופרת בהם וראוי בעיני שכל פעיל יכפור בהם. רצח הוא אלימות, אין לי בכלל ספק בזה וכאן אני איתך לגמרי. באופן כללי כבר ראיתי איך השלטון/תשקורת/משטרע מכנים אלימות מעשים אקטיביסטיים שאפשר לחלוק עליהם או לא אבל אינם אלימים בעיני, ולעומת זה מכנים "השבת הסדר הציבורי על כנו" את האלימות שלהם עצמם. רק רוצה שיותר אנשים ישימו לב לזה."

• לקרא ואולי לצטט גם מNRG (המון מובילי מחאה צוטטו שם) - http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/472/555.html

• http://parshedona.wordpress.com/2013/05/21/%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%96%D7%95-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C%D7%99/ הפרשדונה על אלימות

ליטל כהן ביטון (2013), "בקצרה על שאירע הערב ואז אלך סוף סוף לישון". פוסט ותמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 30/6/2013. נדלה בו ביום

"הפעילות סיפרו שהלכו רגע הצידה, וכשהן עמדו לבדן בצד, בשקט, בלי מגפון, אחד השוטרים שאל אותן אם הן מחפשות זין. אחת משתיהן הוציאה את הנייד שלה וביקשה ממנו לומר את הדברים שוב, הפעם כשהוא מצולם. הוא התרגז ותקף אותה. השניה ניסתה להגן עליה ותוך שניות שתיהן היו בתוך ניידת בדרך לתחנה.

"ובזמן שכולנו ממתינים לעצורים, עולה כתבה ב"וואלה" בה המשטרה טוענת שהפעילות התעמתו עם שוטרים ביוזמתן ואחת מהן "קפצה על שוטר", טוב שלא נטען שהן חיכו לשוטרים עם אלה בסמטה חשוכה.

"הפעילות שוחררו לבסוף עם הרחקה ל-15 יום מצפון תל אביב וערבות צד ג' של 4500 שח.

"בתמונה: הכתף של אחת הפעילות שיצאו מהמעצר חבולות

"באופן יותר כללי ובלי קשר למקרה הספציפי הזה חשוב לי לומר: כאשר שוטר תוקף אזרח, מבחינתי זו זכות המותקף להגן על עצמו, לפעמים לא חכם ולא רצוי, אבל בפירוש לגיטימי, גם אם החוק לא מכיר בזכות שלו להגן על עצמו, אני מכירה בה. אם מדברים על פירוק הריכוזיות במשק, אז צריך גם לפרק את הריכוזיות של האלימות, לא יתכן שלמשטרה ינתן דרור לעשות ככל העולה על רוחה, לתקוף, להטריד מינית ולעבור על החוק, כשהגוף היחיד שהוסמך לטפל בתלונות נגדם זורק את כל התלונות לפח, והאזרח יידרש מעכשיו ועד עולם לאיפוק מוחלט ולא תנתן לו אפילו הזכות הכל כך בסיסית להגן על עצמו כשהוא מותקף. כעקרון אני דוגלת באי אלימות ומעדיפה לרב פתרונות לא אלימים, אבל ככל שתופעל על האזרחים יותר אלימות, כך תגדל הלגיטימציה שלהם להפעיל בעצמם אלימות ושום חוק שמכשיר אלימות אחת ואוסר אחרת לא יוכל לשנות את זה. שמעתי פעם את ראובן אברג'יל אומר, בדיון פומבי שנסב סביב הגבולות הרצויים להתנגדות עממית, שנשאף תמיד להפעיל פחות אלימות ממה שיפעילו עלינו."

• עוד תמונה מהמעצר
• עדות של כרמן אלמקייס בדיון בכנסת על אלימות המשטרה, 4 ימים לאחר מכן
• באתי לחפש בולבולים
• שיר נוסצקי (2013), "בעקבות הדיון היום בועדת הפנים על אלימות משטרתית". פוסט עם תמונה על הקיר האישי, 2/7/2013. נדלה בתאריך 7/7/2013

"בעקבות הדיון היום בועדת הפנים על אלימות משטרתית, הנה סיכום טענות המשטרה:

"1. "הרבה מהבעיות נוצרות בעקבות חוסר תיאום".

"נכון. כי למסיבה פרטית בבית אחותי בלילה הלבן נדרש תיאום. ובכלל, עונש ראוי ומידתי על שלא הוצאת טופס מהמשטרה הוא סימנים כחולים וחנק.

"2. "הם התחילו להפגין מול בתים פרטיים... זה מפריע לשכנים, זה אזורי מגורים עם מפחות וילדים".

"ח"כ אורית סטרוק הזכירה להם שניסו להעביר חוק בכנסת על איסור הפגנה מול בתי פוליטיקאים ובכירים. הוא לא עבר. אתה איש ציבור? זה חלק מהחבילה. או כמו שאמר היו"ר כלפה: השכנים שלהם נהנים ברוב השנה מאבטחה חינם ועליית שווי הנכס. או כמו תקדימים משפטיים שקובעים חד וחלק שחופש הביטוי עולה על נוחיות במקרים שכאלה. ואני מוסיפה - זה שיעור מצוין לילדים בדמוקרטיה, ובטח יותר חינוכי להם לראות אנשים נאבקים למען העתיד שלהם מאשר נשים נגררות באלימות על ידי שוטרים.

"3. "זה משמח אותי לשמוע שיש תלונות עלינו גם משמאל וגם מימין, זה אומר שאנחנו לא מפלים".

"ברור שאתם לא מפלים. אתם דופקים מכות לכולם. לכל מי שמעביר ביקורת על מדיניות השלטון, בכלל בנושא הזה -

"לראשונה אינטרס משותף של הסיעות החרדיות, סיעות השמאל והבית היהודי. כולם ציבורים מפגינים, כולם טוענים שהמשטרה אלימה באופן לא מידתי ולא מוסרי, הסכמה מקיר לקיר - אורית סטרוק, דב חנין, דוד אזולאי (ש"ס) ואילן גילאון מדברים בשבחו של העקרון הדמוקרטי והזכות להפגין ללא פחד. רק כוכבית קטנה: דמוקרטיה זה מהמם כשהיא מגנה אליך, האתגר הוא לדבר בשבחה גם כשהיא פוגעת באינטרסים שלך (וחבל מאוד שלא היה אפילו נציג אחד של אף אחת מ3 המפלגות הגדולות - הליכוד ביתנו, העבודה ויש עתיד)

"4. "לגבי מקרי האלימות - מדובר בעשבים שוטים".

"בזמן שסגן מפקד המרחב אמר את המשפט המופרך הזה הוקרנה מעליו במקרה תמונה של תנ"צ אוחיון חונק מפגין. תנ"צ. בעבר ובהווה. מולו ישבה כרמן אלמקייס שעלתה לבירה עם קביים וחבורות ונתנה את אחד המונולוגים האמיצים שנאמרו בין כותלי הכנסת. מיד אחרי הוצגה מצגת עוצמתית שהכינה Esty Segal ומראה את ההתפתחות של האלימות המשטרתית וממחיזה אינסוף תמונות של שוטרים שונים בסיטואציות שונות, מכים במפגינים ובמפגינות, בחניקות ובבעיטות, בחורף ובקיץ, ב2012 וב2013, אף לא אחד מהם הודח. עשבים שוטים? שדה שלא נגמר.

"ולמה אני מספרת לכם רק על טענות השוטרים והמופרכות שלהן?

"כי לא היה דבר מלבד זאת בדיון.

"נציג מח"ש והמשטרה הגיעו ללא כל נתונים מדויקים.

"רק לקראת סוף הדיון הועלתה הצעה קונקרטית על ידי ח"כ מקלב מיהדות התורה, שיוצבו סמויים של מח"ש בין השוטרים. הצעה מצוינת. אבל הדיון כבר הסתיים, ללא מסקנות קונקרטיות, ורק עם הבטחה לדיון נוסף במושב החורף. כמה משפטי נקמה יערכו עד אז לפעילים? לכמה עוד חבורות כחולות יזכו המפגינים? כמה תקיפות מיניות יתרחשו כלפי מפגינות? וכמה משכורות יקבלו אוחיון וסהר בצ'י? מי יודע."

מונה ניר גלעד (2013), "פוסט הבהרה חשוב". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 4/7/2013. נדלה בו ביום

"ועוד משהו חשוב לגבי משטרת ישראל. ההפגנות של קיץ 2011 לא היו אלימות והן הולכות ומקצינות. הן מקצינות כי ההוראה היא מלמעלה והיא פשוטה - לחסל את המחאה. אני שומעת מאנשים שלא יוצאים לרחובות שהמשטרה עושה את התפקיד שלה ושאולי אנחנו אלימים. יורם אוחיון יצא לתקשורת בעקבות ההפגנה בקיץ שעבר, שבה נעצרו מפגינים והוכו באכזריות, וסיפר שזרקו אבנים על שוטרים. אז אני פונה למפכ"ל המשטרה בבקשה אישית - תעמוד מאחורי הדברים של פקודיך. לנו יש אינספור סרטונים ושידורים חיים מהפגנות שבהן מתועדת אלימות המשטרה.

"בכל הפגנה מגיעים עשרות צלמים של המשטרה ומתעדים כל רגע. אז בואו ותראו לנו את האבנים שזרקנו עליכם, את היריקות שירקנו עליכם ואת הקללות שקיללנו אתכם. למה זה לא מופיע בתקשורת? למה זה לא עולה במשפטים של פעילי ופעילות המחאה בבתי המשפט? כי אין עדויות כאלה. אז אם אתם מצלמים וטוענים שיש לכם חומרים, תציגו אותם לציבור.

"ואם אכן כך הם פני הדברים ואנחנו אלימים, כפי שטוענת המשטרה, איפה היה המפכ"ל בדיון השבוע בכנסת על אלימות המשטרה?"

אסתי סגל (2013), "מי הריבון ומי משרתיו". J14 - האתר הרשמי של המחאה, 6/7/2013. נדלה בו ביום

"תחזיקו את עצמכם. אני הולכת לחשוף באוזניכם את הסוד השמור ביותר במדינת ישראל. אתם יושבים? אז הנה זה בא:

"בדמוקרטיה העם הוא הריבון.

"והריבון בוחר את נציגיו (חברי הכנסת) והם ממנים את הממשלה שתפקידה לשרת את הריבון שהוא הציבור. אחד מהכלים שאמורים לשרת את הריבון שהוא הציבור, לדאוג לבטחונו, לשמור על חייו, על רכושו, על חופש הדיבור, ההתקהלות, המחשבה, והמחאה שלו – היא המשטרה.

"כלומר הציבור הוא הריבון. לא פקיד הממשלה, לא השוטר, ולא המפכ"ל (כפי שנאמר לחברינו לא פעם). והמשטרה אמורה לשמור עלינו הציבור. היא לא המליציה הפרטית של רוה"מ (שאגב, כדאי שמישהו יעשה פעם תחקיר על מספר החטיבות שכל תפקידן לשמור עליו), לא של שר האוצר, או שר האנרגיה, ולא של הממשלה בכלל.

"תפקידה של המשטרה במדינה דמוקרטית הוא לשמור על זכויות האזרח של הציבור, על חייו, על רכושו, ועל חופש הדיבור וההתארגנות שלו.

"המשטרה: מגיני הציבור ושומריו

"ואחרי שהתאוששתם מההלם (ואתם כמובן מוזמנים לבדוק אותי), בואו נראה איך העסק הזה מתנהל במדינת ישראל, ואיך בדיוק המשטרה שומרת על חופש הדיבור וההתארגנות של הציבור.

[..]

"לשבור את המחאה

"אז מה מטרת האלימות החוזרת שוב ושוב, המעקבים, הזימונים, ההאזנות, ההתראות, הסמויים, הצילומים, אם לא הרתעה? אם לא רצון לשבור את הפעילים? למה מיועד הכוח הגדול הזה אם לא למנוע מחאות?

"ואז אנחנו (כמעט) נחשפים לעדות של היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין שחשף בדבריו בפני לשכת עורכי-הדין כי גורמים בדרג המדיני, ובהם ראש הממשלה, ביקשו ממנו למנוע הפגנות, ואמר כי דחה את בקשותיהם. "כוחות הביטחון, לרבות ראש ממשלה, לרבות שרים ונגידים, היו פונים אלי בבקשה לאסור הפגנה כזו, הפגנה אחרת", אמר וינשטיין. "אני ככלל לא הייתי מתיר את הדברים האלה והייתי מאפשר להפגנה לצעוד".

"ולמה כמעט? כי לדברי "העין השביעית" הידיעה שמסקרת את העדות של ויינשטיין שהיתה אמורה לעלות ביומן הבוקר נגנזה:

"לדברי גורמים יודעי דבר, בשעת ערב מאוחרת של יום רביעי, אחרי שהאייטם כבר שובץ במתווה השידור, התקשר מנהל קול-ישראל, ד"ר מיכאל (מיקי) מירו, אל עורכת יומן הבוקר של אותו יום, פאר-לי שחר, והורה לה להסיר את הכתבה. מירו סירב להתייחס לפניית "העין השביעית". כך או כך, הכתבה נגנזה. בשיחה עם "העין השביעית" הודתה שחר כי שידור הכתבה בוטל, אולם אמרה כי הדבר נעשה מסיבות ענייניות.

"האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא הדיון הציבורי

"אם צריך עוד הוכחה שהאלימות המשטרתית מכוונת מגבוה, והסיפור הוא הרבה מעל לסנ"צ יוסי שפרלינג, או תת נצב יורם אוחיון, או מפקד המשטרה דנינו, ואפילו מעל השר לבטחון פנים אהרונוביץ, אז שימו לב לאמירה של יוג'ין קנדל בוועידת הנשיא ב-20.6.13 : "האיום הגדול על הכלכלה והדמוקרטיה הוא הדיון הציבורי בנושאים כלכליים" שבעקבותיה הגיעו תוספות של נתניהו ולפיד על פופוליסטים הזויים וכו' וכו', כי ב22.6.13 (רק יומיים לאחר מכן) דוכאה ההפגנה נגד יצוא הגז בירושלים באלימות נוראה. שוטרים על סוסים עלו על המפגינים, אין סוף מעצרים, אלימות מידי שוטרים סמויים ועוד."

[עריכה] אלימות ומגדר: מדוע יש כל כך מעט רוצחות סדרתיות נשים?

By Ryu Spaeth (2012), "Why are there so few female mass murderers?" The Week, December 17, 2012. נדלה ב6/3/2014

Taking into account that most physical violence is male-driven, it's clear that "the transition from boy to man is a risky endeavor," says Erika Christakis at TIME, "and there can be a lot of collateral damage." So what's to be done? Charles and Kennedy-Kollar note that "the positive presence of a father in the life of a son constructing his hegemonic masculinity identity is a key means of preventing the emotional problems that trigger male violence." In addition, educators and officials probably need to view mass murders not as random events, but as stemming from a common cause. "Our refusal to talk about violence as a public-health problem with known (or knowable) risk factors keeps us from helping the young men who were at most risk," says Christakis, "and, of course, their potential victims."

כשלוקחים בחשבון את העובדה שרוב האלימות הפיזית מבוצעת ע"י גברים, ברור ש"המעבר מנער לגבר הוא תהליך מסוכן," כמו שאומרת אריקה כריסטאקיס לTIME, "ויכול להיווצר נזק סביבתי רב." אז מה אפשר לעשות? צ'ארלס וקנדי-קולר מציינים ש"הנוכחות החיובית של אב בחיים ילד, הבונה את זהותו הגברית ההגמונית, היא מפתח למניעת הבעיות הרגשיות שמעוררות אלימות גברית." בנוסף, כנראה שמחנכיםות ובכירים צריכים לראות ברוצחים סדרתיים לא כמקרים אקראיים, אלא כנובעים מתוך סיבה משותפת. "הסירוב שלנו לדבר על אלימות כבעיית בריאות-הציבור עם גורמי סיכון ידועים (או ניתנים לידיעה) מונעת מאיתנו מלעזור לאותם גברים צעירים שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר," אומרת כריסטיאקיס, "וכמובן, מהקרבנות הפוטנציאליים שלהם."

[עריכה] האלימות מופנית כלפי פנים

http://j14.org.il/articles/29430 מכתב פתוח מ-M15 ל-J14 – 8 ביולי 2012

"...לנסות להילחם במצב הזה על-ידי בחירת מנהיגים שיגידו לבעלי הכוח מה אנחנו רוצים זו בדיוק אותה טעות נפוצה שאנחנו נופלים בה שוב ושוב. אם דפני ליף, סתיו שפיר, או כל אחד אחר ממשיכים להופיע בתקשורת, לקבל על עצמם את תואר “מנהיגי המחאה”, ולדבר בשם אנשי המחאה, זה אומר שהם לא הבינו מילה וחצי מילה מהמהפכה החדשה שלנו. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט להתעלם מהם ולהשקיע את האנרגיות שלנו בדרכים החדשות, שרק הן מסוגלות באמת להביא שינוי לעולם..."

https://www.facebook.com/riki.benlulu/posts/10201737362985151 ריקי כהן בנלולו (2013), "פוסט קשה אבל חייבת להגיב לכל הפרסומים". פוסט על הקיר האישי, 14/7/2013. נדלה בו ביום]

"הגענו למפגש בקפלן והנה יש במה והנה יש גדרות והנה מונעים מאיתנו להיכנס כבר מהתחלה למתחם הסטרילי שהיה סטרילי אבל היו בו פעילים אחרים שהם לא אנחנו . ויקי וענונו ששיכת לקבוצת המעברה ביקשה לדבר וסירבו לתת לה לעלות , נוצר כעס וויקי התפרצה בזעם. כעסנו גם על כך שהביאו את צ'רלי ביטון לדבר בשמנו במקום לפתוח בפנינו את השערים לרווחה ולקבל אותנו בזרועות פתוחות חסמו אותנו . ולכן נוצרו דחיפות , לנו הלא נחמדים לא היתה כוונה ממילא לעלות לנאום . לא לנו הבמות , לא לנו הנאומים אנחנו מאמינים בעשייה. לא בפסטיבלים חד שנתיים.

אני מוקיעה כל אלימות מסוג שהוא. אבל גם רכיבה על עשייה והתנכרות למצוקות שלנו גם אותה אני מוקיעה. לא פלא שהדברים הגיעו לידי כך וזה עצוב בהחלט."

יובל לוי בתגובה לשירשור ריקי כהן בנלולו (2013), "פוסט קשה אבל חייבת להגיב לכל הפרסומים". פוסט על הקיר האישי, 14/7/2013. נדלה בו ביום

"Yuval Levi ויקי וענונו לא עברה סלקציה!!! אז היא התפרצה וזעמה ואולי אפילו הרימה ידיים וקיללה לכל עבר, בטח חשבתם שהיא תעמוד בשקט ו"תמתין" עד שהסלקטור יראה אם היא נמצאת ברשימות. סלקציה! צורה של אלימות שנועצת את הסכין עמוק עמוק בנפשו של הנחסם, ומסובבת. פני המחאה כפני החברה. אליטה אשכנזית שחושבת שכולם עובדים אצלה, כמה מזרחים מלחכי פנכה והמון מגלגלי עיניים ומצקצקי לשון שלא מבינים "מאיפה נובעת האלימות הזאת..?" נגמר. נגמר הסיפור שלכם ונקרעו המסכות. סתיו שפיר, איציק שמולי, דפני ליף רגב קונטסט או איך שקוראים לו, שיר נוסצקי וכל המתוקות והמתוקים האלה כמשל. נגמר. הגיע זמן הזעם להציף את הרחובות ולשים קץ לשלטון המעמדות. אנחנו כבר שנתיים ברחובות בלעדיכם והמטרות שלנו ברורות. רוצים לתאם תבואו אלינו, גייסתם תקציבים תתחלקו איתנו, כמו במדינה גם ב"מחאה" או שתהיה עוגה לכולם או שלא תהיה עוגה. אנחנו לא נשרוף את עצמנו, אנחנו נעלה בלהבות את המדינה לפני שניתן שיירמסו אותנו עוד ויבקשו שנשתוק, נירגע, ונחכה בחוץ."

http://megafon-news.co.il/asys/archives/164247

לבנה בן יצחק (2013), "יש אנשים שתמיד יודעים "לתפוס טרמפ" כשנדלקים האורות" תגובית בשירשור מונה ניר גלעד (2013), "קצת נמאס!!!!!". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום

" יש אנשים שתמיד יודעים "לתפוס טרמפ" כשנדלקים האורות, ויש אנשים מדהימים שהיו חלק פעיל ואקטיבי בשקט בצנעה עם סולידריות עמוקה למוחלשים/והשקופים בחברה הישראלית מתוך אמונה אמתית לשינוי. כן, המחאה שבה עם אותם חולות רעות כמו אז, מלחמות אגו מטורפות, ניתוק וניכור, ומידור אנשי הפריפריה (ושוב לא רק הפריפריה הגאוגרפית אלא החברתית), והנהגה פופוליסטית ונבובה. כן, דבר לא השתנה השאלה עבור מי הפעם היא מקפצה- לתפקיד הבא? ולא זו לא ציניות אופיינית לי אלא אמת פשוטה. שנייה לפני ט' באב, יום חורבן בית המקדש ייטב כי את וחברייך תעשו חשבון נפש נוקב לאן המחאה הזו הולכת (אם בכלל), לזהות את מי שפגע בך/בכם ולנסות לגשר ולפייס למחול ולהתנצל. אין כל מקום לאלימות בשיח הדמוקרטי- אך, גם אין מקום למידור מובילים/פעילים נוספים מתוך רגשות אדנות!"

ברוך אורן (2013), תגובית בשירשור אבי בלכרמן (2013), "לא מבין ולא מבין.", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום

" שמתי את זה כדי להראות שכבר לפני שנתיים היה אפשר ללמוד משהו על:

- שיתוף אמיתי בקבלת החלטות - תיאום ציפיות ככלי לבניית אמון - מאבטחים, במות וגדרות ככלי ליצירת מחסום בתקשורת ואלימות - עודף אנדרנלין כזרז להסתבכויות רגשיות... "

לין חלוזין-דברת (2013), "אבי, לא הייתי בהפגנה". תגובית בשירשור אבי בלכרמן (2013), "לא מבין ולא מבין.", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום

אבי, לא הייתי בהפגנה. אבל נדמה לי שנשאלה כאן שאלה – איך יכול להיות שיש כל כך הרבה כעס, איך יכול להיות שמשהו כזה קורה, שיוצאת אלימות חבלנית שכזו, וגם איך מתקנים את זה ועושים שלום במחנה שלנו.

הרבה אנשים אומרים "אגו", "אגו", וממשיכים הלאה. אבל להגיד "אגו" זה להגיד שמדובר רק באנשים פרטיים, רק ב"בעיות אישיות". ספגנו כבר את סוג ההסברים הזה מהמתנגדים שלנו בממשלה – זו בדיוק הדרך לא להסתכל לקשיים הפוליטיים בעיניים. ויש כאן תבניות פוליטיות קשות שתנועת המחאה נופלת בהן פעם אחר פעם, מאז 2011, ושצריך בדחיפות להסתכל עליהן טוב טוב.

בתוך המעגלים הפנימיים של המחאה, הפוליטיקה השטוחה ניצחה. אבל יש משהו שאנחנו לא יודעים לעשות: וזה לטפל בממשק בין "פוליטיקה חדשה" ו"פוליטיקה ישנה" - בין מה שקורה בפנים ובחוץ. בימים האחרונים דורין כתבה כמה פוסטים בזכות ההתארגנות השטוחה, האנרכיסטית של ההפגנה בקפלן. הלב שלי אתך דורין ואני שמחה בשמחה הזו. אבל צריך להבין שמה שהציבור הישראלי מבין, ומה שכותבת התקשורת זה שדפני ליף עשתה יומהולדת למחאה. ולא רק הציבור הרחב. גם מי שקורא J14 אין לו שום דרך להבין משהו אחר. במובן הזה, אין שום משמעות לעבודה שטוחה בתוך המחאה. עד שהפעילים במחאה לא יוכלו לתת שם של התארגנות אנרכיסטית, או דמוקרטית, או שילוב של שתי הפרקטיקות, הפוליטיקה הרחבה לא תושפע מזה.

"הלא נחמדים" הם אחת הקבוצות שהצליחו לצאת מהלימבו הזה – אני לא יודעת איך הקבוצה מתנהלת, אבל מהמעט שאני יודעת התרשמתי שזו קבוצה שעובדת ביחד, בשיתוף, ושיש בה מקום לאנשים להביע את עצמם ולקחת תפקידים של הנהגה. לא יתכן שהלא נחמדים או כל קבוצה אחרת תצטרך לבקש יפה (או לבקש בכלל) להשתתף בארוע או במסיבת עיתונאים – זה הופך את כל העבודה שלנו מאז 2011 לעקרה.

היום דפני ליף לא מרשה לעצמה לחבל בצורה גלויה בהתארגנות השטוחה, כמו שהיא וחבריה עשו ב-2011. אבל יש כאן דפוס שחייבים לשנות: דפני ליף היא לא סתם אישה פרטית. היא בנתה כוח תקשורתי עצום על גב המחאה. עד שהיא לא תסכים להכפיף את הכוח התקשורתי הזה לתנועה שמאפשרת לה להכריז על מסיבות עיתונאים ועל הפגנות, אני ופעילים אחרים נמשיך להרגיש שהכוח הישן שולט גם כאן.

בואו נגיד את זה כך: האם היה עולה על דעתך אבי, להזמין אנשים ל"הפגנה של אבי"? האם היה עולה על דעתך דורין, לארגן מסיבת עיתונאים בשמך, ואז לחשוב את מי להזמין אליה (ראו את הפוסט של ריקי למעלה)? לעשות פוליטיקה חדשה זה אומר לעשות רוטציה בתפקידים, ובכל מקרה, להיות כפופים להחלטות של מבנה מאורגן של פעילות ופעילים. תווי העבודה הקיים מחרב את המחאה – ומאז 2011 לא חסרות הוכחות לכך.

ויש כאן גם זווית מעמדית ואתנית: האשכנזים ממשיכים לעשות מה שהם יודעים – לעשות הון פוליטי על חשבון עבודה של אחרים. מי שלוקח את התפקיד של השחורים הדפוקים – במקרה הזה ה"לא נחמדים" ממשיך לא לרצות להנהיג את כולם. אני מתייחסת כאן למה שכתב אורי בן-דב: הוא צודק. אין שום סיבה שאמשיך להגיע להפגנות אחרי שבכל ראיון משה, אתה טורח להבהיר לכולם שמי שלא מגיע מהשכונה שלך הוא לא חלק מההפגנה. בכל הפגנה שמארגנים הלא נחמדים והמעברה, בואו נתערב שיותר משליש מהמשתתפים הם אשכנזים כמוני, שלא רק שמקבלים עליהם את ההנהגה של הלא נחמדים, אלא רוצים בה ממש, ורוצים להמשיך לתמוך בה מבחוץ. למה אנחנו צריכים לשמוע שאנחנו בעצם לא רצויים? שאנחנו מבחינתך לא חלק מהתנועה? אם אחרי שנתיים כל הפעילים המסורים עדיין לא זכו באמון, אני בספק שהם יזכו.

מסיבות אישיות אני לא יכולה עכשיו לתרום לבנייה של התנועה הזו כמו שהייתי רוצה. יוצא שאני יכולה רק לתמוך מבחוץ, להגיע להפגנות, לתמוך בעבודה החשובה של פעילים כמו משה וריקי, והמעברה, ואבי, אורי ודורין (ובאמת שזה רק מדגם זערורי מכל אותם אנשים נפלאים שלצערי, גם היום אחרי שנתיים, לא מזוהים בשם קבוצתי שחורג מהתגית "דפני ליף").

אבל היום אין לי הפגנה ללכת אליה: להפגנות של הלא נחמדים אני כבר לא יכולה ללכת, כי הבהירו לי שלעולם לא אתפס כחלק מהמחנה. לימי ההולדת של דפני ליף באמת שלא בא לי ללכת – זה מחרב את סוג הפוליטיקה שאני מאמינה בה. ונדמה לי שבמצב שלי נמצאים עוד הרבה אחרות ואחרים. (ניסיתי לתייג את כל החברים שמצוינים בפוסט ולא הצלחתי - אם מישהו יכול לעזור בזה אשמח).

• וממשיכה אחכ (שם):

ההערה שלי מתייחסת באפן ספציפי לנקודת הממשק בין הפנים והחוץ. בפנים נראה לי שגם אם יש עדיין הרבה עבודה, למדנו בשנתיים האלה לא מעט. אבל ברגע שיש מגע עם העולם - ומה לעשות, זה המקום שבו אנחנו אמורים לעשות הבדל, בעולם של הפוליטיקה הישנה - יש בעיה כללית והיא חוזרת על עצמה בכל המקומות הרגישים. משה ואחרים חוזרים על מסרים כאלה בתקשורת - אולי זו אסטרטגיית בידול, אני לא יודעת מה זה, אני יודעת מה זה עושה לי, ונדמה לי, אחרי שקראתי מה שכתב אורי, שאני לא היחידה שמבינה את זה ככה.

• וברוך עונה (שם):

קודם כל אני ממש שמח על השיח הזה. מה שאני לומד ממנו בגדול, הוא שהתקשורת המסחרית מחרבנת לנו את המסרים. אולי הגיע הזמן לעשות REFUSE ופשוט להפסיק לעבוד עם התקשורת המסחרית

[עריכה] מלחמות זה כבר לא מה שהיה פעם

אורי שטרנפלד (2014), "לכל מצדדי המבצע הצבאי". פוסט על הקיר האישי, 8/7/2014. נדלה בו ביום

לכל מצדדי המבצע הצבאי, מסתבר שבעשור האחרון צה"ל כבר יצא למספר מבצעים מוצלחים בהם השמיד לחלוטין את החמאס ומנע לעולמי עולמים את האפשרות לשגר רקטות:

אוקטובר 2004 - מבצע ימי תשובה - מבצע נרחב בצפון רצועת עזה על מנת למנוע ירי רקטות קסאם על שדרות

ספטמבר 2005 - מבצע גשם ראשון - קשת התקפות ופעולות של צה"ל ברצועת עזה בעקבות ירי כבד של רקטות קסאם על שדרות

פברואר 2006 - מבצע מכת ברק - סדרת תקיפות אוויריות ברצועת עזה בגיבוי הפגזה ארטילרית בעקבות ירי כבד של רקטות קסאם על קיבוץ כרמיה

יוני - נובמבר 2006 - מבצע גשמי קיץ - מבצע ברצועת עזה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט ולצמצום ירי רקטות קסאם

פברואר - מרץ 2008 - מבצע חורף חם - מבצע ברצועת עזה שנערך כתגובה על התגברות ירי רקטות הקסאם על שדרות ואשקלון

דצמבר 2008 - מבצע עופרת יצוקה - תקיפת עשרות מטרות בעזה על ידי חיל האוויר, חיל הים, חיל השריון, חי"ר והנדסה כתגובה על ירי רקטות לנגב המערבי

נובמבר 2012 - מבצע עמוד ענן - תקיפת אלף מטרות בעזה על ידי חיל האוויר, במטרה להפסיק את ירי הרקטות מרצועת עזה

או כמו שאמר מארק טווין: "להיגמל מעישון זה הדבר הכי קל בעולם; עשיתי את זה כבר אלפי פעמים"

[עריכה] המודל האוקראיני

אור סג'ונוב (2014), "למה אצלנו לא עושים את זה כמו באוקראינה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 23/2/2014. נדלה בו ביום

יש לי פיד מלא באנשים שלא מבינים למה אצלנו לא עושים את זה כמו באוקראינה או כמו במדינות ערב וזה קצת מזכיר לי את שיחות הסלון מלפני שנתיים בזמן הפרסומות מהאח הגדול "ככה לא יקרה כלום! צריך לשרוף צמיגים ברחובות! צריך לנפץ זכוכיות! צריך אלפי עצורים ומרי אזרחי ואי ציות ועוד ועוד ועוד". ועוד פרסומת אחת וחזרנו. אז תשמעו, אין איזו קבוצה של אנשים שמקבלת דף הפעלה בענייני מהפכה ומרד מהעם היושב בפייסוש. באוקראינה מתים אנשים. חושבים שזה מה שצריך? מתנדבים להיות הראשונים? בבקשה. תרגישו בנוח לעלות לכנסת עם פטישים ואלות ותביאו אתכם את החברים והשכנים ואולי זה יתחיל להראות כמו במצרים. ברמה האישית אני יכולה להגיד שלי אין שוב כוונה למות בעד ארצינו. בשום קונסטלציה.

"לכל אלה שמקנאים באוקראינים - לא לדאוג". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 23/2/2014. נדלה בו ביום

וגם - https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10152000597519226?stream_ref=10 בעיקר המאמר בתגוביות

[עריכה] על ההפך מאלימות

מלחמת העולם השניה בפייסבוק וההיפך מאלימות https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151605022409226

[עריכה] לאומיות ואלימות

דן דימי עם ציטוט של קרישנמורטי על כך שהגדרות לאומיות הן למעשה אלימות, מתאים לפרק על אנטי-לאומיות ומייד עונים על המגוון: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=898449836839150&set=a.157857480898393.34926.156473571036784&type=1&comment_id=898453260172141&offset=0&total_comments=49 טרנגי'ט סינגה (2014), "מגוון". תגובית על התמונה של a revolt - digital anarchy, 25/5/2014. נדלה ב10/7/2014] Diversity is when I said I'm Christian. Division is when I say I'm proud to be Christian and your religion is shit

[עריכה] מתי נתקעים בקיר ומפסיקים את האלימות?

לפעמים צריך שיתוש ינחת לך על הביצים כדי שתבין שאין טעם באלימות וחייבים יצירתיות

[עריכה] האם האלימות משתלמת?

אישתון על הסטטיסטיקות טילים

אני עשיתי על זה קצת דיון אצלי על הקיר אבל זה נשאר יבש https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10152269013914226

[עריכה] קהילתיות ובניית קהילות

[עריכה] ביקורת שלילית ככלי להרס קהילות

https://www.facebook.com/groups/btcil/permalink/647847375294994/

[עריכה] מדינאות

[עריכה] שלטון המנהל התקין: הפרוצדורה היא הכי פוליטית שיש, או: נצחונה של הבירוקרטיה על הדרג הפוליטי

-- (2014), "סיפורים מהצנרת - מפגש עם מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר". אתר המרכז להעצמת האזרח, 1/12/2014. נדלה בו ביום

בהרצאתו, סקר האוזר את השינויים שחלו באתוס הציבורי מקום המדינה ועד היום, כשהוא מסמן את שנת 77', כקו פרשת מים. לדבריו, בשנותיה הראשונות עסקו הקברניטים מאחורי ההגה בהקמת המדינה ובהוצאה של הפועל של רעיונות לאור אידיאולוגיה, שיקול דעת ואתוס ביצועי. ואילו מאז שנות השמונים, הולך וגובר כוחה של "הנבחרת הבירוקרטית" שקובעת את גבולות הגזרה והפכה לשחקן וטו בקידום מדיניות. האוזר תיאר מציאות לפיה "ההליך התקין" הפך לדבר המשמעותי ביותר, עד לכדי שיתוק של מערכות יישום המדיניות.

האוזר ציין בדבריו כי "ארגז הכלים של הקברניטים מורכב מתנאי סף, תבחינים, השלכות רוחב ותקדימים. תפיסות עולם, שכל ישר – לא רלוונטיים לדיון. המבחן הקובע הוא ההליך הנאות. מי שמעצב את המדיניות הוא הדרג הבירוקרטי ובעידן הזה אלה הגורמים שמעצבים את המציאות שלנו". לדבריו: "מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות במצב סטטי. ישראל עם אתגריה הייחודים לא יכולה להרשות לעצמה את מה שדנמרק, יפן או מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות תקועה כי הנטל והמשימות העומדים לפתחנו הוא נטל אחר ממה שמאתגר חברות דמוקרטיות אחרות."

[עריכה] השלום

השלום הוא למעשה הצדק החברתי. כשיש צדק, אפשר לחיות בשכנות טובה. בחדר המיטות, במשפחה, בשכונה, ביישוב, במחוז, במדינה וביבשת. לכן, המלחמה, האי-שלום, האין-פתרון, הם כלים אידיאולוגיים כדי לתחזק את האי-צדק. כדי לתחזק את הפערים. כדי לשמור על הגריפה וההצבר של המעמד השולט.

תמונה של הרכב המשטרתי שומר על המעמד השליט מופיע ב"תמונות עם רישיון מתאים"

[עריכה] לעשות שלום זה להפיץ אהבה

ראו תמונות בקבוצה 'ערום מביא שלום'

יעל אריאל (2014), "צומת שילה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 6/7/2014. נדלה בו ביום

צומת שילה לפני כמה שנים אני עומדת בשעות אחר הצהריים . ממתינה לטרמפ. בקבוק עם נוזל כלשהו נזרק עלי מרכב פלסטיני חולף אני זוכרת את האימה ברגע הראשון. כשחשבתי שמדובר בחומצה או בקבוק תבערה. את תחושת ההשפלה כשהבנתי שזה סתם מיץ דביק וכולי מסריחה ודביקה ומה עושים עכשיו.. את צחוקם של הצעירים ברכב החולף. צחוק לאידי, שנותר להדהד בואדי הלב שלי מלא בתחושות: השפלה. זעם. רצון לנקום. שנאה לערבים. כולם. ואז ברגע מפוכח הבנתי: שנאה או אהבה. זו הבחירה שלי. העולם מחכה שאבחר. הרים עוצרים נשימתם. . המקרה כבר קרה. עכשיו מה? השנאה מרעילה.. מתפשטת בגוף.. מי יפגע ממנה? רק אני. קרבן השנאה של עצמי. האהבה יודעת לטהר את המרחב. ברגע אחד של בחירה, הלב נפתח. בבגדים דביקים ומסריחים חזרתי הביתה להתלבש מחדש.. משוגעת. מאושר. חדש. אינסופי. ניצחתי. אחר כך נזכרתי שהחברים הפלסטינים שלי, לעולם לא ינהגו כך. שהכאב (כאב הוא תמיד אישי) מעביר אנשים על דעתם: נוער "שבאב" פלסטיני ונוער גבעות משלנו.. שהחיים קורים אבל אני זו שבוחרת

בימים האחרונים מתוך הייאוש והרצון לברוח. מתוך תחושת השפלה תחושה שאנחנו נתונים למניפולציות, נכפים בכותרות אדומות גדולות ל"הסלמה" שמשרתת גורמים משני הצדדים. (מלחמה מוכרת יותר עיתונים) הסלמה שרובנו, הרוב הדומם משני הצדדים, סולד ממנה בכל ישותו.. שיח מאיים בין "מנהיגים" כאילו הסוף קבוע מראש.. אני נזכרת ברגע המכונן ההוא וברגע של זעם, מסננת לעצמי: רוצים הסלמה? קדימה. אנחנו נסלים אהבה. נדרדר למחוזות אפלים: נעצור טרמפ גם למי שלא הרים יד בתחנה ניתן זכות קדימה,גם לנדחפת המעצבנת ההיא על אפם וחמתם. אנחנו נאהב והם יאכלו את הכובע. יאללה מסלימים בכיף!

[עריכה] בוגיזם

http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%95/

[עריכה] מיסגור בטחוני כדי למנוע דיון ציבורי+איך האביב הערבי יכול להאבק במסגור הזה?

תמונה של אמיר שיבי על המסגור בדובר צה"ל

גיא רולניק (2013), "הערבות ההדדית מתה; תפוס כפי יכולתך זה העיקר". מרקרויק דמרקר, 28/12/2013. נדלה ב23/5/2014

אבל הציבור אדיש. הוא אינו מחבר בין יוקר המחיה ורשתות ההגנה המתפוררות בישראל לבין עשרות המיליארדים שנבזזים; בין חוסר היכולת לנהל, למשוך כוח אדם טוב ולסלק עובדים גרועים לבין השירותים העלובים לאזרחים. המחאה החברתית עזרה לנו לקרוע את המסיכות מפניהם של הברונים השודדים בפירמידות ובמוסדות הפיננסיים, אך לא הצלחנו להרחיב את זה לבורות השומן במגזר הציבורי המורחב, המשקולת השנייה שמייצרת עוני, אי־שוויון, פריון נמוך, בריחת מוחות, יוקר מחיה, ייאוש בקרב הדור הצעיר וחסימת הזדמנויות.

כלבי השמירה שחששו לפני שלוש וחמש שנים להתעמת עם הטייקונים ובני בריתם, שרצו לשאת חן בעיני מוקדי הכוח, רוצים עכשיו לשאת חן גם בעיני קבוצות הכוח במגזר הציבורי. לאיש אין עניין ותמריץ להצביע על עשרות המיליארדים שנבזזים.

שאלתי השבוע את אחד הגורמים הבכירים בירושלים כיצד הוא מסביר את אדישות הציבור לביזת המיליארדים גם בעידן שלאחר המחאה החברתית. הוא היה מריר ומיואש: ״זה לא רק הציבור. נתחיל דווקא במנהלים הבכירים במגזר הציבורי, אלה שרואים כל יום את הבזבוז והשחיתות במקומות שבהם כולם יודעים שיש עודפי כוח אדם במאות מיליונים. הם כלל לא מעוניינים לומר משהו על צמצום כוח האדם, כי אין להם שום תמריץ. העובדים לא ייתנו להם יום אחד של חסד, ובסוף הם ימצאו את עצמם ללא גיבוי מצד השר, ללא עבודה ועם חשש מנקמה בעתיד".

האזרחים האדישים לא מפנימים את הקשר בין הניפוח, השחיתות וחוסר היכולת לנהל את המגזר הציבורי לבין חשבון החשמל, הארנונה והמסים שהם משלמים - והם משלמים הרבה על מעט. ההתנהגות של המגזר הציבורי היא בבואה של החברה: הערבות ההדדית מתה. "תפוס כפי יכולתך" זה העיקר. הטייקוניזציה והנהנתנות של ראשי הממשלה האחרונים - הרדיפה אחרי כסף גדול ומהיר - לצד העלייה ביוקר המחיה והתרחבות הרפואה הפרטית הביאו את כולנו לקניבליזם, בסגנון "אקח כמה שרק אוכל לקחת״. הדנקנריזם לא נמצא רק באי.די.בי.

מיליציית המיסוי הגדולה מכולן

מזה שנים ארוכות אני מנסה לשכנע אתכם בטור זה שקבלת ההחלטות והקצאת המקורות בישראל אינן באמת דמוקרטיות, אם יש דבר כזה בכלל, אלא שיווי משקל של אוסף קבוצות אינטרסים מיוחדים שצוברות כוח פוליטי ובוצעות נתחים גדלים מהתקציב, מההכנסה הפנויה ומהתוצר. חלק מהקבוצות האלה זוכות כאן לכינוי ״מיליציות מיסוי עצמאיות״. כמעט בלתי אפשרי לפרק את מליציות המיסוי העצמאיות מנשקן ולהשיב את הגזילה אל הציבור. הצלחה ענקית ובולטת נרשמה בפירוק חברות המיסוי הסלולריות - סלקום, פרטנר ואורנג'. חשבון הסלולר של 2013 יהיה נמוך בכ-5 מיליארד שקל מהחשבון של 2011. זהו חיסכון שרובו זרם לשכבות החלשות, לעצמאים ולבעלי עסקים זעירים, קטנים ובינוניים.

מיליציית המיסוי של הבנקים והביטוח גדולה פי שלושה מזו של הסלולר, ושתיהן מתגמדות מול אוסף המיליציות שהוזכר למעלה. אבל אם כל המיליציות, קבוצת האינטרס החזקה מכולן, היא כמובן מערכת הביטחון הישראלית.

בעשור האחרון נטען כאן שוב ושוב שאין קשר בין איומי הביטחון על ישראל לבין ההוצאה הביטחונית, ושמערכת הביטחון, כמו כל מערכת גדולה, עסוקה בעיקר בהגדלת תקציבה וכוחה. את הטיעון הזה אפשר להרחיב כמובן, ולשאול שאלה נוקבת הרבה יותר: האם האינטרסים של מערכת הביטחון גורמים לא רק לבזבוז של עשרות מיליארדים, אלא גם לחסימת כל סיכוי להסדרים מדיניים באזור?

את השאלות האלה הפניתי השבוע לפרופ' אורן ברק מהאוניברסיטה העברית, שבאחרונה פירסם יחד עם פרופ' גבריאל שפר את הספר Israel's Security Networks בהוצאת קיימברידג' יוניברסיטי פרס. שפר וברק טוענים בספרם שאפשר להסביר רבות מהתופעות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות בישראל, אם מתמקדים בקיומה המתמשך ובהשפעתה המופלגת של מה שהם מכנים "הרשת הביטחונית". הם טוענים כי מאז הקמתה של ישראל, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, אפשר לזהות רשת ביטחונית לא פורמלית אך רבת עוצמה, המורכבת מאנשי ביטחון בשירות פעיל ובדימוס ומשותפיהם בתחומים האזרחיים השונים. רשת ביטחונית זו משפיעה על התרבות, הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והשיח הציבורי בישראל וכן על יחסי החוץ של המדינה. הם חוזרים ומתארים בספר את חולשתה של החברה האזרחית הישראלית ואת האינטרס החזק של הרשתות הביטחוניות להשאיר אותה כך ולדחוק לשוליים שיקוליים כלכליים, תרבותיים ואזרחיים.

שאלתי את ברק אם אפשר לראות מאחורי הוויכוחים העזים בעניין השטחים ותהליך השלום משהו פשוט יותר - קבוצת אינטרס חזקה שנאבקת לשימור מעמדה, מועדון ביטחוני שמצליח להכפיף את מדיניות החוץ, הפוליטיקה ותקציב הביטחון לאינטרסים שלו. ״כן, זו בדיוק הטענה שאנחנו מעלים בספר", אומר ברק. "לא מדובר במועדון במובן של מקום מפגש בין אנשים, אלא באמונות ובערכים משותפים לחברי הרשת, ובראשם העליונות של הביטחון כפי שהם תופשים ומציגים אותו ושל צה"ל כמייצג העיקרי שלו.

"חברי הרשת הביטחונית בהחלט מסוגלים לעשות יד אחת כדי לקדם מדיניות המשרתת את האינטרסים שלהם. תקציב הביטחון הוא דוגמה בולטת לעוצמתה ולהשפעתה של הרשת, ואפשר להיווכח כיצד מדי שנה הם מסכלים כל ניסיון להקטין את התקציב הזה, ובמקרים רבים פועלים כדי להגדיל אותו לאחר אישורו הפורמלי בידי הכנסת. כך אפשר להסביר את הפער הגדול בין התקציב המאושר לתקציב בפועל".

הנשיא דווייט אייזנהאואר הזהיר לפני 52 שנה את הציבור האמריקאי ממצב זה, שבו המועדון הביטחוני המורכב מגנרלים ומסוחרי נשק ישתלט על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, וטבע את המונח Mlitary Industrial Complex - והמועדון הזה אכן גרר את ארה"ב ב-50 השנים האחרונות ממלחמה למלחמה.

האם החונטה הביטחונית הישראלית, שניפחה את תקציב הצבא, השב"כ והמוסד ל–70 מיליארד שקל, אינה בעצם Mlitary Industrial Complex ישראלי?

״כשאייזנהאואר דיבר ב-1961 על הקומפלקס בארה"ב הוא דיבר על התהוותו בעקבות המלחמה הקרה וההתחמשות המסיבית של ארה"ב, על כך שהוא עלול לצבור 'עוצמה שאינה במקומה', וכן על ההשפעה הפוטנציאלית שלו על תחומים רבים במדינה. כלומר, זו היתה קריאת אזהרה לציבור האמריקאי מפני מה שעלול להתחולל. הדבר שעליו אנחנו מדברים במקרה של ישראל אינו עניין תיאורטי, אלא המציאות עצמה: הרשת הביטחונית כבר קיימת והיא חודרת לתחומים ציבוריים רבים ושונים, כולל הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והתרבות.

"דוגמה אקטואלית לכך היא תחום הגז. זמן לא רב לאחר גילוי מאגרי הגז בים התיכון חל תהליך של ביטחוניזציה (Securitization) של הגז, כלומר הוא נהפך מסוגיה אזרחית לסוגיה בעלת אופי ביטחוני, וחברי הרשת הביטחונית מילאו תפקיד חשוב בתיוג של הנושא הזה כביטחוני, ראה למשל הדיון בכנסת בעניין הגז. מאחר שהגז נהפך לנושא ביטחוני התעורר צורך דחוף להפיק אותו מהר, כדי שלא ייפול בידי ידיים עוינות, ובאחרונה נוצר גם צורך להגן על אתרי הקידוח בעזרת כלי שיט חדשים ויקרים. זה בדיוק האופן שבו הרשת הביטחונית פועלת: מסגור של נושא כביטחוני, הפקעה שלו מתחום ההחלטה של האזרחים - הציבור, הכנסת, הממשלה - והעברת השליטה בו לידי חברי הרשת.

"בשנים האחרונות יש טענות שלפיהן בארה"ב קיים שוב מעין קומפלקס צבאי־תעשייתי, ובמיוחד לאחר המלחמה בטרור, שאין לה סוף, ושארה"ב מקימה למעשה אימפריה. בישראל אין אימפריה צבאית כמו זו שיש בארה"ב, אבל יש לה יצוא ביטחוני מסיבי וכמובן שטחים ותחומים שונים שצריך להגן עליהם, בתוך המדינה אך גם מעבר לגבולותיה.

"בספר אנחנו דנים במקרים דומים למקרה הישראלי: מדינות קטנות יחסית שניצבו מול איום קיומי אמיתי או מדומיין מאז עצמאותן ובחרו להתחמש ולהקים לעצמן ממסד צבאי גדול שאינו נפרד מן המגזר האזרחי. דוגמאות טובות למדינות כאלה הן קוריאה הדרומית, טייוואן, דרום אפריקה וסינגפור. גם בחלק מהמדינות האלה הופיעו רשתות ביטחוניות. חלק מהמדינות האלה מקיימות או קיימו בעבר יחסים טובים ביניהן ומחקות זו את זו״.

מפלגות השמאל והימין בישראל ומיליוני מצביעיהן ממסגרים את הדיון על הפתרון לשטחים והסכסוך הפלסטיני רק כדיון אידיאולוגי, דתי, תרבותי והיסטורי. חוסר היכולת להגיע לפתרון מיוחס לאידיאולוגיה של המנהיגים, לדת, להיסטוריה וכדומה. האפשרות הפשוטה יותר, המוכרת לכל אזרח, התמריצים של המנהיגים ומקבלי ההחלטות לא זוכה לדיון ציבורי רציני לא בארץ וגם לא בעולם.

האם ייתכן שתהליך השלום תקוע משום שהסטטוס קוו, כלומר מלחמה ומתיחות בלתי פוסקות ולצדן תהליך שלום בלתי נגמר, משרתים את האליטות הביטחוניות, הדיפלומטיות והפוליטיות בישראל, ברשות הפלסטינית, בעולם הערבי ובכל שאר המדינות המעורבות בסכסוך ובתהליך פתרונו?

״אני חושב שמצב המלחמה המתמשך באזורנו משרת את הרשת הביטחונית, משום שבמצב זה יש צורך בכישורים הייחודיים של חבריה כמומחי ביטחון. איני טוען בהכרח שכל חברי הרשת הם מחרחרי מלחמה. חלקם התפכחו ומכירים בחשיבות של שלום אזורי ושל סוף מצב המלחמה בין ישראל לשכנותיה. אבל רובם עדיין מתבוננים במצב דרך הכוונת, וגם כשהם מעורבים בתהליך המדיני הם מתייחסים אליו בעיקר כסוגיה ביטחונית ולא כנושא אזרחי. כמובן שהתייחסות כזאת הופכת את התהליך כולו לבעל אופי ביטחוני ומעקרת אותו מתוכנו האזרחי, וכמובן שהיא מעצימה מאוד את אנשי הביטחון. כך היה בתקופת תהליך אוסלו, שהחל כיוזמה של אזרחים ועבר תהליך של ביטחוניזציה.

"כמובן שהאליטה הביטחונית בישראל אינה היחידה שנהנית ממצב עניינים זה. גם אליטות ביטחוניות במדינות נוספות באזור, ובמיוחד כאלה שמעורבות בסכסוך הישראלי־ערבי, נהנות מכך מאוד, שכן הדבר מאפשר להן לשמר את מעמדן הדומיננטי, להשתיק ביקורת פנימית, ולעתים אף להשתמש בכוח נגד שחקנים חברתיים המעוניינים להשתתף עמן בשלטון".

סוכנות הידיעות רויטרס פירסמה בשבוע שעבר עוד תחקיר על עשרות מיליארדי דולרים של העם האירני, שמנהיגי המדינה הצליחו לבזוז בשנים האחרונות באמצעת הפרטות שבהן הקונים העיקריים היו חברות בשליטת עלי חמינאי ומקורביו. האם ייתכן שמאחורי תופי המלחמה האירניים יש אליטה פוליטית־ביטחונית שמשתמשת במסך עשן של תוכנית גרעין כדי לשדוד מאות מיליארדי דולרים מהעם לטובת קבוצה בשלטון ומקורביה?

"אנחנו לא יודעים מספיק על האליטה הפוליטית והביטחונית באירן, שהיא מדינה די סגורה. ייתכן שהפרויקט הגרעיני, ובמיוחד ההיבט הצבאי שלו, הוא מסך עשן שמשמש אמתלה בידי אליטה ביטחונית פוליטית בעלת אינטרסים כלכליים. אך בעיניי פרויקט זה קיבל דחיפה גדולה בעקבות הפלישה האמריקנית לעירק ב–2003, כאשר התברר למנהיגי אירן שהאמריקנים נחושים למנוע ממשטרים 'רשעים' להצטייד בנשק להשמדה המונית, שהאמריקאים מוכנים לכבוש את המדינות האלה כדי לממש את מטרתם ושמי מבין המדינות 'הרשעות' שתקדים ותתחמש בנשק גרעיני תוכל למנוע מעצמה את הגורל הזה, כמו קוריאה הצפונית, שפיתחה נשק גרעיני וזכתה לחסינות מפני תקיפה. לדעתי בסוריה הגיעו למסקנה דומה, ולכן בנו את הכור הגרעיני שהופצץ אחר כך.

"אני לא ממש יודע מי מרוויח ומי נהנה מתכנית הגרעין באירן: האם אלה השמרנים, משמרות המהפכה שיש להם השפעה מאוד גדולה במדינה (הם מעין צבא המפקח על הצבא), או סוג של קומפלקס חברות ששייכות לבכירי השלטון. קשה מאוד לדעת משום שזו אינה מדינה פתוחה. אבל אפשר להניח שיש מי שגוזר קופון ממירוץ החימוש נגד ישראל, מפיתוח כלי נשק חדשים וכמובן גם מהפרויקט הגרעיני. כך זה גם אצלנו בישראל".

מחנה השמאל רואה במנהיגות שלנו את האשמה העיקרית בחוסר ההתקדמות המדינית. האם ייתכן שבנוסף לרשתות הביטחוניות והדיפלומטיות הישראליות, שנהנות כלכלית וחברתית מהסטטוס קוו, יש חלקים בהנהגה הפלסטינית שמעוניינים בתהליך בלתי נגמר של מדינה בדרך, כי במקרה של עצמאות והקמת מדינה הם יצטרכו להתמודד עם בעיות חברתיות קשות?

״אני חושב שבשתי האליטות, הישראלית והפלסטינית, יש המעוניינים במצב המתמשך הזה של מדינה בדרך ונהנים ממנו. מדינה מבוססת ומוגמרת פירושה לא רק בעיות חברתיות קשות אלא גם מגבלות וריסונים על ההנהגה הפוליטית, כמו גבולות ברורים ומוגדרים לא רק של המדינה ושל שכנותיה (במקרה זה ישראל, ירדן ומצרים), אלא גם בין תחומים חשובים בתוך המדינה, כמו הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, הצבא והדת. הרבה יותר נוח להיות מדינה בדרך שנאבקת על קיומה מול עולם עוין, וישראל היא דוגמה טובה לכך. ברור למדי שמדינה פלסטינית, אם תקום - ויש לי ספק רב בכך - תהיה מדינה כושלת שתלויה באחרים, כמו ישראל והאיחוד האירופי, וזה לא תרחיש מפתה במיוחד עבור מנהיגיה. ראה למשל המקרה של דרום סודן, המדינה הצעירה ביותר באזורנו".

האם אפשר לטעון שהאביב הערבי שהתחיל בקהיר והמחאה החברתית שהתחילה בישראל בקיץ 2011 משקפים תנועה טקטונית בתוך החברות הערבית והישראלית, שתגרום לכך שהיכולת של המנהיגות והמועדונים הביטחוניים לקנות לעצמם שקט ולשמור על השליטה והסטטוס קוו תישחק, כי הציבור רואה מעבר למסכי העשן הביטחוניים ורוצה פתרונות לבעיות חברתיות?

״בתחילה זה באמת נראה כך. דוגמה בולטת היא במצרים, שם פועלת סוג של רשת ביטחונית עם השפעה מאוד גדולה על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. במצרים היו הפגנות ענק נגד משטר מובארק, והוא נאלץ בסופו של דבר לפנות את מקומו למשטר אזרחי של האחים המוסלמים כאשר הצבא עומד מן הצד. אבל המשך הדברים דווקא מראה את העוצמה של הצבא ושל הרשת הביטחונית, שפעלה כדי לשמר את כוחה מול האתגר האזרחי, והצליחה למעשה לסובב את הגלגל לאחור. כלומר, הרשת הביטחונית בהחלט יכולה להתמודד בהצלחה עם אתגר אזרחי, במיוחד כשהיא עושה שימוש בנימוק הביטחוני ומציגה את יריביה הפוליטיים כסכנה ביטחונית למדינה.

"בסוריה קורה דבר דומה: גם שם יש מעין רשת הכוללת לא רק את המשטר והמגזר הביטחוני הכפוף לו (הצבא ושירותי הביטחון האחרים), אלא גם אנשי עסקים וכל מיני קבוצות שתלויות בשלטון לרווחיהן, כולל מונופולים וזיכיונות, ולקיומן, למשל קבוצות מיעוטים. לכל השחקנים האלה יש אינטרס ברור לתמוך במשטר אסד נגד האופוזיציה.

"דווקא במדינה כמו תוניסיה, שבה הצבא לא היה חזק ולא היו איומים צבאיים ממשיים, המחאה האזרחית הצליחה יחסית. כך שהתשובה שלי היא שאמנם הציבור במדינות האזור רוצה מאוד פתרונות לבעיות החברתיות - ולבעיה של היעדר השתתפות בפוליטיקה - אך השליטים בחלק מהמדינות האלה, ובמיוחד היכן שקיים איום ביטחוני פנימי או חיצוני, עושים שימוש מאוד יעיל בנושא הביטחוני וכך מאלצים למעשה את הציבור ואת קבוצות האופוזיציה להשלים עם מעמדם ההגמוני, כולל הנכסים שצברו לעצמם. למעשה, השליטים מציגים לציבור שלהם את הברירה 'אנחנו או אנרכיה' ומציגים זאת גם כלפי חוץ: 'תמכו בנו או תקבלו את אל־קעאדה'".

אם לסכם: קבוצות אינטרס הן קבוצות אינטרס, ותמריצים כלכליים, מעמדיים וחברתיים משפיעים על קבלת ההחלטות, הקצאת המקורות ותמונת המציאות שהאליטות השליטות רוצות לצייר. יש קווי דמיון ברורים בין השוד בפירמידות העסקיות, מיליציות המיסוי במגזר הציבורי והתהליך הבלתי נגמר של ״שלום״ ו״מלחמה״. השאלה היחידה היא אם הציבור יתעורר יום אחד ויבין מיהם האנשים שמציירים לו את תמונת המציאות, ומדוע הוויכוחים האמיתיים בכלכלה, בפוליטיקה ובביטחון הרבה פחות אידיאולוגיים ממה שנדמה.

[עריכה] הצבא כמפעיל מדיניות נישול בשטח

-- (2014), "אחת המטרות העיקריות לאימונים של צה"ל בגדה המערבית היא נישול פלסטינים מאדמתם". דף הפייסבוק "החברים של ג'ורג', 21/5/2014 מתייחס לכתבה עמירה הס (2014), "צה"ל מודה: אימונים בשטחי אש בגדה משמשים לסילוק אוכלוסייה פלסטינית". הארץ 21/5/2014. נדלה בו ביום

אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ של פיקוד מרכז, מודה שאחת המטרו העיקריות לאימונים של צה"ל בגדה המערבית היא נישול פלסטינים מאדמתם.

שלו אמר עוד ש"מדיניות צה"ל להחרים ציוד הומניטארי לפני מסירתו ליעדו נתנה "מכה באף במקומות הנכונים. כשאתה מחרים עשרה אוהלים גדולים, לבנים ויקרים, זה לא קל. לא פשוט להתאושש." ואכן, כתוצאה מההחרמות הללו ארגונים הומניטריים התייאשו והפסיקו לסייע.

נניח עכשיו לעובדה שהדברים של שלו חושפים את העובדה שהמדינה שיקרה, פעם אחר פעם, לבית המשפט העליון בנושא. אף אחד לא מצפה יותר - גם לא בית המשפט - מהמדינה לומר אמת, ואף אחד גם לא מצפה מבית המשפט להגן על כבודו ולהכניס לכלא את האחראים.

אפילו על התגובה הצפויה והבזויה של דו"צ - "בצה"ל מייחסים חשיבות עליונה לשמירה על כשירות הכוחות באמצעות ביצוע אימונים שוטפים הנעשים בשטחי אימונים ברחבי מדינת ישראל ובפרט באזור יהודה ושומרון. לכן, ישנו צורך בשמירה על שטחי האימונים של צה"ל מפני פולשים ובנייה בלתי חוקית בתחומי שטחי האימונים הן על ידי גורמים ישראלים והן על ידי גורמים פלסטינים ואחרים. מעבר לכך, לא נתייחס לדברים הנאמרים בוועדות סגורות" - אין טעם להגיב.

צריך לומר רק דבר אחד: אל"מ עינב שלו הודה בכנסת שצה"ל מבצע מדיניות של טיהור אתני, של נישול אנשים מאדמתם בשטח כבוש. המדיניות הזו היא פשע מלחמה. הגיע הזמן שאנשים כמו אל"מ שלו יבינו שבפעם הבאה שהם יצטרכו להסביר את עצמם לא תהיה מול הכלבלבים הכנועים של בג"צ; היא תהיה בהאג. לשם אנחנו צריכים ללכת, כי אין שום פתרון אחר.

[עריכה] סרבנות גופי התכנון כמפעילת מדיניות נישול בשטח

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=674672982594463&set=a.127765680618532.19596.117581211636979&type=1

[עריכה] אין-פתרון

קהילת המחאה בראשון לציון (2012), "אם תרצו רקטות בתל אביב", בלוג "הרחוב", 30/10/2012. נדלה בתאריך 29/8/2013

"המיצג האומלל בקמפוס היום היה תמצית של מדיניות הממשלה בשנים האחרונות: יש תנועה, יש מימון, יש פעילים להוטים, ובפי כולם אותו הזמר: יש איום בטחוני ואין פתרון. יש רקטות וצבע אדום, ואת המילה שלום אסור לומר. יש טובים ויש רעים. יש "ציונים" שמזדהים ויש "שמאלנים" שלא אכפת להם. ומעל לכל ישנו הפחד הקדוש, הפחד מהאיום הבטחוני והפחד מהזר הלא-יהודי. כי מה, בעצם, התבקשתי להרגיש נוכח רקטות הקאסם בקמפוס? בטח לא הזדהות, שכן ההזדהות עם מי שנמצא תחת אזעקות צבע אדום רק גורמת לי לחשוב שמוכרחים לעשות הכל – ומייד – כדי להביא לשלום. התבקשתי, במפגיע, לפחד ולזהות את "אויבי האמיתיים". התבקשתי לבטל את הזדהותי עם כל עוולה אנושית בשם הפחד וה"אין פיתרון", וכל זאת תוך שימוש ציני במצוקה אמיתית."

[עריכה] פוסט-רפובליקניות: כי אנחנו הא.נשים להןם חיכינו

כותב שי נימצן:

שי נימצן (2013), "כשהמדינה הזו אומרת - הם טרוריסטים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה בו ביום

"כשהמדינה הזו אומרת - הם טרוריסטים, והטרוריסטים אומרים על המדינה שהיא עושה פשעים כאלה וכאלה נגדם, נראה שנשכח כאן גורם נוסף, שלישי - האזרחים. למרות שלרוב ישנו גורם נוסף וזה לא כמו שמנסים להראות את זה, כאן יוצא שיש שני צדדים: אנחנו זה המדינה והם זה הטרוריסטים. זה אף פעם לא שני גורמים. במצרים זה לא היה העם מול הממשלה כי יש גם את הצבא כפי שרואים. בסוריה זה לא רק המורדים מול השלטון אלא יש גם התערבות זרה והמוני פליטים. איך פתאום כאן אין שום גורם שלישי בסיפור? דווקא בגלל קו גבול שטוענים שאינו קיים כבר, שמפצל את האזרחים לשניים, ישראלים ופלסטינים, כמו מדינה וטרור, שמתבסס על אי קיום המדינה הפלסטינית ומשדך באורך פלא אזרחים מסויימים למדינה ואזרחים אחרים לטרור. כל האזרחים צריכים להתאחד ולהשאיר את המלחמה למדינה ולטרוריסטים ולדרוש הכרה בזכותם להתקיים. כאן ושם."

ועונה לו ברוך אורן (שם):

"אני לוקח את הדברים שלך דווקא לכיוון האינטגרציה. ברגע שאנחנו האזרחיםות נקח אחריות על העוולות שהמדינה עושה בשמנו, וברגע שאנחנו האזרחיותים נקח אחריות על הטרוריסטים הישראליים שעושים בשמנו, אפשר יהיה להתחיל לבקש מהשכניםות שלנו לקחת אחריות גם כן על מעשיהםן.

"בכל מקרה, אחריות לוקחים, לא מטילים. לכן, טילים לא יעזרו כדי לשכנע את השכנותים לקחת אחריות; דוגמא אישית דווקא יכולה לעזור.

"אולי זה נשמע מאוד רפובליקני ("מה את.ה עשית בשביל מדינה?") לבוא ולהגיד שאנחנו כאזרחיםות צריכותים לקחת אחריות על המדינה ועל האלימות שלה ושל פרטים בחברה, אבל זה בדיוק להיפך. אולי אפשר לקרא לזה פוסט-רפובליקני. זה אומר שאנחנו כבר הפסקנו לסמוך על המדינה, אנחנו עכשיו רוצימות להגביל את כוחה של המדינה לעשות בשמינו, האזרחימות, עוולות. בדיוק כמו במצריים, כאשר ישנם קשרי דיסקו א'-ב'-ג' (ראה הספר בולו'בולו) - כלומר, כאשר החברה האזרחית מלוכדת ואיננה מפולגת לפי מעמדות כלכליים - אז פקידי המדינה ייאלצו להיות הרבה יותר אנושיים. תעלם האלימות הממסדית. גם כלפינו, האזרחים, וגם כלפי השכנים שלנו."

[עריכה] ובזמן שאין שלום

התחברות - תראבוט تـرابـط - هتحبروت (2013), "אתמול, באסיפת התחברות-תראבוט על הכיבוש". פוסט עם תמונה על קיר הארגון, 3/11/2013. נדלה בו ביום

יש שם תמונה מוצלחת שלדעתי אפשר להשתמש בה

"האם אין כיבוש? יש ועוד איך: גם כיבוש צבאי, וגם אפרטהייד, וגם קולוניאליזם התנחלותי; גם שליטה עקיפה, דרך פיקוח ומנגנוני שליטה מתווכים – וגם שליטה ישירה. "מי אמר שהמציאות צריכה לתאום איזה מודל אחד?" מדובר, כך אמרה, בתמהיל של מנגנוני שליטה, שבו לשליטה הצבאית יש תפקיד מכריע, גם היום. הצבא ממשיך להיות הריבון בכל שטחי הכיבוש, וגם מעשי הגזל היום, ב-2013, מסתמכים על צווים צבאיים מראשית הכיבוש. "הקולוניאליזם בשטחים הכבושים מוביל אותנו קדימה ואחורה בזמן – כי הוא מעצב עתיד וגם מלמד אותנו הרבה על שיטות הנישול שהיו קיימות לפני 67 וגם לפני 48.""

[עריכה] 2014: שלום בין מושחתים ככלי לחיזוק הניצול

אסף אבן-חן (2014), "קיבלתי במהלך הסופ ש פניות בנוגע למצבו של המו"מ המדיני". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 5/4/2014. נדלה בו ביום

שבוע טוב. קיבלתי במהלך הסופ"ש פניות בנוגע למצבו של המו"מ המדיני וכך שלא כתבתי בנושא. אציין כי דעתי כמובן לא השתנתה. ההסכם סגור. כל שהיה בשבוע שעבר הוא מסך עשן, של חילופי שמות אסירים מצד שירותי הבטחון של ישראל לפלשתינאים. לב המחלוקת: מועד שחרור ברגותי וכן שמות הערבים הישראלים שישוחררו. אציין כי שחרור פולארד כפי שנחשף כאן כבר לפני חודשים ארוכים, הוא ענין סגור מראש. כל ענין ה'קריסת מו"מ' זו פיקציה של פרשנים שלא בקיאים במקרה הטוב ושמטעים בזדון במקרה הרע. מחר פגישה משולשת עם המתווך מרטין אינדיק, פלשתינאים, ישראלים ואמריקאים (פרסום-אל ערביה). ויש עוד עדכונים רבים בזירות השונות. אעלה בהמשך. בגדול, ממליץ להתעלם מהמסכי עשן והשקרים של התקשורת הישראלית. בברכת שבוע טוב ומקסים. בשורות טובות.

ובהמשך, בתגובית לשירשור שהתפתח:

יוחנן, צר לי לאכזב. ההסכם המדיני לא יעשה טוב לאף אחד מאזרחי ישראל או פלשתין. השחיתות פה חסרת תקדים.

זהו הסכם בין ממשלים מושחתים. שכל מטרתו הוא שמירה על היציבות האזורית בעת הזאת, בעבור האמריקאים בראש ובראשונה. והכנסת ארגזים של מזומנים לישראל למען שימור הכוח של ביבי וליברמן

כך שאמליץ לא לחשוב בתפיסות של 'שמאל' ל המאה ה 20. תבין לעומק מה נעשה כאן ובכל העולם, וכיצד הקולוניאליזם כאן , הן הרוסי-סיני והן האמריקאי, רק יוסיף להתחזק.

הלוואי והייתי טועה. בניגוד לדבריך.

אבל ההסכם המדיני הזה, הוא סגור ומוגמר, יהיו עוד הרבה מסכי עשן

זכור היכן נחשף ענין פולארד לראשונה או ההסכם של ה 5+1 מול אירן. ותבין שכנראה עבדך הנאמן, כותב דברים בצורה שונה ממה שנחשפים בעיתונות הממוסדת, בכל הצניעות.

המצב הוא כעת שליברמן מכשיר את שלטונו והממשל יהיה עוד יותר ריכוזי, תוך כדי ריסוק זכויות אדם ואזרח, וכמובן, חיסול מאגרי הטבע של ישראל ושל פלשתין כאחד, תוך פגיעה בעצמאות ישראל.

[עריכה] המדיניות: להרוג אזרחים כדי למנוע מו"מ מדיני

אורי משגב (2014), 'חניבעל יוצא מהארון: "עדיפה גופה מחייל חטוף'. הארץ-בלוגים, 29/9/2014. נדלה בו ביום

החוליה של שראל, כזכור, נחשפה ונפתחה עליה אש. שראל וקשרו, ליאל גדעוני, נהרגו במקום. קצין נוסף שהיה איתם, סגן הדר גולדין, נעלם (בהמשך קבע צה"ל את מותו, וגופתו לא נמצאה או הוחזרה עד היום). מכאן והלאה אנחנו נכנסים להפעלת התרגולת. חניבעל יוצא מהארון. הנה המג"ד ג'ינו: "שלחתי את שתי הפלוגות האחרות של הגדס"ר להשתלט על שטחים סמוכים כדי לבודד את הזירה. הכרזנו רשמית בקשר על נוהל חניבעל 20 דקות בערך אחרי האירוע. הפעלנו אש ממטוסי קרב על מקומות שבהם היו לפי החשד פירים".

נוהל חניבעל מופעל, והוא כולל כבר בתחילתו תקיפה אווירית ממטוסי קרב. כאשר תוקפים ממטוסי קרב, ברור מאוד מה מנסים להשיג. ג'ינו מודה בזה מייד:

"ידענו שזה יקטין את הסיכוי למצוא את הדר חי, אבל זו הייתה הדרך הכי טובה לטפל בזה. במצב שכזה אתה צריך לבחור באפשרות הפחות גרועה. בשורה התחתונה, הוא לא אצלם והחוליה כנראה חוסלה".

כבר בשלב הזה של השיחה מתבררת האמת. למרבה הצער ואי הנוחות, היא שמה ללעג ולקלס את תגובתו של ד"ר אסא כשר, האוטוריטה צה"לית לענייני מוסר וערכי לחימה. כשר נמנה בזמנו על הצוות המצומצם ששקד על ניסוח נוהל חניבעל, ונזעק להגן ב"הארץ" על עבודתו במהלך הפולמוס שהתעורר אחרי אירועי רפיח. הוא טען נחרצות שהנוהל נועד לסכל חטיפה מבלי לסכן את חייו של החטוף (כאמור, אני הייתי מעדיף שימוש במילים שבי ושבוי, אבל לצורך הדיון אני מיישר קו עם השפה השלטת בו). לדבריו:

"לפקודה יש נוסחים מקבילים, מטעם כלשהו, אבל העיקרון משותף לכולם, כפי שהוא מתבטא באחד מהם: 'יש לפעול, ככל הניתן, לעצירת פעולת החטיפה, לרבות הפעלת אש, אך לא באופן שעלול להוביל בסבירות גבוהה למותו של החטוף, זאת מתוך הבנה שערך חיי החטוף גבוה ממחיר החטיפה'. זה סדר העדיפויות הראוי. כל סדר עדיפויות אחר נעוץ באי־הבנה קשה ומסוכנת".

אלא שבשיחה שלפנינו מגיע מפקד פלוגת העורב של גבעתי, ומחדד את העניינים. הוא מתאר את מה שקרה בשעות שאחרי החטיפה כ"התקפה אגרסיבית ומוחצת", ומסביר למה:

"אתה מבין שככל שתהיה מהיר יותר, כך תגיע להישג שאתה רוצה – לא כיבוש שטח אלא עצירת האירוע. פעלנו כפי שתודרכנו ובשיקול דעת. היה קטע שחדלתי אש כי זיהינו ילדים עוברים בקו האש. כשאתה נכנס לאירוע כזה אתה מעדיף חייל הרוג ולא חייל בשבי חמאס, כמו שליט 2. אתה מעדיף גופה ולא חייל חטוף".

זו כנראה העדות החשובה ביותר שנמסרה אי פעם בנושא. מפקד העורב אף רואה לנכון להדגיש שהפעולה נעשתה תוך שיקול דעת, ועל פי תדרוכים קודמים מגבוה. זו אם כן מדיניות צה"ל הרשמית: עדיפה גופה מחייל חי שנפל בשבי. תתרגלו. נא לשכוח ממצוות פדיון שבויים ומהאתוס הבסיסי שלא מפקירים חייל בשטח ועושים הכל כדי להחזירו הביתה, למשפחתו ולמולדתו. כאן עושים הכל כדי לא להחזירו הביתה, לפחות לא בחיים. נכון שלא מפקירים אותו בשטח, לפחות לא במובן השגור של הביטוי - אלא מוציאים לפועל התקפה מוחצת ואגרסיבית כדי להרוג אותו.

הסברתי כבר בפוסט הקודם שמדובר בפוטש צבאי לכל דבר, שמתבצע למפרע. הצבא למעשה החליט מראש שהדרג המדיני לא ראוי ובשל להתמודד עם הדילמה של עסקאות חליפין להחזרת שבויים, וקובע עובדות בשטח. מפקד העורב מסביר את זה יותר טוב ממני:

"חידדנו לכוחות פעמים רבות על איום החטיפה והמטרה לשבשה אם תקרה – תוך פגיעה באויב גם במחיר הפגיעה בחבר שלך. אמרתי לעצמי – גם אם אביא גופה, העיקר להביא את הנעדר. באירוע כזה אתה עושה הכול כדי לא להכניס מדינה שלמה למערבולת גלעד שליט. כל פעולה שעשיתי, גם אם הרסתי מבנים או פגעתי בפלסטינים, הייתה תוך אמונה בצדקת הדרך וכפי שמצופה מאיתנו, כפי שחינכו אותנו בצבא".

כלומר צה"ל מחליט באופן חד צדדי לאיזו מערבולת המדינה שבשמה הוא פועל יכולה להיכנס או לא להיכנס. וזה אפילו נראה למפקדים צעירים ויחסית זוטרים בו כעניין טבעי ומוצדק לחלוטין. הנה, גם מקבילו של מפקד העורב, מפקד פלוגת ההנדסה של גבעתי, שלם עם עצמו:

"דווקא באירוע הזה המצפון שלי שקט יותר. צריך להודות, הם הצליחו לפגוע בנו בהיתקלות, ולכן במצב הזה כמעט כל האמצעים כשרים, למעט פגיעה בחפים מפשע".

גם אם נניח שזו אמירה מופרכת (הרי איך לא ייפגעו חפים מפשע בהתקפה פראית וחסרת אבחנה מהסוג שגבעתי הנחיתה על רפיח באותן שעות), כדאי לשים לב לחריג ודאי אחד. יש חף מפשע שמטרת הפעולה לפגוע בו ולוודא את מותו: החייל השבוי. לגביו באמת כל האמצעים כשרים, שהרי עדיפה גופה מחייל שבוי.

[..]

בצה"ל אולי מתחמקים ומטשטשים ומקרקשים, אבל לחלוטין לא מכחישים. לפיכך אין מנוס מלקבוע: תדע כל אם עבריה שחיי בניה הופקדו בידי מפקדים שיעשו הכל כדי לחסל אותם במידה ונפלו בשבי. מכאן והלאה זו עבודה של הדרג המדיני ושל החברה האזרחית להחליט מה לעשות עם המידע הזה. שתהיה שנה טובה לכולנו.

[עריכה] עוני כמדיניות

מרים איתנה מחמול (2014), "הרחבת מעגל החייבים הנה הדרך להסיר את האחריות". פוסט עם תמונה על הקיר של אליסה אבי-בנקים לא מעל החוק, 7/7/2014. נדלה בו ביום

כדאי לקחת משם גם את התמונה, לדעתי אין בעיית רישיון שימוש

הרחבת מעגל החייבים הנה הדרך להסיר את האחריות מהמדינה שיוצרת עוני. היא דרך להסיר את האחריות מהבנקים המחוייבים לבדוק יכולת החזר כתנאי למתן הלוואות, משכנתאות ואשראי!!! האחריות כולה נופלת עלינו, הקרבנות של השיטה! היא הופכת את מי שלקח הכל ומוכר לנו את שלנו, עכשיו, ביוקר, לבעל אחריות של מוכר סמים מצוי! שתפקידו מסתכם בלתת את החומר, ולא מעניין אותו איך המכור משלם! פער בין הכנסות והוצאות הופכת את כולנו למכורים לנסיון לגשר על פער בלתי אפשרי! המדינה יוצרת קודים בכלכלה שאינם שונים ממחלת הסרטן! היא מתפשטת אם לא עוצרים אותה!!!! להלן הדרך בה בחרתי לעבור דרך המערכת המנצלת במסווה של מצילה! להשאיר את החוב ביני לבנק, מסרבת להעביר אותו לדור הבא! מזמינה לקרא בתקציר הסיפור שלי, שבית המשפט המחוזי בתל אביב, הכיר באחריות מי שנתן כסף ולא דאג ליכולת החזר! הרחבת מעגל החייבים אינו אילא הדרך להביא את הבוגדנות לתא המשפחתי! האדם המצוי, שיפגע מבני ביתו החייבים, יהפוך לשונא בני ביתו. לוקח זמן להבין שמדובר בשיטה שמאדירה את ההנהגה ומבטלת את העוצמה והאהבה שלנו לבני ביתנו. צריך להבין שהחוקים כולם משרתים פילוסופיה ופסיכולוגיה, שמטרתה להפוך את הרוב לעושה דברו של האדיר מכולם! רק שמי שהתבגר קצת במשחק הזה למד לדעת: שהחזק הינו חלש ולכן עוסק בהחלשת ההמונים באמצעות פחד ובושה! אין בעיה עם החוקים והנוהלים! המקור הוא בנסיון להפוך אותנו בני האדם לכוח עבודה זול בכפייה, חיילי המולך ואמהות רוצחות נפש ילדיהן שלא יחלמו על עולם לכולם! אין חוק סתמי. יש חוק מגמתי!!!!

[עריכה] חמש שנים בלי דיון אסטרטגי: התעלמות מהאוכלוסיה כאנטי-מדיניות

צריך לשנות את השיטה כי השיטה לא עובדת. 5 שנים סגר ואין אפילו דיון אחד על האסטרטגיה? עצוב

איתמר שאלתיאל (2014), "אתמול כולם נורא כעסו על אתר "סרוגים" שאמר "מגיע להם" על תושבי נחל עוז". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 26/8/2014. נדלה בו ביום

הסיבה האמיתית למצבם של תושבי הדרום היא לא ההתנתקות, אלא שלחברי הממשלה הזו ולחברי הממשלה הקודמת פשוט לא היה אכפת מספיק.

זו עובדה. לפני איזה שבועיים התראיין לערוץ 10 רוני ברט, שהיה בכיר במועצה לבטחון לאומי. ברט אומר כמה דברים שמעלים את הפיוז, אבל החשוב שבהם הוא זה:

"למבצע בעזה יצאנו אחרי 5 שנים שבהן כמעט ולא התנהל שום דיון בצמרת בקבינט או בצמרת המקצועית של הגופים שעוסקים בנושא בשאלה האסטרטגית מה אנחנו רוצים מעזה. במשך 4.5 שנים לא היה דיון כזה בהגדרה. היו כל מיני דיונים בשאלות כאלה ואחרות, הבנות עמוד ענן, סגר הכוסברה, מה יהיה טווח הדיג בעזה כל מני שאלות טקטיות ואופרטיביות … לא היה מעולם דיון שבו ישבה הצמרת המדינית ושקלה מה אנחנו רוצים שיקרה בעזה". (אפשר למצוא את התמלול המלא אצל רביב דרוקר: http://bit.ly/1qJ50mO).

אגב, המצב לא היה הרבה יותר טוב לפני כן. זוכרים את המרמרה? לדברי עוזי ארד, שכיהן בראש המועצה לבטחון לאומי, המל"ל גיבש חלופות לסגר על עזה (כנראה בהוראה של נתניהו), אבל "בוצעה חסימה". מעולם לא נערך דיון על החלופות, כי מישהו "חסם". ארד כינה את זה "פרטאץ' בריבוע" (כאן: http://bit.ly/1oMBbAj).

היה קצת דיבור על הסיפור הזה עם המל"ל, ורביב דרוקר ניסה לעשות ממנו קצת רעש. אבל איכשהו נראה שאנשים הבינו עד כמה הסיפור הזה רציני. עבור שתי הממשלות האחרונות, מצבם של תושבי הדרום הוא טוב מספיק. לא רק שהמצב הזה מספיק טוב במובן של "אפשר לחיות איתו", עבור שתי הממשלות האחרונות מצבם של תושבי הדרום מספיק טוב כדי שלא יהיה פאקינג צורך אפילו לנהל על זה דיון. וזה לא רק נתניהו, אלה כל השרים שיושבים עכשיו בממשלה ומדברים על זה שחייבים פתרון והמצב הזה בלתי נסבל. כל אחד ואחד מהם חי יופי בלי דיון על הנושא עד כה, ונראה לי שכל מי שהסתכל על המדיניות בשנים האחרונות יודע שהם יחיו נהדר גם אחר כך, כשרקטות ימשיכו לטפטף על הדרום.

[עריכה] פולחן המוות: עם נובר באפרו

צבי לירז (2014), "עם נובר באפרו במקום לבנות את עתידו". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/1/2014. נדלה ביום 23/4/2014

כשהחלו הנסיעות לפולין בהדסים, לפני כמעט שלושים שנה, הצעתי לשלב בהם גם לימוד של יהדות אירופה המשגשגת תרבותית קודם למלחמה. כשיונתן בנינו חזר מפולין לפני 14 שנים התחמקנו בקושי מהשירה הדביקה השיתופית בנתב״ג של ״אין לי ארץ אחרת״. עכשיו, כשהכנסת מתכנסת באושוויץ אני חושב שנשבר שיא. עם נובר באפרו במקום לבנות את עתידו. תשאירו את הזכרון לימי זכרון ולהיסטוריונים.

יובל בן-עמי (2014), "אילו היינו קושרים את אותו אבל בכמיהה לשלום ומקימים לו מקדש". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 23/4/2014. נדלה בו ביום

החיים קדושים והשכול הוא נורא. את בית יד לבנים בירושלים חייבים לכבד, אבל אני לא בטוח שהוא צריך להיות מקום פולחן. הדרישה שמופיעה בתחתית, בנוסח שמזכיר כל כך שלטים במקומות כמו רחבת הכותל (ובעברית פגומה) זורה אור על הכשל שבתרבות הזכרון שלנו. אנחנו לא מבכים את הנופלים, אנחנו סוגדים להם במסגרת הסגידה לצבא. זו דת והיא דת של דם, ולכן, כאדם חילוני ששונא מלחמות, אני מתקשה להאמין בה. אילו היינו קושרים את אותו אבל בכמיהה לשלום ומקימים לו מקדש, כזה שלא דורש העלאת עוד קורבנות, הייתי שוקל להתפלל בו.

אביב גפן (2014), "מכתב פתוח לראש הממשלה". דף האוהדים של אביב גפן, 1/7/2014

כבוד ראש הממשלה, קברנו שלושה ילדים אחרי רצח מתועב ונפשע, נפשות שלא עשו מאומה לאיש חוץ מלהיוולד במקום מסובך ומסוכסך. אני מודה שהחיה שבי קמה ודורשת לנקום, גם אם אין כתובת ספציפית זה לא משנה כשאתה מחפש נקמה, העיקר זה לראות אותם סובלים, מאבדים נפשות ואם אפשר אז כמה שיותר וככל שהם יסבלו יותר ככה החיות שבנו יותר ירגעו. וזה מעגל דמים שכזה אדוני ראש הממשלה, שבמדיניות שלך אתה בנית בשקט וסדר מופתי.. אבל איפה זה נגמר ראש הממשלה? איזו אסטרטגיה מונחת לך על השולחן חוץ ממסע ההרג הזה, שלא מוביל לשום מקום חוץ מסבל ושכול? האדם שבי , שנלחם ביצר החייתי שלי , מציע לך לחשוב רגע לפני שאתה מחזיר לנו את ״הכבוד״, אתה הרי יודע שנקמה זה כמו פלסטר שמחזיק בדיוק יום… כמה דם ישפך בנהר ומי יבנה את הסכר? אולי אתה שנבחרת תראה צעד אחד קדימה,הרי בשביל זה אתה שם לא? כשהיצר החייתי קם לתחיה האנושיות מתה קצת.. בכבוד רב, אביב גפן

[עריכה] מסרבות לאבל הלאומי

אינה מיכאלי (2014), "ואולי לא כולנו באבל?". עדשה מקומית (בלוג) 4/7/2014. נדלה בו ביום

כיוון פוליטי משכנע ומבטיח יותר בעיניי, הוא פוליטיזציה של הזדהות ואמפתיה, כלומר ההכרה בכך שהם כבר מראש מעוצבים על ידי כוחות חיצוניים לנו. ומכאן, התערבות רגשית מודעת במציאות, במקום היסחפות רגשית חסרת מעצורים ואובדן שליטה קולקטיבי בדרך אין מוצא.

אני מדברת על הצבת אלטרנטיבה קונקרטית להיסחפות ולמערבולת הרגשית. אלטרנטיבה לכאב משתק, שלכאורה אין ברירה אלא לחוש בו. אלטרנטיבה לצו להרגיש את מה שכולנו מרגישים – וחייבים להרגיש על מנת להיות חלק מה"אנחנו". בל נשכח שלאבל לאומי יש עוד תפקיד חשוב לטווח הארוך, מלבד חיזוק אחדות לאומית – לשכנע עוד ועוד אנשים להיות מוכנים להמשיך להרוג ולמות למען הלאום. באופן פרדוקסלי, להרגיש שמי שנרצחו יכלו להיות הילדים שלנו – להרגיש כאילו הם הילדים שלנו – זה אחד המנגנונים המשכנעים אנשים לשלוח את הילדים שלהם להרוג ולמות. ברגע שכל הילדים הם הילדים של כולם, הם גם קצת של אף אחד.

כל זה עלול להיות מפחיד. להציב סימני שאלה על אבל לאומי עלול להוביל להדרה חברתית, כאילו היה זה קו בין נאמנות לבגידה. זה בדיוק המקום בו אנחנו צריכות לייצר יחד אלטרנטיבה פוליטית – שהיא גם, בהכרח, אלטרנטיבה רגשית. במקום לקבל את חוקי המשחק של הממשלה והתקשורת, בואו נשאל מחדש ובכנות – מהן הטרגדיות פה? מה מפחיד? מה מעציב? מה מייאש? על מה ועל מי אפשר ורצוי להתאבל, ואיך? בואו נציע לעצמנו – ולאחרים/ות סביבנו – איך להסתכל ביחד על המציאות, איך לחוות ולהרגיש אותה, באופן שמקדם את החיים שהיינו רוצים לחיות.

[עריכה] הלם כמדיניות - דוקטרינת ההלם של נעמי קליין

קומיקס של מוש - צריך לבקש רשות דרורי בועז (2014), "כיצד התנהלה ממשלת ישראל מול הציבור בישראל באירוע החטיפה עד להודעת הבשורה הכואבת על מציאת הגופות". פוסט על הקיר האישי, 1/7/2014. נדלה ב7/7/2014

לפני שלושה שבועות נחטפו שלושה ילדים יהודיים שבחרו לתפוס טרמפים באזור מסוכן.

מיד עם הודע דבר החטיפה, הטילה הממשלה צו איסור פרסום גורף על המקרה כדי לתכנן את צעדיה ללא הפרעה תקשורתית. הפוסט הזה יוכיח לכם כי כל התנהלותה של ממשלת ישראל בכלל וחברי הכנסת של הבית היהודי בפרט, החליטו לנצל עד תום את החטיפה למען עשיית הון פוליטי על חשבון אזרחי המדינה.

עוד בבוקר שלאחר החטיפה, הגיעו אלי ידיעות כי נמצא הרכב אליו עלו הנחטפים, הרכב היה שרוף ונמצאו בו קליעים רבים. בהקלטת שיחת הטלפון המצמררת והאומללה שנתקבלה במשטרה מאחד החטופים, נשמעו בבירור קולות ירי דרך משתיק קול.

ממצאים אלה מעידים כי מדובר בפעולה מקצוענית ומתוכננת היטב שלא עולה בקנה אחד עם היכולת של אסירים משוחררים.

המתנתי עד היום כי בדיעבד, יקל עלי להסביר שהחטיפה הונפה לצורך ניצול הזעם וההלם בציבור הישראלי אשר היו צפויים ממהלך חטיפה כזה, אולם הניצול הפוליטי הפעם עבר כל גבול.

ראשית כל האשים ראש הממשלה את אבו-מאזן וזכה לתשבוחות רבות.

שנית, אפשרו לתקשורת לטחון עד דק את דעת הציבור במקרה וכולנו זוכרים היטב את שלל הלהג על מאומה ששודר במשך שלושה ימים ברציפות. כל אדם בר דעת מבין את המשמעות של שטיפת מח תוך המתנה מתסכלת ומעוררת יאוש. העם התחיל להתחמם. נשכחו הבחירות הדוחות לנשיאות, נשכחה הכספת של פואד, נשכחו רהיטי הגן של נתניהו, נשכחו פסקי הדין בפרשת הולילנד, נשכחה פרשת הרפז, נשכחה השריפה בבתי הזיקוק בחיפה, נשכח הילד שנהרג מפגיעת טיל במת הגולן, נשכח הפוגרום בפליטים בניצנה, נשכח השוד והגזל הציבורי.

במשך שלושה שבועות תמימים, כאשר ממשלת ישראל מודעת היטב לתוצאות החטיפה ולהנחת העבודה השגויה במכוון, הפעילה מכבש לחצים אדיר על ציבור אזרחיה, לא זו אף זו, המומנטום נוצל עד תום, תנסו להזכר בארועים הרבים שעברנו:

עוצר רחב היקף, מעצרים שוא רבים בתואנה של "דרוש לחקירה" כאשר התוצאה ידועה.

שליחת אמהות החטופים להתרפס בפני עצרת זכויות האדם של האו"ם.

"עצרת הזדהות" של כיפות סרוגות בכיכר רבין עם כל המשמעויות הרחבות שיש לעצרת זו במקום הזה. הנשיא המיועד בא לישיבה ממנו יצאו התלמידים וביקש לחזק את ידיהם בשעה קשה זו בשעה שהוא יודע את התוצאות שהיו ברורת לי מאד ובוודאי ברורת לממשלה ולנשיא המיועד.

חברי הכנסת השייכים לזרם הציוני לאומני לא בחלו לטעון כנגד כל מי שהעז להתריס כנגד הקוצנזוס הנוח שהעמידה להם פתאום ממשלת ישראל. קריאת הסטטוסים של חברי הבית היהודי שבקשו לחסל כל דבר שזז, או במילים שלהם: "בעל הבית השתגע". מי שהעז לטעון אחרת נדרש לארוז ולעבור לגור בעזה ומי שמכיר אותי יודע את חומרת התוצאות של ההסתה הזו שעולה מתוך הבית היהודי. אפילו דמה של חנין זועבי (חברת כנסת מכהנת) הותר בריש גלי עד שגורשה בבושת פנים מבתי קפה על ידי אזרחים תמימים שמאמינים לממשלתם, שהרי אם המשטרה החליטה שיש מקום להעמידה לדין, מה יגידו אזובי הקיר. כך גם נמצאה השעה להשתלח בעמרם מיצנע ובכל אדם המאמין שיש צורך בדו-קיום. מעולם לא היתה המילה "שלום" שלילית כמו בשבוע האחרון. קיטונות של בוז ואיומים מצד חובשי כיפות סרוגות שהאלוהים והנביאים להם ובני הנביאים יודעים הכל רק לא למחול, אל קנא ונוקם.

במשך שלושה שבועות תמימים, נוצל הארוע העצוב הזה לצורך הגשמה של אג'נדה פוליטית בדרכים השפלות ביותר שניתן לדמיין אותם.

[עריכה] הפחד (אין-ביטחון)

ראי גם "התמודדות עם הפחד" ב-"כלים להרחבת השורות"

קהילת המחאה בראשון לציון (2012), "זעקי ארץ אהובה", בלוג "הרחוב", 22/7/2012. נדלה בתאריך 29/8/2013

"מתי הפכנו מעם הספר, עם של רוח, עם של סולידריות, לעם שכל מה שחשוב לו הוא גובה הגירעון בתקציב? הערצת הממון? ממתי החלשים בחברה הפכו למיותרים בחברה?

"זה קרה כאשר מדיניות הממשלה נתנה לאליטה צרה את נכסי המדינה והשאירה את היתר להילחם על פירורים. פירורים כה מעטים שיש בהם לקיים את האנשים בקושי, ורק בקושי. נכה שמקבל קצבה, קשיש שמקבל פנסיה, חסר דיור שמקבל דירה, עולה שמקבל סיוע, עובד מדינה שמקבל ביטחון תעסוקתי, חרדי בישיבה – כל אלה הפכו להיות נטל. כל אלה הפכו להיות מיותרים.

"האחר הפך להיות אויב. הוא אשם במצבך, בגללו אתה עובד קשה, בגללו את משלמת יותר, בגללו אין לך עבודה, בגללו אין לך דירה. האחר הוא מי שאינו אתה. בערמומיות רבה משתמשת האליטה בתקשורת שבבעלותה כדי ללבות את זרעי השנאה ולהפיץ פחד. פחד של אלה שיש להם מפני אלה שאין להם, פחד של אלה ששותקים מפני אלו שזועקים, פחד של אלו שנשארים בצד מפני אלו שמתאגדים, פחד של הימין מפני השמאל ולהפך, פחד מפני האיראנים, פחד מפני הסורים, פחד מפני המצרים, פחד מפני הערבים, פחד מפני חרדים. חברה של פחד.

"החברה הישראלית מפולגת ומפוצלת. יש גורמים שמרוויחים מהפיצול, ולכן מלבים אותו. צריך להבין שהאחר הוא אדם כמוך, שפוחד וכואב כמוך. מראהו ודעותיו שונים משלך, אבל בעזרת דו-שיח וכבוד הדדי אפשר לגשר על הפחד. אדם שמסתכלים בעיניו, שמשוחחים עמו, שמשתפים אתו את הכאב, מפסיק להיות חלק מקבוצה מפחידה והופך להיות אדם עם שם. פחות מפחיד. ואולי כשנפסיק לפחד זה מזה נוכל לסמוך אחד על השני ואז, אולי, גם נלמד להתעלם מההפחדות שמשלחים בנו השלטון והתקשורת. רק כך נוכל לשנות את המציאות שלנו."

יובל - (2013), "להיות ת(ל)מיד מוכן בישראל". מאבד תמלילים - הגלוב (בלוג), 6/10/2013. נדלה בתאריך 25/2/2014

[..] האופן שבו המדינה מתנהלת מול אזרחיה: באמצעות הפחדה. אני טוען, וממשיך לטעון, שזו טקטיקה שלטונית מודעת, נרחבת ומושרשת. המערכת השלטונית ממציאה איומים או מנפחת איומים קיימים כדרך להחדיר פחד קיומי בחיי האזרחים שכן אזרח פוחד הוא אזרח לא חושב – הוא עסוק בהישרדות. אזרח פוחד עומד 40 דקות בתור כדי לקבל קפה בחמישה שקלים. העניין הוא שמהרגע שאתה, כאדם בוגר, מבין שמפחידים אותך כשיטה, אתה יכול להתחיל ולהתנגד לה וזו כמובן בעיה ששלטון מבוסס-הפחדות צריך להתמודד איתה. הטקסט שלפניכם מציג את הפתרון.

[...]

מדינת ישראל, באמצעות משרד הביטחון, באמצעות צבא הגנה לישראל, באמצעות פיקוד העורף בשיתוף מלא עם משרד החינוך, שולחים לתוך בתי הספר, לתוך הכיתה של הבת שלי, חיילת מפיקוד העורף, שמבקשת מהתלמידים לשלוף חוברת שנרכשה מבעוד מועד ששמה "אני ת(ל)מיד מוכן" שמחזיקה 100 עמודים. במשך שבוע שלם, שעתיים מדי יום, כל יום, חיילת בת 18 מסבירה לילדים בני 9 שעוד מעט, למעשה ממש בכל רגע, פורצת מלחמה ולכן הבת שלי צריכה להיות מוכנה ושזו אחריותה לדאוג שההורים שלה יהיו מוכנים. אחריותה. של נגה.

בשלב מסוים נגה פנתה למורה שלה ואמרה לה, ביוזמתה, מבלי שאנחנו אפילו היינו מודעים לכך, שהשיעורים האלו מלחיצים אותה ולכן בימים האחרונים נגה ישבה מחוץ לכיתה במשך שעתיים וחיכתה שהשיעורים יגמרו.

בשיעורים אני כמובן לא השתתפתי, אבל הנה כמה קטעים מהחוברת שמדגימים את השיטה: איך קודם מאלפים את הילדים שלנו, כמו עכברים במעבדה, ואז מפחידים אותם עד עמקי נשמתם (על כל התמונות ניתן ללחוץ כדי להגדילן).

יובל - (2011), "נמאס לי מכם, מפחידנים עלובים". מאבד תמלילים - הגלוב (בלוג), 14/1/2011. נדלה בתאריך 25/2/2014

[..] זה לא שנתניהו הפסיק להאמין בשיסוי, הוא פשוט הבין ששיסוי לא מוביל ליציבות שלטונית. לכן הוא והממשלה שלו בוחרים במכשיר רטורי טוב יותר: פחד.

[..]

חשבתי על זה כאשר שמעתי בגלי צה"ל שתי פרסומות האחת אחרי השניה, רגע לפני החדשות. בראשונה נאמר כי הבית שלנו תמיד נתפש בעינינו כמקום הכי בטוח אבל הבית יכול להיות מקום מסוכן. למה? חשבתי שמדובר בפרסומת של המוסד לבטיחות וגיהות אבל הסתבר לי ש"רעידת אדמה בישראל היא רק עניין של זמן" ולכן אסור לי לתת לה לתפוס אותי לא מוכן. מיד אחריה שודרה פרסומת אחרת שבה רננה רז הסבירה לי שכבר שבע שנים לא ירד פה גשם כמו שצריך ושעד עכשיו ירדה רק 25% מכמות המשקעים הממוצעת. "ישראל מתייבשת", היא אמרה לי בעודה מתקלפת.

כך, תוך 60 שניות, למדתי לפחד משני איתני טבע שאין לי עליהם שום שליטה: רעידת אדמה ועננים. לזה צריך להוסיף את הפחד מאש, הפחד משפעת, הפחד מתקיפה באירן – וזו כמובן רק תחילתה של רשימה: הפחד מכך שאין בעצם על מי לסמוך (שר החוץ תחת חקירה, הרמטכ"ל המיועד תחת חקירה, המועמד המרכזי למפכ"ל המשטרה תחת חקירה, שר האוצר לשעבר בכלא, הנשיא לשעבר בדרך לכלא, ראש ממשלה לשעבר בדרך לכלא, חצי ממפלגת ש"ס כבר בכלא או בדרך לכלא) ושכל מערכות המדינה קורסות – מערכת הבריאות נמצאת בקריסה, מערכת החינוך נמצאת בקריסה, מערכת הסעד והרווחה נמצאת בקריסה, יחסי החוץ של ישראל בקריסה, מערכת החוק נמצאת בקריסה, הרכבת נמצאת בקריסה, מערכת הכבישים בקריסה, המסים כל הזמן עולים כי אין כסף לממן את המערכות שאוטוטו קורסות, הנגיד מזהיר שהנה הוא עומד להעלות את הריבית והמשכנתא תקפוץ פי כמה, מה שאומר שמעבר לכך שהמדינה שולחת יד לכיס שלך ומוציאה משם כמה כסף שבא לה, גם הבנק יעשה זאת בקרוב. הדולר יורד מדי והשקל מתחזק מדי, בשוק הנדל"ן מתפתחת בועה, "ישראל היום" הוא סכנה לדמוקרטיה, צה"ל מנופח מדי, המשטרה מצומקת מדי, אין מספיק חוקרי ילדים, רופאים מרדימים, בתי חולים לזקנים ותשושים ובפייסבוק ילדים מתאבדים.

לצד זה, אנחנו מותקפים, כל הזמן מותקפים על ידי גורמים שרוצים ברעתנו: הפליטים מסודן שבאים לחסל אותנו, מהגרי העבודה שמשתלטים על הרחובות, הערבים שרוכשים שטחים ובתים, החרדים שרוצים מדינת הלכה, המתנחלים שעוקרים עצי זית, הבדואים שגונבים מכוניות, הבנות הספרדיות שרוצות ברוב חוצפתן ללמוד עם הבנות האשכנזיות, האתיופים והרוסים שהם בכלל לא יהודים, הסורים שרוצים את הגולן, המצרים שמאיימים לחסל את התיירות באילת, הלבנונים שבוחרים בחיזבאללה, הפלשתינאים שלא רוצים שלום, הטורקים שרק רוצים מלחמה, האירנים שבונים פצצה, הבריטים שרוצים להעמיד אותנו לדין, האמריקאים שנמאס להם מאיתנו, הדרום אמריקאים שמכירים במדינה הפלשתינאית, ההודים והסינים שלוקחים מכאן עבודה.

לכל מקום שאתה מביט אתה מוצא מישהו שמאיים עליך, מישהו שרוצה ברעתך, מישהו שמזהיר אותך מפני משהו נורא. בכל פינה סכנה אורבת, תופעה חדשה או ישנה מבקשת לחסל אותך. כולנו נמצאים סנטימטרים ספורים מקו העוני, בדרך לתאונת דרכים, למחלה סופנית, לשתיה של מים לא בריאים, למנת אוכל מקולקל, למטוס שנחת במסלול הלא נכון, לרכבת שעולה באש, לשוטר מושחת, לרופא שלא ישן 36 שעות, לעובדת סוציאלית שחטפה מכות, למורה שנמאס לה מהתלמידים שגומרים ללמוד והולכים לשתות אלכוהול, להסניף גז מזגנים, לעשן מבסוטון. אנחנו חיים בחברה מתפוררת, דמוקרטיה מתפרקת, מדינה שנמצאת על סף כליה.

[...]

נכון, העולם מלא סכנות, וישראל מאיומת יותר מנורבגיה. יש לישראל צרות ובעיות וחלקן אמיתיות וכואבות. ועדיין, ישנם מקומות בעולם, חלקם ממש לא רחוקים מכאן, שאנשים חיים בהם את חייהם בלי תחושה פנימית שלא מרפה של פחד שנוקש בעצמות. הם הנורמליים. אנחנו חיים תחת שלטון הפרנויה של נתניהו שמתחבר לנטייה ההיסטרית של אמצעי התקשורת ההמוניים לצבוע כל כותרת באדום, להגדיל את הפונט ולהכריז על אסון.

נמאס לי מכם, מפחידנים קטנים ועלובים. לא תצליחו להפחיד אותי. אני לא בודהיסט ואני לא מאמין שאחזור לכאן בגלגול הבא. ניתנה לי הזדמנות אחת לבלות בעולם ואני לא מתכוון לבזבז אותה על פחד.

[עריכה] הטלת פחד: ציד מכשפות הוא המדיום של משטרת המחשבות

אסתי סגל (2014), "הצלצול הזה הוא בשביל כולנו". פוסט עם תמונה (אינפוגרפיקה) בדף האישי בפייסבוק, 20/1/2014. נדלה בו ביום

משרד החינוך השקיע החודש כ-330 אלף שקל בקמפיין "ישראל עולה כיתה" בעיתונות ובאתרי האינטרנט, ואני באמת חושבת שהצלצול הזה הוא לכולנו, כי מה שקורה בימים האחרונים בתיכון אורט גרינברג, מחייב כאן עצירה וחשבון נפש עמוק.

והבעייה כמובן שזו לא פעם ראשונה בשנתיים האחרונות שמפטרים כאן או מזיזים הצידה מי שלא מתיישר עם הדוקטורינה השלטונית. זו גם לא פעם ראשונה שמעודדים כאן הלשנה ורדיפה.

ולכן החלטתי להכין אינפוגרפיקה קטנה שתרכז את השמות, הנתונים, העובדות והפיטורים, ובחרתי להתחיל במקרה קצת ישן יותר, אבל נורא מאוד. המקרה של רפי רותם החוקר המצטיין של רשות המיסים שחשף שחיתויות אדירות ושילם על כך בעצם בחייו כי מאז החשיפה ב-2003 הוא נרדף על ידי המדינה, מושפל, וחי ברחוב. http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000724925

משם עברתי לסטטיסטיקן הראשי שהעז לדבר על גזל הפנסיות ועל מדיניות האוצר ולכן פוטר אחרי 11 שנה במייל http://www.themarker.com/career/1.1897118

אחריו, אנחנו מגיעים לסיפור רדיפת ארגון ימני קיקיוני את ד"ר גלעד נתן, החוקר הטוב ביותר של מרכז המחקר של הכנסת שהעיז לכתוב את הנתונים האמיתיים על בעיית הפליטים, ולכן מצא עצמו מודח מתפקידו (ועל מה שעשו לו, על הפחדנות של הממונים עליו, ועל המשת"פיות של הכנסת אכתוב בקרוב מאוד) http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1905136

ומה לגבי דוד צרפתי שטען שנתוני האבטלה שמפרסם שירותי התעסוקה מוטים כלפי מטה, ופוטר http://www.news1.co.il/Archive/001-D-341127-00.html

ומפמ"ר אזרחות אדר כהןֿ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4264798,00.html

ומנהל תיכון נט בתל אביב רם כהן שבסוף דווקא לא פוטר למרות שכתב מאמר "שמאלני" בהארץ http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1902964

וכמובן הסיפור של אדם ורטה...

אז תודה גדולה לרונית צח שהמאמר שלה "התיזו את ראשו" עזר לי מאוד בתחקיר (וכמו תמיד מומלץ ביותר מאשר חום רב) http://www.ha-makom.co.il/node/482

ומה נגיד?

הצלצול הזה הוא בשביל כולנו

זה צלצול שקורא להתאים את בית הספר לעולם משתנה

שנועד לפתח מצויינות, להצית סקרנות, להעמיק את המחוייבות לקהילה ולמדינה

צלצול שקורא לנו להאמין בתלמידים ובמורים

שמעניק לכל ילד מקום להגשים חלומות

אז הצלצול הזה הוא בשביל כולנו

אז תתעוררו כבר.

אודי מנור ואדם ורטה (2014), "מידע". פוסט עם העתק של התכתבות מיילים על הקיר האישי בפייסבוק, 21/1/2014. נדלה בו ביום (מופיע גם אצל מעיין דותן (2014), "התכתבות מייל שאולי תוסיף מעט מידע לפרשה בין Udi Manor למורה אדם ורטה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 21/1/2014

2014/1/21 אודי מנור <udimanor@gmail.com>

שלום אדם. אנחנו לא מכירים. שמי אודי מנור, אני מרצה באורנים בחוגים להיסטוריה ולאזרחות. אתה בוודאי מבין מדוע אני פונה אליך. מראש אני מודה לך על הזמן שתשקיע בי, כולל קריאת מכתב זה שמראש ברור לי שאם לא תענה לבקשה שאציג בהמשך, אקבל זאת בהבנה מלאה.

בקשתי היא כאמור בשורת הנושא – מידע. מה בעצם היה? ליתר דיוק, כיצד התנהלו השיעורים? כי על הפרשה הציבורית-תקשורתית אני לומד כמו כל אחד אחר, אבל אולי כמו רבים אחרים, אני חש שהמידע שאני מקבל מהתקשורת לא רק סותר בעליל (גרסת ידיעות אחרונות, גרסת הארץ, גרסת הפייסבוק), אלא לא מכסה את הנושא החשוב ביותר לדעתי: כיצד התנהלו השיעורים בפועל.

השאלה הזו מעניינת אותי פעמיים לפחות: פעם אחת כאזרח המנסה להבין מה באמת היה, ופעם שנייה כמרצה שעוסק בשאלות אלו ועוד יותר לאור העובדה שהסטודנטים בקורסים שאני מלמד העלו את הסוגיה וביקשו לשמוע את דעתי (והשמיעו את שלהם כמובן).

להבנתי דבר אחד זה לעורר למחשבה בין השאר באמצעות 'פרובוקציות' או אמירות שתלמידים מסויימים עלולים לפרשן ככאלו. דבר אחר לגמרי זה לנצל את הבמה החינוכית ובשם 'חופש הביטוי' 'החופש האקדמי' להטיף לעמדות מסויימות. למען הסר ספק, אני נגד הליך הפיטורין, השימוע או כל מה שקשור לזה. אני בדעת אלו שהכשלון בפרשה הזו נמצא בעיקר אצל המערכת (הנהלת בית הספר, הנהלת אורט ומשרד החינוך כמובן).

אבל בתור מרצה באורנים העוסק בשאלות דומות והחותר ללא ליאות בכל קורס לגרום לסטודנטים שלי לחשוב, גם לטובתם האישית, גם לטובתה של חברה אזרחית עניינית יותר, וגם לטובת תלמידיהם לעתיד, חשוב לי לדעת מה התרחש בכיתה לאורך הלימודים הסדירים: איזה סוג של אינטראקציה לימודית-עיונית ניהלת עם התלמידים ובעזרתם ושותפותם. תודה מראש על כל תשובה, כולל זו הדוחה את בקשתי על הסף.

בברכה רבה, אודי מנור

From: verete28 . [3]

Sent: Tuesday, January 21, 2014 12:34 PM

To: אודי מנור

Subject: Re: בקשת מידע

שלום אודי,

אנחנו תמימי דעים בעניין התנהלות השיעורים בין אמירת הדעות ובין אינדוקטרינציה. מכיוון שזמן מרובה אין לי בימים אלה אני מצרף את המכתב ששלחתי לעמיתי באורט טבעון שמסכם את הדברים. מקווה שזה עונה על בקשתך, וככל שתרצה אשמח לשוחח אתך. תודה על התמיכה, אדם ורטה.

חברים יקרים, האירועים בקצרה:

1. בתחילת שנה שעברה צחקתי מהערה גזענית שהשמיעה ספיר סבח. ספיר התלוננה, ובשיחה אצל לילך התנצלתי בפניה, הסברתי לה שאין לי שום דבר נגדה, שאני שמח שהיא בכיתה שלי, וברוח טובה היא שבה לכיתה.

2. בחצי השני של השנה שעברה, בסופו של שיעור ובעקבות תלמיד שאמר שהמוסלמים משוגעים, אמרתי לכיתה שלדעתי המוסלמים לא יותר משוגעים מהיהודים. בעקבות האמירה הזו התפרצה ספיר ואמרה לי: "רק שתדע, שבמדינת ישראל יש עונש מוות לבוגדים, ואתה בוגד!". יצאתי מהשיעור ומיהרתי אל לילך, שהתעקשה שהטיפול במקרה יהיה "חינוכי" ולא "משמעתי". בשיחה עם הצוות הרחב ועם ספיר ואמה, התעקשו השתיים שמעשיה של ספיר תקינים לחלוטין, לאחר שספיר סרבה אפילו להתנצל הדבר התמסמס.

3. לפני שבועיים, בזמן שהייתי בבית ספר, קרא לי לפתע אבי שוורץ לחדרו, אחרי שבאותו יום ביטל את פגישתנו הראשונה מאז ומעולם (הוא אינו יודע מה אני מלמד, ורק בפגישה נודע לו שאני רכז המקצוע). הוא הודיע שזוהי שיחה בעקבות תלונה של תלמידה, ולכן ירשם פרוטוקול על ידי לימור. בשיחה נודע לי על ידי הקראה על מכתב תלונה ששלחה ספיר סבח לשר החינוך, ונתבקשתי להשיב על הטענות. את הטענות השקריות הכחשתי ואת המעוותות דייקתי (בקצרה: מעולם לא אמרתי שמדינת ישראל היא לא מדינת היהודים אלא הערבים - אני לא מפגר, מעולם גם לא אמרתי שצה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם, כשדובר על מעשים לא מוסריים של המדינה, סיפרתי שבצעירותי צעקתי במחאה על דברי בלע של דני איילון "ויוה פלסטין" וגם אמרתי להם בעקבות שאלתם שאני מתנגד לרפורמת 'עוז לתמורה' ושלא סיימתי את לימודי ההוראה כדי לא להיכנס לתכנית), הסברתי מה היה ההקשר החינוכי שבו נאמרו הדברים שיוחסו לי, והדגשתי שלדעתי מחובתו של מורה להביא גם את דעתו לכיתה, כחלק מחינוך לדמוקרטיה ולערכיה. כשבוע לאחר מכן, מסר לי אבי הזמנה לשימוע אצל מירב עטרי (ראש מדור משאבי אנוש, או משהו כזה). את בקשתי לקבל לידי את מכתב התלונה נגדי דחו אבי שוורץ ומירב עטרי בטענה שמחובתם להגן על הילדה.

4. יומיים לפני השימוע באורט, ביום שני האחרון, התפרסם מכתב התלונה של ספיר בדף הפייסבוק של חבר הכנסת לשעבר, צדיק הדור, מיכאל בן ארי, וחשף את שמי המלא למסכת הגידופים, ההסתה והאיומים ששמורים בדרך כלל למי שנתפסים כאויבי העם, שחלקם מגיעים מתושבי טבעון ותלמידי בית הספר. מיד כשנודע לי על כך שלחתי הודעה כעוסה לאבי שוורץ. ובכל הזמן שעבר מאז ועד עכשיו לא פנה אלי אף גורם מבית הספר או מאורט, כאילו לא קרה דבר, וההגנה היחידה שקיבלתי היתה מתלמידי, שהתעלו על עצמם, התעקשו לומר את האמת, ריגשו עד דמעות, והצדיקו את שמה המצחיק של מגמת "מנהיגות". אני פניתי למשטרה ולסיוע משפטי כנגד הרדיפה הפוליטית שהחלה להסתמן. החוקר בתחנת המשטרה הציע לי לגשת לבית משפט בבקשה לצו הרחקה מבית הספר כנגד התלמידים המסיתים, ולאור החשש מהתלמידים וחוסר הוודאות לגבי עמדת בית הספר ואורט, החלטתי שלא להגיע לבית הספר כל עוד לא נעשה שום צעד כדי להגן עלי.

5. בשימוע שנערך לי ביום ד' הכחישו אבי שוורץ, לאה קליינמן ומירב עטרי שידוע להם משהו על המתרחש בפייסבוק, ועל תלמידים שמאיימים על מורים ועל תלמידים אחרים, ובתגובה לכך שאמרתי שהודעתי לו על כך בהודעה אמר לי אבי שאינו נוהג להיכנס לפייסבוק. לאחר השימוע ביקשה ממני מירב עטרי בחוצפתה שאתפטר, לטובתי ולטובת המערכת, ולהשיב לה מה בדעתי לעשות עד מחר, יום ראשון. לאחר התלבטות רבה החלטתי שחובתי לתלמידי היא הגדולה מכולם, ובעבורם עלי להמשיך להגיע לבית הספר, עד שהדבר יימנע ממני. בעיניי, הטיפול של בית הספר במקרה, שבמקום לברר ולהבין מי התלמידה ומי המורה, מיהר להעביר דיווח מפורט על האמירות החמורות, שאינן מנוגדות לנוהל, ושיוחסו לי שלא בצדק, נובע מכשל חמור בהבנת הסיטואציה ובניהולה. את המשך הגיבוי שספיר קיבלה, לאחר שמניעיה האידיאולוגיים כבר התבררו עם תגובותיה לפרסום בפייסבוק של מיכאל בן ארי, אני לא יכול לראות אלא כמחדל חמור שמאחוריו חוסר מקצועיות משווע במקרה הטוב, ורדיפה פוליטית במקרה הרע.

6. אני לא כועס על היעדר הסולידריות שהיה או יהיה, אני מכבד את כולכם, ובהחלט מבין שלא כל אחד מעוניין או מרגיש מספיק בנוח לתמוך בי במקרה הזה. חשוב לי, עם זאת, להגיד לכם ששיתוף הפעולה של בית הספר ורשת אורט עם ספיר ועם מיכאל בן ארי, תוך מתן גיבוי מלא לרדיפה הפוליטית שספיר סבח החלה כנגדי, הם תעודת עניות למוסד שמכנה עצמו "בית חם של ערכים ודעת", וראוי שקולכם יישמע.

7. דבר אחרון. חשוב מאוד מאוד, שכולכם תדעו כי מותר ורצוי שמורה יביע את דעתו הפוליטית בכל עניין, ושהאיסורים הם רק על קריאה לתמיכה בתנועה פוליטית, על מניפולציה לשכנוע בעמדתך, או על אמירות גזעניות או כאלה המסיתות לאלימות. הטענה שנשמעת שוב ושוב שעל פי חוזר מנכל "אין להביע את דעתך בכיתה" היא שקרית לחלוטין, והטוענים אותה מונעים או מחיבת יתר לנהלים, או משנאת יתר לחופש הביטוי. לעניות דעתי, אסור לנו לישר קו עם הנוהל המומצא הזה, חשוב לדון עם התלמידים בכל נושא, בייחוד אם מדובר ב"חומר נפץ", וחשוב שהתלמידים ידעו שאנו אנשים בעלי דעות ואידיאלים שבשמם אנחנו פועלים, שאיכפת לנו מהנעשה בעולם, ושאנחנו לא עושי דברה של מערכת מנוונת.

אדם.

דני אורבך (2014), "המנוס מחופש: על פרשת המורה אדם ורטה". הינשוף - הבלוג של דני אורבך, 24/1/2014. נדלה בו ביום

ספיר סבח: "הוא משתמש במעמדו על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו"

דני אורבך:

ספיר סבח כותבת כאן במפורש כי בעיניה, הבעיה היא לא "הלעג ששם אותה אדם לעיני הכיתה." היא אפילו לא טוענת שורטה ניסה להשתיק אותה, למרות שלמורה בתיכון יש הרבה :מאד דרכים להשתיק תלמיד, אלא שהוא "משתמש במעמדו על מנת להחדיר מחשבות שגויות." שימו לב לנימה הטוטליטרית של הדברים: ישנן מחשבות "נכונות", שהן מן הסתם המחשבות המקובלות על המשטר, וישנן מחשבות "לא נכונות" שיש להגן על העם מפניהן. לא פקיד של משרד החינוך הוא שאומר את הדברים, אלא תלמידה המעוניינת שיחדירו לראשה את המחשבות ה"נכונות" הללו, תוך בידודן ממחשבות "שגויות". היא לא מסתפקת בביטוי העמדה הפוליטית שלה, זכות בסיסית לכל הדעות, אלא רוצה לשמוע אותה ואך ורק אותה מגורמי הסמכות שסביבה.

כבר כתבתי כאן בינשוף לא מעט פעמים על קווי הדמיון המבהילים (לצד ההבדלים המשמעותיים) בין ישראל לבין יפן הלאומנית של שנות השלושים. אחד מהם הוא ללא ספק התשוקה הבלתי נשלטת של אנשים מן השורה להיות מפוטמים בתעמולה, והחרדה העצומה שהם חשים ברגע שהם שומעים משהו החורג מן הקו הרשמי. החוקר ברק קושנר, מומחה לתולדות יפן מאוניברסיטת קיימברידג', כתב כי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוצף משרד התעמולה היפני במכתבים של אזרחים מודאגים, שהתחננו בפניו להגביר את מינון התעמולה, הן בכמות והן באיכות, ואף חלקו עמו את תובנותיהם כיצד יש לעשות זאת. היו אלו גם אזרחים מן השורה, שזעמו ואף יצאו להפגנות אלימות כנגד כל מי שניסה לחרוג מהקו הרשמי. יש כאן דמיון מסויים ל"מנוס מחופש", התופעה שנחקרה בידי הפסיכולוג הנודע אריך פרום: האדם כמה למשטר סמכותני, משתוקק שיאמרו לו מה לחשוב ואיך לחשוב, כדי להימנע ולהתחמק מהמורכבות המערערת של העולם המציאותי. בעולמה של ספיר סבח אין מורכבות: יש יהודים ויש ערבים, יש טובים ויש רעים, יש יהודים נאמנים ויש "שמאלנים", ובעיקר, דעות מסויימות הן "נכונות" ואחרות הן "שגויות". המורה אדם ורטה הרגיז אותה כל כך, דווקא כי מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. לפי גרסתו של ורטה:

התנהל דיון בכיתה בטענה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. בין השאר ניסינו לדון בטענה מהו צבא מוסרי ומהו המשמעות של 'הכי בעולם'. לאחר מכן התלמידים שאלו לדעתי, ואמרתי כי צה"ל לפעמים עושה מעשים לא מוסריים, ובהם אני מתבייש.

צריך כמובן לחיות בעולם של אגדות כדי להאמין שצבא כלשהו, כולל צבא הגנה לישראל, מוסרי במאה אחוז מהמקרים – ובוודאי שלא צבא הפועל בתנאים של כיבוש. ורטה ניסה ליצור דיון בכיתה, לאתגר את התלמידים, לסבך את ההגדרות, ובסופו של דבר אמר את דעתו (שאין בה שום דבר חריג או קיצוני). בכך, ניסה להרגיל את התלמידים למחשבה ביקורתית, אלמנט חיוני לכל אזרח ואפילו לכל חייל במדינה דמוקרטית. הרי גם מחייל, שאמון על ציות לפקודות חוקיות, לא מצפים להיות רובוט או אוטומט. אבל סבח לא רוצה דיון. היא רוצה וודאות. היא רוצה שלא לשמוע "דעות שגויות", משום שעצם פתיחת האשנב לחירות מחשבתית מערערת על הוודאות הטוטליטרית השלטת בעולמה.

בנקודה זו, משתלבת הטוטליטריות מלמטה עם הטוטליטריות מלמעלה. צבי פלג, מנהל רשת אורט, רואה כאמור באחוזי גיוס לצבא את פסגת שאיפותיו החינוכיות. גם הוא לא סובל ספק, דיון או מחשבה חופשית. "אסור לערער על מוסריות צה"ל", הוא אמר בפסקנות, ואף הוסיף כי אם ורטה יעשה זאת "הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה." שימו לב לניסוח: אסור לערער. יש דעה אחת נכונה, ויש לדבוק בה בלי קשר לעובדות. ונניח שצה"ל, למרות הסיוע למאחזים, למרות הכיבוש ולמרות כל יתר הדברים, הוא צבא מוסרי לעילא ולעילא. מה יקרה אם מחר ישנה הצבא את דרכיו וינקוט בצעדים לא מוסריים? מה יקרה אם למורים ברשת אורט יגיעו עובדות חד משמעיות המערערות על מוסריות הצבא? כמובן, אליבא דפלג, עליהם להתעלם מהעובדות הללו ולדבוק בדעה "הנכונה" שהוא מכתיב להם מלמעלה. והדבר העצוב ביותר הוא חוסר הביטחון מכמיר הלב של הטוטליטריות הדורסנית הזאת. כי מי שבטוח בעצמו ובצדקת עמדתו, לא מפחד מויכוח, מדיון, מאתגרים אינטלקטואליים. רק מי שיודע בסתר ליבו כי משהו רקוב בפנים, כי עמדתו נשענת על יסודות שקריים ורעועים, משתבלל בהיסטריה בתוך עצמו ומגיב בתוקפנות של קיפוד בכל אימת שנשמעות דעות סותרות. וחוסר הביטחון הזה, שמוביל למעגל מכושף של היסטריה, חיפוש קורבנות ודיכוי, מסוכן למדינת ישראל הרבה יותר מכל דעה שישמיע מורה בכיתה, קיצונית ככל שתהיה.

[עריכה] מבחן התוצאה

איזו מדינה שמוציאה יותר על הרג מאשר על שלום?

[עריכה] הממשלה דרסה את הדמוקרטיה

-, (2014), "הכנסת בכיסא האחורי: כיצד עוברות רפורמות במשק הישראלי מעל לראשם של הח"כים". אתר עמותת המשמר החברתי בכנסת, מאמר מערכת, 2/11/2014. נדלה בו ביום, ההדגשה במקור

הכנסת החלה להיתפש כמחסום בדרכה של הממשלה למימוש סדר העדיפויות הממשלתי. אופן חשיבה זה הוא כמובן בעייתי ומסוכן; הכנסת, כזירה הציבורית החשובה ביותר והבית היחיד בו מיוצגים אזרחי ישראל מכל שדרות החיים, היא היחידה שיכולה להבטיח שהאינטרס הציבורי ישאר במרכז התמונה, ולא ירמס תחת החתירה ליעילות ופיתוח שיטיבו עם מעטים על חשבון הרבים. הכנסת חייבת להישאר רלוונטית לכל תוכנית רחבת היקף או רפורמה משמעותית.

ארגון המשמר החברתי רוצה לראות את הכנסת מקבלת מקום מרכזי בגיבוש רפורמות ותוכניות כלכליות-חברתיות רחבות היקף. הממשלה שמדירה את רגלי נציגי מרבית הציבור מהכנת התוכניות הללו פועלת באופן אנטי-דמוקרטי ומסוכן, ומשאירה פתח למעטים המקורבים למשרדי הממשלה לפעול לחלוקה לא הוגנת של משאבי וכספי המדינה. שיתוף הכנסת בהכנת הרפורמות לא רק תשמור על צדק חלוקתי והוגנות, היא גם תשפר את אפשרותה של המדינה להוציא לפועל את תוכניותיה. חברי הכנסת יהיו מוכנים ביתר קלות לאפשר העברת כספים בין סעיפי התקציב עבור תוכנית שנרקחה באור יום ולאחר דיון אמיתי, מפני שהם יידעו לאן הכסף הולך. כמו כן, עבודת הכנסת שקופה ונגישה לציבור ומשכן הכנסת מהווה תמיד בימה ראויה לשמיעת הצעות והתנגדויות מהציבור לתוכניות שבתכנון. יש לשמור עליו כזירה הפוליטית המרכזית בישראל.

[עריכה] על האופוזיציה

מנחם לורברבוים (2012), "מדינת היהודים: על האופוזיציה". דברים אחדים - תרבות יהודית מעת לעת, גיליון 18, יוני 2012. נדלה בתאריך

"פרופ' מנחם לורברבוים, עם הקמת ממשלת האחדות הצטמצמה האופוזיציה בכנסת באופן ניכר ומעמדה הפך כמעט זניח ביחס לקואליציה החדשה שהוקמה. הדבר מעורר את השאלה מהו בכלל תפקידה של האופוזיציה בפוליטיקה הישראלית

להבנתי לאופוזיציה ישנם שני תפקידים מרכזיים: הראשון מתמקד בהווה, ביומיום הפוליטי: השמעת העמדה הנגדית לקול השולט וביקורת מתמדת על הקואליציה. התפקיד השני אינו מתמקד במתרחש כאן ועכשיו אלא צופה לעתיד, ולדעתי הוא התפקיד העמוק יותר של האופוזיציה: בנייה ועיצוב של חלופה לשלטון הקיים והצעתה לפני הציבור. זו משימה שדורשת יותר משאבים וזמן, אבל בה נבחנת השאלה האם האופוזיציה ממלאת את תפקידה. הניסיון לבנות אלטרנטיבה שלטונית הוא סיזיפי ומתמשך, הוא בדרך כלל לא מתגמל, והוא דורש לעמוד בפיתוי של כניסה מוקדמת מידי לשלטון – אבל הוא חשוב מאין כמותו לפוליטיקה דמוקרטית, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית נמצאת האופוזיציה.

גם בסוגיית הצטרפות קדימה לממשלה, הפרספקטיבה העמוקה להבנת הדברים היא זו ארוכת הטווח. להבנתי כוונתו של נתניהו במהלך הזה היתה למחוק את קדימה כמפלגת אופוזיציה לטווח הרחוק; זהו מוקד העניין יותר מאשר גודלה של האופוזיציה הנוכחית בכנסת. מנגד, אני חושב שהמהלך הזה מאפשר בפעם הראשונה לשלי יחימוביץ' להלחם על המקום המרכזי של המפה הפוליטית הישראלית ולהציע חלופה שלטונית – גם זה בתהליכים ארוכי טווח. לדעתי מי שישים בעשור הקרוב לנגד את עיניו את המטרה לכבוש את המרכז הפוליטי הישראלי ויעמול קשה לטובת העניין – יקטוף את פירותיו לשנות דור.

מה לגבי המטרה הראשונה של האופוזיציה, השמעת העמדה הנגדית באופן יומיומי – האם יש לתפקיד זה חשיבות כאשר אין לאופוזיציה שום השפעה ממשית על קבלת ההחלטות?

יש לכך חשיבות קריטית להתנהלותה של הפוליטיקה. שכן הביקורת האופוזיציונית אינה באה רק לשנות את החלטות הקואליציה, אלא גם לבטא את העובדה שהפרלמנט מייצג את כל גווני הציבור שבחר אותו. כך למשל, לפי ההלכה כאשר בית דין שדן בדיני נפשות מרשיע את הנאשם פה אחד – החלטתו פסולה. לכאורה, לא ברור מדוע; הלא הרוב אמר את דברו וקבע את אשמת הרוצח! אבל העובדה שלא כל הקולות נשמעו במהלך הדיון היא עדות מובהקת להיותו דיון פסול. הפרוצדורה לפיה קולות הרוב קובעים את המדיניות נשענת על ההנחה שהקולות השונים הנשמעים בדיון משקפים את דעות הציבור, וכדי שהקולות ישקפו את הציבור צריך לוודא שכל קשת הדעות תושמע. אם המיעוט מושתק וקולו לא נשמע, ההחלטה אינה ציבורית, היא לא שייכת לציבור, גם אם היא משקפת את דעתו של רוב הציבור. למעשה, ההלכה קבעה כתנאי בסיסי שללא השמעת קול אופוזיציוני החלטה לא יכולה להיות מחייבת.

ומה קורה כאשר האופוזיציה נכשלת בתפקידה, ואינה מצליחה לייצר אלטרנטיבה או לייצג את דעת המיעוט?

לצערנו זה קורה די הרבה, בעיקר בגלל התקבעותה של האופוזיציה או התמסדותו של הקול האופוזיציוני. כשהאופוזיציה מפסיקה להיות דרוכה, קופאת על מקומה ועוברת איזשהו תהליך של התמסדות רעיוניות, היא מתחילה לחזק באופן עקיף את השלטון הקיים במקום לאתגר אותו. ואכן, קולות שמאתגרים את השלטון לא תמיד מאורגנים בתוך החיים הפוליטיים הממוסדים ופעמים רבות הם צומחים מחוץ להם. תנועת המחאה החברתית של הקיץ האחרון, למשל, לא צמחה מתוך הפוליטיקה הממוסדת אלא מתוך הרחוב."

[עריכה] פוליטית, לא מפלגתית

• תמונה מוצלחת - גבי וינרוט "זה פוליטי" לדעתי אין בעיה להשתמש

[עריכה] טקסט מקורי שערכתי בפברואר

רותם אילן כנס השמאל הישראלי 2, 11/5/2012 תמלול ע"י ברוך אורן

"בתחילת המאבק, שעוד רוב האנשים בכלל לא ידעו מי זה הילדים האלו, תמכו בנו אולי 4 חברי כנסת. הייתי כל כך נואשת לעצור את גירוש הילדים, שכל מה שהיה לי חשוב זה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה. אז כן, חזרתי על המנטרה, זה לא פוליטי, זה לא מפלגתי. זו שאלה מוסרית בסיסית שכולם יכולים להתחבר אליה.

והאמת היא שלתקופה דיי ארוכה דיי הצלחנו. ולפתע המאבק הפך להיות בלב הקונצנזוס. ופתאום תמכו בו, כשזה התאים להם, חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית. אפילו שרה נתניהו הצטלמה עם אופק שהייתה מועמדת לגירוש.

אבל מה, כדי לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, בסופו של דבר, דיברתי על הסימפטום ולא על המחלה. לא הסברתי, למשל, את העובדה שבישראל אין מסלול התאזרחות ללא יהודים, כי במדינה יהודית פחות אוהבים לשמוע על זה. לא דיברתי על העובדה שמרבית החוקים נגד מהגרים נכתבו בכלל נגד פלסטינים, וזה רק איזשהו עיוות חדש שלהם. על השנאה, הגזענות והקסנופוביה לכל מי שאיננו יהודי או יהודי מהסוג הנכון, וזה לא שמור רק לילדי מהגרים.

ואני רוצה להגיד לכם שבמאבק הנקודתי ניצחנו ניצחון בלתי ייאמן. השגנו מעמד לכמה ילדי מהגרים שאני האחרונה לזלזל בזה , זה באמת הישג אדיר ומדהים. אבל מה? כיום, הרעש התקשורתי, כהרגלו, קצת שכח. ואלי ישי הודיע, בלי אגב שאף אחד יעשה על זה כתבה או יצא להפגין שבקיץ הקרוב הולכים לגרש 400 ילדי מהגרים שמתחנכים במערכת החינוך.

והבעיה האמיתית היא שבסופו של דבר, לא נגענו בשורש הבעיה. שוב פעם טיפלנו בסימפטום. כן, כי היה לי חשוב לגייס כמה שיותר תמיכה. ואגב, אם זה לא היה ברור, כיום נשארנו בדיוק עם אותם 4 חברי כנסת, אחד מהם מנחה את הפאנל הזה כמובן. הילדה איתה שרה נתניהו הצטלמה, נכלאה למשך 10 ימים וגורשה כבר מישראל.

וזה בעצם מה שאני רוצה להגיד לגבי המחאה בקיץ. בעיני, אסור לנו בשם הרצון הזה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, לוותר על העקרונות האמיתיים של הצדק החברתי. כי אין דבר כזה צדק שהוא רק לך ולמי שדומה לך.

[...]

ואנחנו לא יכולים, משפט אחרון, בעיניי, אנחנו לא יכולים להמשיך לדבר על העם הזה, שדורש צדק חברתי, כשהעם הזה לא כולל את כל מי שחי במדינת ישראל, או מי שסובל מהשלטון שלה. בטח שלצערי העם הזה הוא מאוד יהודי ומאוד לבן, ואני גם אומרת את זה בתור חלק מהשיטה הזו, בתור מישהי שהיא חלק מהשיטה הזו ונהנית מהפריוילגיות האלו בעצמה, כי אחרת גם המחאה תטפל בסימפטום ולא תרפא את המחלה."

ברוך אורן: ואני רוצה להגיד שזה תנאי הכרחי אך לא מספיק, שאנחנו נגיד שזה צדק לכולם. נחוץ גם לבנות את המקום בתוך השיח הזה למגוון של קולות שאינם יהודיים ואינם לבנים. שירגישו שזה שיח שהוא הבית שלהם. כלומר, יש כאן צורך לוותר על הפריווילגיה. שילוב של מודעות וויתור על פריוילגיה, נשמע לי כמו תנאי מספיק והכרחי לשינוי השורשי שאנחנו מחפשים.

יורם קניוק, "בלי פוליטיקה, אין טעם לגור באוהלים". אתר הארץ, 25.06.2012

"מה יועילו ההפגנות היפות מדי אם אינן מתחברות למשהו הלא נעים הזה, המכוער הזה, הנקרא פוליטיקה מול החרדים, מול השטחים, מול ההבל הכללי. לצעוק צודקים ברחוב זה סקסי ויפה יותר מאשר לעבוד קשה כדי לשכנע אנשים שאולי יהיו העם שהמהפכה מחפשת, אבל זו רק ריאליטי, שכל מה שיש בה זה הסיסמה שצריך לשנות. לשנות מה? איך משנים בלי עשייה?

[...]

לו ליף היתה צועקת שצריך להקדים בחירות, לו הצטרפה לאיזו מפלגה גדולה יותר מציפורן שיכולה לחולל פה שינוי, היא היתה יכולה להכות בלי לשבור את היד. אנחנו זקוקים לשכל של סתיו שפיר, שחוללה יחד עם ליף את המהפכה בשנה שעברה. כי שפיר (כך נדמה לי) מבינה שמלים עושות רעש אבל נשק אנטי-טנקי בצורת פוליטיקה יכול אולי להחזיר את החוגה למקומה. למי שלא זוכר, היו פעם טלפונים עם חוגות. פעם חייגתי. החוגה נתקעה. כל חור היה על המספר הלא נכון. נתתי מכה. החוגה חזרה. ככה זה."

אמה גולדמן

"אם הצבעה היתה יכולה לשנות משהו, היו מוציאים אותה מחוץ לחוק"

דצמבר 2014: דיון ביקורתי בטקסט של גולדמן: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152866129387708&set=a.92447427707.87250.575932707&type=1

ברוך אורן: אפשר לחבר בין התפיסות של גולדמן, קניוק ואלוש, במקום שבו אקטיביזם השטח מסוגל לשנות תפיסות, עמדות ומודעות, ולהביא לפוליטיזציה של ההמונים. במקום הזה, ממילא אין ערך לבחירות כסמל, אלא לתודעה הציבורית ככח פוליטי. וזה גם מתחבר לשיח על הפריוילגיות וכו'.

ברוך אורן: מעניין דווקא להכיר בכך שגם בתוך המחאה מתגבשות נורמות אה-פוליטיות. כלומר, נורמות הגמוניות שקוראות להכיר במשותף ולדלג על נקודות המחלוקת. בכל הליך חתירה לקונצנזוס נדרש מקור, יש תהליך פוליטי ארוך ומייגע של הקשבה ושיח, שנועד ליצור למידה, שכנוע, וחשיבה יצירתית שהן אלו שמאפשרות בסופו של דבר את הקונצנזוס - כלומר - את הפתרון הפוליטי שמקובל פוליטית על הפוליטאי (הציבור). ודווקא כאן אנחנו רואים איך התרגלנו כל כך לברוח מהמחלוקות, שגם כאן אנחנו מעדיפים להביא את החלק הקל בסוגייה הפוליטית! במקום להביא את השיח על הסיפור הפוליטי (העובדה שנאום צונזר, הכוחות והמאבקים הפוליטיים שהביאו לכך), אנחנו מתמקדים באיזור הנוחות, איזור ההסכמה הא-פוליטי (גוף הנאום).

וואפא טיארה, "החברה הישראלית חולה". אתר j14 - האתר הרשמי של המחאה, 5/6/2012

"וואפא טיארה הייתה אמורה לנאום במוצ"ש (2.6) בעצרת בתל אביב. מבלי להיכנס לוויכוח על הנסיבות שהביאו לכך שהיא לא נאמה בסופו של דבר, אנחנו מביאים לכם את הדברים הנוקבים שהייתה אמורה לשאת"

ועוד כסופרלטיב, אנחנו מניחים שהדברים שוואפה הייתה אמורה לשאת, הם הדבר ה"נוקב", הפוליטי, השנוי במחלוקת. זה כמובן מגוכח, לאור העובדה שהטון הפוליטי של וואפא חייב לייצג את הקונצנזוס של האידיאולוגיה הפוליטית על אותה במה, שהרי וואפא הייתה אחת מהמפיקות של אותה עצרת, והארגון אותו היא מנהלת - דע"ם, אף היה מנוי ואחראי על איסוף הכספים למימון העצרת...

אם לתרגם את האירוניה כאן לשדה הויזואלי - האם ייתכן שהתמונה הבאה, בה נראית בבירור הקריאה "צדק חברתי גם לפלסטינים", מייצגת את השסע הפוליטי הגדול, את הסיפור המעניין מאחורי העצרת?

הפורום לצדק חברתי, "הפגנה לצדק חברתי - 2.6.12". פייסבוק

האם ניתן להסיק כעת, ברטרוספקטיבה, שהקריאה "זה פוליטי, זה לא מפלגתי" היא קריאה שמובילה לרידוד הנכונות הקהילתית להתמודד עם סוגיות פוליטיות? אולי אפילו אפשר לקרא בקריאה הזו, "זה פוליטי, זה לא מפלגתי", כח שמבקש להמנע מן הפוליטי? שמסרב להכיר בכך שהמילה "מפלגה" היא מוסד פוליטי שההתעלמות ממנו תגבה את המחיר של נסיגה משדה הפוליטיקה?

יש לחדד ולהראות כי מדובר בדיכוי הגמוני קונצנזוסיאלי - שהרי ברמת הכלל זה עובד, אבל ברמת הפרט זה לא תקף. יחידותי סגולה בקהילה כן מצאו את האומץ להתמודד עם סוגיות פוליטיות. מיכאל קורדובה 12/5 החזיק בטענתו שחייבים להביא את המפלגתי לתוך המחאה. אלג מביא את חד"ש כגון: לאיזו מפלגה כדאי להצביע? סוגיות שנדונו באומץ ע"י הפעילים היותר אמיצים.

כדוגמא בולטת, נביא את ניתוח מפלגות השמאל של אור לי ברלב. זהו אחד הפוסטים העמוקים ביותר שפורסמו בנושא ע"י מישהי/ו מ"פעילותי המחאה", ולכן חשיבותו. חשוב לראות כמה נרטיבים חשובים בטקסט של אור-לי:

1. אור-לי פותחת בכך שיש ביקוש עצום להרכעות מפלגתיות מטעם המחאה. הציבור מבקש שהמחאה תכריע בעצמה מה היא חושבת? למה המחאה רוצה להצביע? איזו מפלגה/ות תקדם/נה את המחאה? איזו מפלגה/ות תמשיך/נה את הקו שהמחאה יצאה נגדו?
2. שוב פעם, הנכונות לברוח מן הפוליטי ולהתעלם מסוגיות "מדיניות". כי המחאה היא פוליטית אבל לא מפלגתית.
3. והתוצאה המתבקשת: אי אפשר להכריע בין המפלגות, כי כולן טובות / לא טובות מספיק. למרות שיש הבדל תהומי בין המפלגות בשדה המדיני!
4. בנוסף, יש לתת את הדעת על ההתעלמות הקטגורית, הכואבת והאירונית מהמפלגות "הליכוד" עם ביבי נתניהו (ע"ע), "הבית היהודי" עם נפתלי בנט (ע"ע) ו"יש עתיד" עם יאיר לפיד (ע"ע). מפלגות שזכו לתמיכה עצומה בבחירות הקודמות וגם בסקרים, ומשום מה הטקסט של אור-לי מתעלם מכך שיש לפרט ולנמק ולהסביר, מדוע הן מפלגות שאינן תואמות לרוח המחאה. היא מסתפקת בתשובות קצרות מהמותן, בדיוק במקומות שבהם יש דיון פוליטי נוקב.

אור-לי ברלב, "הצעה אישית לבוחר החברתי | בחירות 2013". פייסבוק, 18/1/2013

"כפעילה במחאה החברתית רבים שואלים אותי למי אני מצביעה ולמי כדאי להצביע. רבים תוהים מהי הצבעה חברתית ורבים מחפשים אפשרות טובה להצבעה שתבטא את השאיפה לחיים שפויים וטובים. עבור כולכם הפוסט הזה נכתב.

הבהרה 1: כל מה שייכתב כאן מייצג אך ורק את דעותיי האישיות, ואין בכך שום ייצוג של קהילת המחאה החברתית, אין בכך שום ייצוג של חדר המצב של המאבק החברתי או של איש, פרט לייצוג שלי עצמי.

הבהרה 2: הפוסט יעסוק רובו ככולו בשיקולים כלכליים-חברתיים להצבעה ולא בשיקולים בנושא המדיני. לטעמי זהו הנושא שנמצא היום במרכז מערכת הבחירות, זו הבחירה שעומדת בפנינו: בין כלכלה עושקת ודורסת לבין כלכלה צודקת והוגנת.

הבהרה 3: טרם החלטתי למי אני מצביעה. (הרחבה בהמשך)

[...]

"כשאני בוחנת כך את המפה הפוליטית, אני מזהה חמש מפלגות שאני מאמינה שכל אחת מהן בדרכה תקדם צדק חברתי בישראל: העבודה, מרצ, חד"ש, דעם, וארץ חדשה."

[...]

(היזהרו מבנט: מאחורי המבט החייכני מסתתרת רשימה שבה בין השאר יש חסידי מדינת הלכה ואויבי מדינת רווחה. ולגבי לפיד – בשתי מילים: תואם ביבי מבחינה כלכלית)."

נמשיך מכאן לניתוח החריף והחד-משמעי של אישתון בנושא מפלגת ארצחדשה. הגם שיש לציין שאישתון הוא בלוגר אנונימי, שזה לא בדיוק פעיל מחאה מוכר. מעניין למה הוא טורח להשאר אנונימי, שהרי רשויות המדינה גם ככה כבר יודעות בדיוק מי הוא.

אישתון, "בחירות 2013: תחקיר ארץחדשה – מפלגת הפתק הלבן". אישתון (בלוג), 20/1/2013

"ע"פ המספרים ארץחדשה לא עוברת כרגע את אחוז החסימה. מסתמן כי מפלגת הפתק הלבן, לא תהיה רק כזאת מבחינת ההצהרתיות כנגד המערכת, אלא גם מבחינת האפקט בקלפי. אבל כמובן שאי אפשר לדעת זאת בוודאות. בכל מקרה, גם אם יעברו וגם אם לא, זו דעתי כי המפלגה שרוצה להתחיל לשנות את ישראל, הייתה צריכה להתחיל בעצמה בצורה נאותה יותר.

אל תשכחו ללכת להצביע וכפי שאני אומר תמיד – תצביעו עם השכל."

לאור אלו, יש לציין דווקא את הטקסט של גיא תמר, שמספק את מה שרוב הטקסטים לא - את הבסיס הרגשי-תודעתי לשינוי פוליטי-מפלגתי. הטקסט היה כל כך חזק, שאף זכה כמעט מיידית להלחנה והפך לשיר.

[ גיא תמר, "גם אני הייתי פעם ימני, בתקופות מסויימות אפילו קיצוני". פייסבוק, ??]

"

לצידם של אלו, עלו שני כוחות הגמוניים במחאה, שיש להבחין ביניהם, על אף ששניהם ביקשו להרחיק את המפלגתי. הקול הראשון הוא קול שאין הרבה מה לדבר עליו, הוא קול קורא לרדידות השיח והתעלמות מקשיים בשיח. ראו הסדנא לידע ציבורי מנסים לעשות ניתוח פוליטי "אובייקטיבי". זהו קול תרבות הרייטינג והמצביע החציוני. העניין היחידי הוא בשאלה - איך להתמודד עם הקול הזה?

הקול השני הוא קולו של דני קורן, המבקש לסמן את קץ המפלגות. זה קול שמתחבר היטב לקולות של הM15, שמדברים על הפוליטי השטוח כפתרון לפוליטיקה הייצוגית. זהו הקול הפיראטי, קולה של הדמוקרטיה הישירה והנזילה.

שני קולות אלו מצאו ביטוי אלים דווקא בהפגנה הגדולה ביותר ב2012, הפגנת ה-12/5/12. הפגנה זו זכאית למחקר נפרד. ספציפית נרצה להתמודד עם תופעת האלימות האנטי-מפלגתית באחורי הבמה. נטען ע"י משה מנקין ופעילים אחרים כי פעילי מפלגות הונחו שלא להגיע לאירוע. מול טענה זו, פעילי מר"צ והתנועה הירוקה לא בדיוק הכירו את ההנחייה הזו. בשטח התבקשו פעילי המפלגות שלא להתקרב לבמה עם שלטים, כדי שלא ייראה כאילו הם מנסים לנכס את ההפגנה. הם כמובן סירבו לכך, והתוצאה הגיעה לכדי אלימות פיזית בשטח, והתערבות המשטרה לאור בקשת ההפקה.

גם בקיץ3#, לקראת הפגנת "יאללה לרחובות" ב-11/5/13, שוב הופיעו שירשורי-הפלצת בנושא הזה. סיכם יפה ארני הראבן:

אהרון הראבן (2013), "התהפכו היוצרות". סטטוס על קיר הפגנת ה"יאללה לרחובות", 9/5/2013. נדלה בו ביום

"התהפכו היוצרות : מחאה שלא מבינה מי האשמים ,שלא רוצה שותפים לה, של אנשים שלא מבדילים בין אופוזיציה לבין קואליציה. מחאה של אנשים שלא אוהבים את יחימוביץ, שלא רוצים את מנהיגי מר"צ, שלא רוצים שלידם יהיו לא ערבים ולא קומוניסטים ......שמאשימים את האופוזיציה בכל מה שיאיר לפיד וביבי עושים לכולנו! סתיו שפיר היא "בוגדת" לדידכם...למה מה?? היא קיבלה תפקיד בממשלה?? לא רוצים את דוב חנין כי הוא קומוניסט..למה כי הוא אולי זה שקובע כמה מע"מ נשלם??

"'זהבה גלאון לא יפה, מיקי מגמגם, דב חנין אוהב ערבים'....ואסור להם לבוא לפסטיבל "האנטי" שלכם ?? ..... ובינתיים ביבי חוגג בסין את כל הקולות שנתתם לו בסירובכם ללכת להצביע, ביום היחידי בארבע שנים שהיה לנו ,לאזרחים להגיד בגדול מה אנחנו רוצים לעצמנו ולמדינה.

"הפחד הלא אזרחי להראות בחברת אנשים עם דעות "שמאל" מעביר אתכם בדעתכם. החינוך הלאומני הצליח לשתול בלבכם גועל גדול יותר למי שתומך במחאה ,מאשר לבנקים ולימין הקפיטליסטי בהגדרה אידאולוגית."

[עריכה] פוליטיות כיצר הישרדות. כשיטה שלא עובדת אבל כן מנהלת אותנו

רעות גיא (2013), "מחר הבחירות למועמדי ומועמדות עיר לכולנו". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 29/6/2013. נדלה בו ביום

"מחר הבחירות למועמדי ומועמדות עיר לכולנו, למועצת עיריית תל אביב. מסתבר שיש המון מועמדות ראויות וגם כמה מועמדים לא רעים אם כי אני פחות מכירה, מודה. ויש גם כמה שאינם ראויים, ואלו שיודעים שהם אינם ראויים אבל לא עושים עם זה חצי דבר וסייג לשתיקה "אחווה".

ובאופן כללי זה אמור לשמח, אם כי אני לא שמחה כלל וכלל. הטקטיקות לא משתנות, רק האנשים שככה אמרו להם שצריך כדי להגיע.

"ושוב דיבורים על המחאה, מי עשה יותר, מי היתה הכי, זה מזכיר לי שפעיל מחאה שאל אותי שלשום במפגש אקראי במאהל ארלוזרוב כשהגעתי לחפש אחרי אשה שהותקפה, מה אני עושה בימים אלו, ואני עניתי את אותו הדבר אתה יודע, נשים, צעירות, רחוב זנות, כן אבל הוא מתכוון מבחינת המחאה מה אני עושה. "מבחינת המחאה".

"אז יש מי שהשכילה לסגור דיל, ויש מי שהשכילה לצלצל ולבקש תמיכה, ויש מי שבפנים ויש מאחורי הגב, ויש לכלוכים וקנאה, ויש מי שמפרידה ומושלת, ויש מי שמנסה לאחות את הקרעים בתמימות מקסימה. ויש את מי שהיו"ר מחבב, או היו"ר לשעבר שלא באמת עוזב. ויש מי שלא גילו לה, או לא גילו לה עד הסוף, באמת שהיו לה ציפיות ועכשיו היא מרגישה מרומה.

"וככה זה בכל מקום שיש א.נשים, לא זו לא הפוליטיקה שמשחירה אותנו, זה אנחנו שמקלקלים אותה. אני אוהבת פוליטיקה, אני אשה אסטרטגית, אני רואה קדימה, והצידה ואחורה כל הזמן, ככה זה כשאת הישרדותית, את לא יכולה להרשות לעצמך לפספס את הסדק בחומה ממנה עלול ביום מן הימים להגיע גם קליע, לכי תדעי, אף אחד כבר לא יפתיע אותי אחרי כל כך הרבה שנים של עבודת רחוב כשהוא באמת יוכיח לי שהחיים הם שדה קרב והזמן, הוא זמן מלחמה.

"טבעה של השרדות זה שאת נשארת אחרונה לראות את כל זה מרחוק - לא נופלת, לא מתרסקת, ולוקחת סיכון רק אם הוא מחושב כי יש לך מה להפסיד, עבדת קשה נורא.

"לוקחת אוויר ומסדירה נשימה, בסוף יש חברות, זה מה שיש. תצביעו בעד החברות שלכן, תהיו חברות טובות אחת לשניה, זו הדרך היחידה שלנו לנצח את השיטה, כל דרך אחרת - כפי שאתן כבר שמות לב, נכשלה.

"בהצלחה חברות לשעבר, חברות להווה, חברות לעתיד. חברות לחיים, חברות לרגע קטן, למחאה, לעבודה, לים. בהצלחה לכולכן."

[עריכה] "לאחד את השורות"

זוהי כמובן סיסמה שנשמעת מדי פעם, בדרך כלל מהדורות שקדמו לדור ה-Y שממילא חושב אנרכיסטית. הקריאה לאחד את השורות נובעת מהרצון כמובן להתארגן פוליטית ולהחליף את השורות. היא מפספסת את העובדה שזה שכולנו בעד שינוי השיטה, זה נכון, אבל זו קואליציה מאוד רחבה של רצונות לשינוי השיטה, שעד לא מזמן כללה גם גופים שבעד לשנות את השיטה לטובתם של בעלי ההון.

לפיכך ההצעות "לאחד את השורות במחאה" נתקלות זה מכבר בבוז מוחץ. כך למשל כותב יפתח בריל, מהמתנדבים הבולטים ב"מרכז המידע" במאהל רוטשילד וחבר ועד מנהל במשמר החברתי בכנסת, בתגובה להזמנה למפגש "תיאום בין כל ארגוני המחאה כדי ליצור פעולות ואירועים גדולים ומתואמים.":

יפתח בריל (2013), תגובית על ההזמנה למפגש בתנועה הקיבוצית, קבוצת "מאבק הגז - קבוצת הפעילים" בפייסבוק, 1/7/2013. נדלה ב3/7/2013

"ניסיתי להסביר לאורי שכבר היו 20 שולחנות עגולים שניסו לאחד את רוח הרפאים הקרויה תנועת המחאה, אבל הם נכשלו כי אין כאן תנועות מהסוג שאפשר לאחד. קמפיין הגז השיג שיתוף פעולה נרחב מכיוון שהוא העלה סוגיה ציבורית ספציפית שלארגונים וגופים רבים היה עניין לקדם יחד. יוזמות עתידיות יוכלו לגייס תמיכה רחבה באותה צורה - הדבר האחרון שחסר לנו הוא ערוצי תקשורת שבהם אפשר ליידע את כלל הפעילים על יוזמות פעולה."

"..."

"אני לא נגד אופטימיות, אני נגד חזרה אינסופית על כישלונות העבר כאשר אפשר ללמוד מהניסיון. החזרה האינסופית הזאת נובעת מהבנה לקויה של הסוציולוגיה של גל המחאה הנוכחי, וניסיון לטפל בו בכלים שמתאימים לקואליציות מלפני ארבעים שנה. כשמושיבים לשולחן נציגים של איגוד הימאים, מזכירות התק"ם, ארגון המורים הארצי ופועלי סולל בונה, אפשר לדבר על קבלת החלטות משותפת שבעקבותיה יורדו הנחיות לדרגים הנמוכים ויופעלו ה"קאדרים". זה מצב של חברה שחלק גדול ממנה מאוגד ומאורגן מלמטה. מכאן יכולים לקום צוותים למו"מ, שביתות המוניות וכו'. כל זה לא רלוונטי למה שקרוי "תנועת המחאה", שאין לה מנגנונים מאורגנים כאלה. אז נניח שאתה מושיב לשולחן אחד את ברוך אורן, ברק סגל, ליטל בר, דפני ליף ואייל עופר (סליחה עם כל ה"מנהיגים" שלא הזכרתי, זו דוגמה בלבד). ונניח שאתה מקבל "החלטות משותפות". מה קורה אז? -- לכל היותר האנשים האלה יכולים לפרסם בפייסבוק המלצה להצטרף למיזם כלשהו. אין להם תנועות, אין להם מאות פעילים שסרים למרותם, אין להם משאבים כלכליים. ה"פלטפורמה" של שולחן עגול היא פאנטום גמור. אתה יכול לגייס פעילי שטח רק אם תציע להם פעילות קונקרטית בנושא קונקרטי - אז למה לא להתחיל משם?"

ומצטרפת מעיין רעם שם:

"יפתח מסכימה איתך מאוד אין למחאה מנהיגים ולא מצא חן בעיני ההגדרה פעילים מרכזיים.

"[..]

"פיספסת את ההערה. היא לא מגיעה מאגו אלא ההפך. ההגדרה פעילים מרכזיים מונעת מאנשים חדשים להצטרף כי הם לא מגדירים עצמם מרכזיים."

"זה מרחיק אנשים אם הם לא תופסים עצמם מרכזיים. צריכים שינוי פרדיגמה בתפיסת המחאה ביחס לארגונים מעמדיים"

ויפתח ממשיך שם:

"אתם פונים לאנשים שהתנסו בעשרות התארגנויות בשנים האחרונות, ובמקום ללמוד מהם אתם מטיפים להם לבוא "בשם חשיבות המאבק החברתי". זה לא יעבוד.

"ולגבי "בוא להגיד את זה ביום רביעי": באתי ואמרתי את זה במפגש שהתקיים לפני שנה. זה בפרוטוקול. עוד לקח משולחנות עגולים מהסוג הזה: אל תזמין עשרים אנשים כדי לדבר על האופן-שבו-הם-רואים-את-שיטת-הארגון-הרצויה, כי כל זמן שלא הנחת הצעה מעשית על השולחן - המפגש יתחיל וייגמר כסמינר בפילוסופיה פוליטית. סמינר מעניין שנהניתי ממנו מאוד בעשר הפעמים הראשונות, אבל הגיע הזמן לגוון."

ועימם גם ליטל כהן ביטון שם:

"מבחינתי התנועה הקיבוצית לא עוברת את ועדת הקבלה למחאה. יש לי מעט מאוד משותף איתם, ויש לי גם סיבות טובות להפגין נגדם, אם יש שיתוף פעולה רלוונטי שאפשר לעשות, מילא, אבל להפגש איתם כשותפים כלליים לדרך נראה לי מוגזם. אם הם רוצים להצטרף, אין בעיה, שיבואו להפגנות של הלא נחמדים."

"[..]

"סבבה, נורית, אז בואו נתאחד ביחד עם יצחק תשובה, או יותר טוב בואו נחבק ונחזק עוד איזה יאיר לפיד, בשם האיחוד, כמו שעשתה סתיו שנה שעברה, ואגב, גם אז כשיצאנו נגד האיחוד עם לפיד, עם "המחנה של שיוויון בנטל" ועם "אם תרצו" קראו לנו טהרנים, היו מאמרי דעה בהארץ שטענו שמי שלא תומך במהלך של סתיו פשוט התאהב במחאה. ואז שיכנס הכוכב החדש לכנסת נקבל ממנו אצבע משולשת.

"זה לא ענין של טהרנות... וכמו שאמרתי אם יש שיתוף פעולה נקודתי זה נסבל, אבל לשבת עם התנועה הקיבוצית ולתכנן את המשך המחאה זה כבר הזוי מבחינתי, מצטערת, שיהיה לכם בהצלחה.

"ללמוד מניסיון העבר = טהרנות"

וממשיך דרור רשף שם:

"מחאה היא דבר אחד - היא אומרת מה לא עושים ועל זה קל להסכים. בקיץ 2011 היו לנו קומוניסטים ותומכי איין ראנד (התנועה הליברלית החדשה) שצעדו באותן הפגנות. כולם הסכימו שצריך מחאה כי לא הסכימו עם המצב הקיים. קל להגיד מה לא.

"הרבה יותר קשה להגיד מה כן. אבל בסופו של דבר מה כן יוצר בריתות עמוקות יותר וגיבוש אידאולוגי ארוך טווח. מחאה עצמה אינה יעד בפני עצמו. היא לא משיגה הרבה מלבד זה שהיא מציפה את הצורך בשינוי. אבל אז השאלה היא איזה שינוי."

[עריכה] על הפיתוי המוסדי ככלי לרמיסת מנהיגות

חררדו לייבנר (2013), "מאבק לשינוי חברתי או פוליטיקה ממסדית מחשבות ערב הבחירות לרשימת עיר לכולנו", פתק בפייסבוק, 29/6/2013. נדלה בו ביום

"בעיר לכולנו בא לידי ביטוי החיבור בין מספר מאבקים ואוכלוסיות שהפוליטיקה הממסדית השלטת נוהגת להפריד ביניהם. בבחירות הקרובות עיר לכולנו תהיה מונהגת על ידי מועמדה לראשות העירייה אהרון מדואל, מזכיר וועד כפר שלם, מנהיג חברתי בולט של תל אביב האחרת, העיר הלא-לבנה, זו ששמשה עד כה כחצר האחורית, ספקית כוח העבודה והשירותים עבור החלקים השבעים יותר של תל אביב הבורגנית.

"המועמדות לראשות העירייה מבטאת הכרה עמוקה ביכולותיו המיוחדות של אהרון מדואל, אשר בחמש השנים האחרונות הוכיח את עצמו כחבר מועצה מצטיין וכמקצוען המשלב הבנה בהליכי תכנון ובנייה עם אכפתיות ומחויבות חברתית. במקום פוליטיקה של ממסד ו\או של "כוכב נולד" תקשורתי, עיר לכולנו העדיפה פוליטיקה של מנהיגות עממית הצומחת לאחר עשרים שנה של פעילות והנהגה שכונתית ועוד חמש שנים של התמודדות בתוך המערכות העירוניות מתוך עמדה אופוזיציונית עניינית. זו חתיכת אמירה כשלעצמה.

"הבחירה הזו בפוליטיקה הצומחת מלמטה למעלה והבחירה במועמד שצמח מתוך האוכלוסיות אשר מקופחות בחלוקת המשאבים והכוח של החברה הישראלית התאפשרה גם בגלל המבנה הדמוקרטי-פנימי של עיר לכולנו. רק במערכת פתוחה והשתתפותית תיתכן צמיחה של מנהיגות פנימית איתנה שאיננה נחסמת על ידי הצנחות של דמויות שקופצות עם הון-פוליטי הנובע מתחום עיסוק אחר (צבא, תקשורת, כנסת, אקדמיה, הון-עסקי). אהרון מדואל הוא מנהיג עירוני שמנהיגותו נובעת אך ורק מהערכת תומכיו ושל כל אלה שזכו לפעול לצדו.

"גם במסגרת דמוקרטית ומודעת חברתית כמו עיר לכולנו הבחירה במדואל לא הייתה ברורה מאליה והיו כאלה שהיססו בשלב זה או אחר האם לא כדאי לתמוך במועמד עם פרופיל תקשורתי גבוה, שבא מהכנסת גם אם כלל לא ידועות לנו עמדותיו בנושאים העירוניים העיקריים. אנחנו שמחים שרוב החברים האלה שוכנעו במהלך השבועות האחרונים בחיוניות של מועמדותו של מדואל ובאמת העמוקה שהיא מבטאת ובכוח שטמון בלבוא לציבור המצביעים עם אמת פשוטה כזאת.

"ברור שהפיתוי לפעול בכלים הממסדיים קיים גם בקרבנו, פעילי ופעילות עיר לכולנו, שהרי כלי התקשורת, שיעורי האזרחות כפי שלמדנו אותם בתיכון וכל המערכות משדרים לנו כל הזמן שעלינו לפעול מתוך המערכות הקיימות ולהיות קונפורמיסטיים ולא לדרוש ולא לצפות יותר מדי. זה אפילו בא לידי ביטוי בתוך החבורה הנחמדה שהחלה את המחאה החברתית החשובה של שנת 2011. הפיתוי הממסדי לכד דמויות כמו סתיו שפיר ואיציק שמולי ואלה הפכו להיות ח"כים במפלגות המייצגות את הגרוע של הפוליטיקה הממסדית. אלה נבלעו בממסד וכבר עכשיו, רק שנתיים לאחר שפרצו אל התודעה הציבורית, הפכו לבלתי מורגשים ובלתי רלבנטיים מנקודת המבט של המאבק לשינוי חברתי בישראל.

"לא רק על צעירים בורגנים מורדים פועל הפיתוי הממסדי. בכל תולדות המאבקים החברתיים של המוחלשים והמודרים הפיתוי הממסדי תמיד פעל את פעולתו על מנת לסרס מנהיגויות עממיות. באמצעות חלוקת ג'ובים, עמדות כוח וטובות הנאה, באמצעות אשליית השותפות בכוח, מנהיגים ופעילים שצמחו מלמטה וצברו קצת כוח פותו פעם אחר פעם וסורסו על ידי הממסד. וקשה לבוא אליהם בטענות כי כאן מנגנון הפיתוי איננו רק ניפוח האגו שלהם והקריירה האישית אלא גם, לפעמים, היכולת הניתנת להם מתוך הממסד אליו הם מצטרפים ללקט פירורים למען קהילותיהם, פירורים שנמנעים מהם אם הם מתמידים בעמדה מרדנית.

"הדוגמא הבולטת ביותר למהלך כזה במועצת עיריית תל אביב – יפו היא ההצטרפות לפני כשנה של נציג סיעת יפא לקואליציה העירונית של חולדאי. הפירורים המושגים במהלכים כאלה הם חשובים מאוד אולי לכמה אנשים, חשובים לפעמים קיומית, אבל בו בזמן מעניקים את הלגיטימציה להמשך מדיניות הדחיקה החוצה מיפו של השכבות החלשות בתוך הקהילה הערבית. חבל מאוד, כי בשנים האחרונות דווקא נוצרו שותפויות מרתקות שכללו הפגנות משותפות לתושבי כפר שלם ויפו נגד מדיניות חלמיש והעירייה ונציגי ציבור ופעילים ערבים באו לתמוך בכפר שלם ואהרון מדואל היה מעורב בהתנגדות פעילה לפינוי של משפחות יפואיות ולהריסות בתים.

"גם בשכונות דרום העיר, בקרב האוכלוסייה המזרחית ברובה, ישנה מסורת של היטמעות של מנהיגים מקומיים בממסדים הפוליטיים. ראו את הדוגמא העצובה של חבר מועצת העיר מסלאווי, אדם אולי עם כוונות טובות למען הקהילה שלו בה צמח בשכונת התקווה, שעבר בתוך כל הממסדים האפשריים במפלגת העבודה ובליכוד גם יחד. זו דוגמא למנהיגות מסורסת ומסרסת. אחת מנקודות השפל שלו היה כאשר הפך לשותף העיקרי של חולדאי בחיסול ביה"ס קדמה בשכונתו. בשנים האחרונות הוא מנסה לבנות עצמו על הסתה ודברי שנאה על רקע הבעיות הקשות הנובעות מנוכחות מאסיבית של פליטים בשכונות הדרום, למרות שבתור חבר הנהלת העירייה הוא לא מציע שום פתרונות מעשיים שיקלו על המצב.

"אהרון מדואל הוא ההיפך הגמור של מסלאווי. אדם שצמח כמו רבים מבני עדות המזרח בדורו בשורות הליכוד אך מעולם לא מילא בו תפקידי ממסד ותמיד שמר על עצמאות פעולתו למען שכניו. מדואל לא הסס לצאת ולהתעמת בכל ממסד בלי קשר לזהות מפלגת השלטון התורנית כאשר זה פגע באינטרסים של כפר שלם. בהמשך היה לאחד ממנהיגי עיר לכולנו ולחבר מועצה המחויב למצעה ולציבורי המצביעים שלה. בוועדת התכנון והבנייה הוא כבר נחשב ל-"פלס", לסמן של הגינות עניינית ומחויבות לתושבים. הוא וחברי עיר לכולנו עמדו בכבוד בפיתוי של כניסה להנהלת העירייה כאשר חולדאי זימן אותם לאחר הבחירות האחרונות. הם הציגו בפניו ארבע תביעות מרכזיות מתוך מצע עיר לכולנו וכאשר דחה אותן לא הסכימו לשמוע על תפקידים וכיסאות.

"השילוב בין מחויבות עמוקה למאבק לשינוי חברתי לבין יכולת העמידה מול הפיתוי הממסדי הוא השילוב המועדף שעלינו לחתור אליו בבחירת רשימת עיר לכולנו במועצת העירייה.

"אנחנו צריכים מספר רב של נציגות ונציגים מציבורים מקופחים ומוחלשים בעיר, נציגות ונציגים חזקים של ציבורים מוחלשים. אנחנו צריכים כמובן גם את הבנות והבנים המורדים שנולדו לשכבות המרכזיות אבל מוכנים להירתם לשינוי חברתי כי בין היתר המדיניות של עיר לעשירים, אליטיסטית ומדירה יותר ויותר, גם פוגעת בהם. אנחנו צריכים איזונים, אבל לא איזונים מתוך שיקולים ממסדיים אלא איזונים שמכוונים להשיג רשימה חזקה ומגוונת הפועלת בעקביות לשינוי חברתי."

[עריכה] שותפים לדרך או טייקוניים חברתיים?

ספיר סלוצקר עמרן (2013), "20:30, צומת עלית ברמת גן. ג'ודי כבר מוכנה." פוסט עם תמונה בפייסבוק, 11/5/2013. נדלה בתאריך 13/5/2013

"אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות זה שהמאבק עוד ארוך ואני צריכה לבחור טוב טוב מי השותפים שלי לדרך. לא אנשים שיתקעו לי סכין בגב או ישקרו לי, לא כאלו שמונעים ממניעים זרים. כאלו שהמשיכו להלחם ברחובות, כאלו שנאבקו לצידם של אלו שהתקשורת לא רצה לצלם אותם, כאלו שנעצרו איתי בניסיון למנוע פינויים מבתים. שהיו פה והמשיכו בעשייה ללא הפסקה כל הזמן הזה, לא שיחקו ב"כוכב נולד". אין פה עניין של פוליטיקה פנימית או אגו, אלא עניין של אמונה ואחווה הדדית. של מי רואה את עצמו כעוד בורג המשרת את טובת הכלל ומי משרת את טובת עצמו. העם יוצא לרחוב, העם תכף גם חוזר. אל תהיו תמימים. נצטרך לעשות עבודה רבה כדי שהוא יחזור שוב כיוזמה ולא כתגובה, לא כי יש גזירות אלא כי המצב הנוכחי חרא. לפני הגזירות ואחרי הגזירות. ובהמשך המאבק, אני רוצה גברים ונשים שלבם נקי לצדי.

"תביאו תופים, סירים, מחבתות, מגפונים, פיצות.

"רק תעשו לי טובה, אל תביאו פוליטיקאים מכהנים או בהתהוות. 0 סובלנות לנושא."

[עריכה] מקרה אלבי ועיר לכולנו , והקהילה הקווירית/פמיניסטית כמקרה בוחן

https://www.facebook.com/shir.alony2/posts/429134170538417?comment_id=2188489&offset=0&total_comments=31&notif_t=feed_comment_reply

https://www.facebook.com/taly.wozner/posts/10152158348272786

יכול להיות גם בהקשר של סולידאריות

[עריכה] בשדה המפלגות

[עריכה] רקע: המפלגות בישראל 1977 ועד היום

אפשר גם סקירה היסטורית על מפלגות - אצל מיכל שמיר (סיכום) http://www.bashaar.org.il/News.asp?id=88

ואפשרי להעיף את כל הפרק הזה.

[עריכה] רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"התופעה המורכבת הזאת שאנחנו מכנים בשטחיות "הסחף ימינה" קרתה בגלל מגוון סיבות שאפשר לשים תחת הכותרת של "משבר זהות". תראו מה קרה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים:

קריסת דוקטרינת "כור ההיתוך" עם שקיעת האליטות הישנות ועלייתה של הפריפריה. הפוליטיקה ה(כאילו)מזרחית פילסה דרך לקדמת הבמה בדמות ש"ס, מיליון דוברי רוסית – חמישית מאוכלוסיה, הגיעו תוך עשור. גלובליזציה, ישראל הצטרפה לשוק העולמי ותוך שנים ספורות עברנו מחנויות שמתבססות על תוצרת מקומית למגוון מהמם של מותגים מכל כדור הארץ. מערוץ ממלכתי אחד לעשרות ערוצי כבלים ולוויין. וכמובן, הופעת האינטרנט. חוץ מזה, התחילה האינתיפאדה הראשונה, מו"מ ראשון בין ישראל לפלסטינים והסכמי אוסלו.

דבר כזה, מערער את הזהות שלנו. אנחנו מפסיקים להבין מי אנחנו כחברה, מה מאחד ומייחד אותנו ומתחילים לחפש הגדרה עצמית מחודשת. זהות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הפרט ובמובנים רבים, הפחד מאבדן זהות גרוע יותר מהפחד מפני פגיעה פיזית. אם אני אפגע או אמות, זה יהיה "אני" שייפגע או ימות. אבל אם אשתנה, האם עדיין אהיה "אני"?

אז תהליך של ערעור ושינוי הזהות מפחיד בכל מקרה, אבל מפחיד הרבה יותר כשטרוריסטים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה, וכשראש הממשלה נרצח.

אז הקולקטיב דובר העברית בארץ נבהל ונאחז בתשובות הפשוטות והזמינות ביותר של "מי אנחנו" ו"מה אנחנו עושים פה". תשובות פשוטות הן תשובות שכבר קיימות. אם הפסקנו להבין מהו "יהודי" ומהו "ישראלי" ואנחנו לא רוצים להיות במקום המברר והמתלבט בזמן שחמאסניקים מתפוצצים לנו באוטובוס, אז נחליט שיהדות היא יהדות קמאית, אורתודוכסית, קשיחה וברורה. וישראליות היא דגל, הימנון, צה"ל, ולהיות "בעד ישראל" ו"נגד האויב".

אבל הבירור וההתלבטות לא נפסקו. אחת התופעות הדרמטיות ביותר בישראל מאז רצח רבין היא הופעתם של עשרות ארגונים שעוסקים בשיח של בירור היהדות והישראליות. מה שצמח מתוך השיח הזה הוא תחילתה של ליברליזציה של היהדות שכן למרות הנסיגה החדה של ימי הפיגועים, זהו עדיין תהליך העומק ההיסטורי. ועם הזמן שעבר והרגיעה הביטחונית, תהליך זה התעצם עוד יותר.

חלקים גדולים מהימין הישראלי השתתפו בשיח הזה והפרויקט הגדול של הימין בעשור האחרון הוא ניסיון להכיל את השיח והבירור בתוך "גבולות גיזרה" צרים וקשיחים שהם מכנים "ציונות" או "ניאו-ציונות". השמאל הישראלי, ברובו, הפקיר את הנושא ונאחז בתשובות הפשוטות שלו, שנשענות על חילוניות, קוסמופוליטיות ומערביות. כשהתחיל גל הליברליזציה הפנים יהודי, הוא לא פגש שמאל ישראלי שקיבל אותו בזרועות פתוחות אלא שמאל ישראלי שהתייחס אליו בחשדנות ועוינות, שהעדיף להסתכל לא עליו אלא על הדודות המשגיחות מהימין שליוו אותו כדי לדאוג שלא יתרחק מדי מהבסיס הקמאי והלאומני."

[עריכה] אי-בחירה: להצביע למפלגת כלום

ברק כהן (2013), "לא בוחרים - מצביעים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/8/2013. נדלה בו ביום

"

נניח לרגע שהבחירות לכנסת מבטאות את ריבונות החברה. בלוף גלוי, אבל נניח. תופעה מיוחדת מתרחשת כבר שנים רבות. מפלגות חדשות קמות, וזוכות ברגע אחד לפול גדול של מצביעים ומצביעות. מפלגות שבהמשך נעלמות כאילו לא היו. מה שמיוחד בהיעלמות המפלגות האלה, הוא שהמצביעים לא מרגישים שום אבדון. אין שום תחושה של הפסד מאי קיומן. מיד בסמוך לבחירות קמה לה מחליפה תאומה בהרכב אנושי אחר. שוב, אותו פול של מצביעים נודד אליה. מי יודע היום מי זאת יוליה שמאלוב ברקוביץ. מי יודע היום מיהו אלחנן גלזר. את מי הם מעניינים בכלל.

הגמלאים, שינוי, קדימה ויש עתיד הן הדוגמאות הקלאסיות לתופעה. ישנם כל מני ניתוחים על המפלגות האלה ועל המצביעים להן. אחת התופעות, שנדמה לי שלא ניתן לה ביטוי, היא תופעה שאני מכנה ״אי בחירה״. להצביע לאופציה שאינה בחירה במשהו ממשי.

הצבעה בכלום אינה בחירה. ואם בחרתי בכלום, אין לי שום אחריות גם כשלא נעשה כלום. אם אני מצביע למפלגה, שמראש ידוע לי שאין שום סיכוי שתתעמת עם שאלות היסוד של החברה, ושאין לה עמדה אמיתית באותם הנושאים - גם אין סיכוי שאדרש לאחריות כלפי תוצאות כלשהן.

לבחור ברעיון ומטרות פוליטיות מוצהרות ? פה נדרשת אחריות אישית. נדרש להכיר את הרעיון, להאמין בו, להילחם עליו, לשאת בתוצאות כשלונו או להתרומם מהצלחתו.

רוב המצביעים לא בוחרים. הם מצביעים. רק מיעוט קטנטן בוחר. ממש בוחר. במפלגת בל״ד בוחרים לא מצביעים. במפלגת ״אגודת ישראל״ בוחרים לא מצביעים. אבל ל״יש עתיד״ ? לה מצביעים, לא בוחרים.

הצבעה ולא בחירה ? זה פטנט מעולה לחסרי אחריות ואימפוטנטים של דעת. הם לכאורה קיימו איזו מעורבות אזרחית, אבל מבלי להידרש לדבר.

הדגמה : נניח שב״יש עתיד״ ירצו להוציא איזו הפגנה. נניח למען ״חוק המשילות״ (המקבילה המקומית של ״חוק ההסמכה״ הנאצי) ; כמה מהמצביעים שלהם יצאו איתם ? הלוא כל פעיל מקהילת המאבק יכול ליזום ולארגן הפגנה גדולה יותר.

כך, המקסימום והמינימום נפגשים בקלפי, ורק לצורך הצבעה. אין למצביעים אלה שום עניין במעורבות נוספת. ומפלגה שמצפה מהם אך ורק למעורבות הזאת ? תזכה בהם. תמיד.

מפלגה המעמידה רעיון פוליטי אליו נלוות מטרות פוליטיות, הדורשות מעורבות, פעילות, מאבק ? זאת לא מפלגה למצביעים, זאת מפלגה לבוחרים ולבוחרות.

מאחורי בחירה יש אחריות. ומי שלא רוצה באחריות, רק מצביע. לא בוחר. אז הרבה מאוד מצביעים יש ליאיר לפיד. אבל בוחרים ? אולי כמה מאות מחבריו לקקני התחת האינטרסנטים.

אז מי שרוצה ל״דבר להמון״ שיחפש מצביעים. ומי שמבקש לקדם רעיון ? מחפש בוחרים."

דןוג על חירות

תמונה על אנרכיזם ככלי לחירות - פטיש על הכנסת

[עריכה] "הליכוד ישראל ביתנו" עם בנימין נתניהו

יהודה אלוש וכו'. הופיע כבר כאן בספר , שמדבר על הליכוד.

וגם האינפוגרפיקה

אסתי סגל (2013), "(כמעט) כל אנשי רוה"מ". תמונה ופוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 22/9/2013. נדלה ב27/9/2013

[עריכה] "יש עתיד" עם יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא ללא ספק ההפתעה של הבחירות האלו. גם הוא עצמו לא צפה את ההצלחה המסחררת של המפלגה החדשה שהקים, "יש עתיד".

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"יאיר לפיד הציג פסאדה של ישראליות מכילה ומתונה. אמנם קשה להבין מה הישראליות הזאת אומרת, אם בכלל, אבל בזה גם סוד קסמו. ברור לכולם שזה משהו "ישראלי", אבל זה גם דף חלק שכל אחד יכול להקרין עליו את מה שהוא רוצה. אני יכול להבין למה אזרח שמסתכל מסביב ולא רואה אף מפלגה שמייצגת אותו יבחר ביאיר לפיד. אם אני לא רוצה להתחייב למה שהאחרים מציעים, אני אבחר במה שלא דורש ממני להתחייב לשום דבר אבל מספק איזו תחושת "ביחד" דביקה."

דפני ליף (2013), "הפוליטיקה החדשה של לפיד בעשר נקודות". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 3/8/2013. נדלה בו ביום

"הפוליטיקה החדשה של לפיד בעשר נקודות

1. לא משנה מה אתה עושה, משנה איך אתה ממסגר את זה בדיבור 2. תספור לייקים בפייסבוק, אל תספור את מספר ההבטחות שהפרת 3. תישאר בקונצנזוס, תגיד כלום בכמה שיותר מילים 4. לעולם אל תיקח אחריות, תמיד יש מישהו אחר להאשים 5. תקדם הוגנות תוך כדי התחשבות בטייקונים 6. תזכור שיותר מלעשות את התפקיד שלך היום, חשוב המירוץ לראשות המשלה מחר 7. תהפוך את המחאה החברתית למשהו שאתה יצרת- ככה היא תהפוך להיות על כל דבר שאתה רוצה 8. כשאין לך מה להגיד, דבר על יצפאן. אנשים אוהבים אותו... 9. כשמישהו אל מסכים אתך במפלגה, תזיז אותו הצידה. אבל בנט זה אח 10. כשמבקרים אותך תזכור שהציבור מטומטם והציבור ישלם"

ברוך אורן (2013), "במקום לתת רבע מליון שקל לניצולי השואה". פוסט עם קישור לכתבה על הקיר האישי בפייסבוק, 19/8/2013. נדלה בו ביום

"במקום לתת רבע מליון שקל לניצולי השואה, בוחר שר הרווחה מאיר כהן ממפלגת "יש עתיד לשלטון ההון" - להעביר רבע מליון שקלים לחבר קרוב, נוני מוזס מידיעות אחרונות. פיכסה של פוליטיקה ישנה ופיכסה של עיתונאות-בשקל."

דוד אברהם (2013), "בלעדי: מדוע מעבירים שרי לפיד מאות אלפי שקלים ל”ידיעות אחרונות”?" אתר וואלה!, 19/8/2013. נדלה בו ביום

"מדוע שרי ממשלה ממפלגת "יש עתיד" רוכשים דווקא מעיתון "ידיעות אחרונות" שירותי תדמית ופרסום ללא מכרז בעלות מאות אלפי שקלים? לוואלה! ברנז'ה נודע כי משרד הרווחה ירכוש מ"ידיעות אחרונות" קמפיין פרסומי שילווה בתוכן מערכתי בשווי של רבע מיליון שקלים. מטרת הפרויקט היא קידום תדמיתו של המשרד בראשות השר מאיר כהן באמצעות קידום פרויקט לאירוח ניצולי שואה בתקופת החגים, והוא יכלול מודעות פרסום במוספי העיתון השונים אשר ילוו באייטמים של מערכת התוכן.'

תומר שרון (2013), "טוב, אז עכשיו יש שני אנשים שמזוהים בשמם שעישנו עם יאיר לפיד". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/8/2013. נדלה בו ביום.

"טוב, אז עכשיו יש שני אנשים שמזוהים בשמם שעישנו עם יאיר לפיד. הרהרתי בזה קצת עכשיו, ומה שיפה הוא שהענין מעלה מחשבות רחבות יותר מאשר "שר האוצר שלנו שקרן". מה יש בגראס שמאיים כל כך על אנשים מסוימים? על דרך מחשבתם והשקפת עולמם? הגראס הוא תרופה אנטי תחרותית. ההרגשה שכל מה שיש מולך כרגע מספיק לך, כלומר, אנשים נחמדים, צחוקים טובים, חום וקבלה במקום חשדנות ומרפקים, היא-היא המאיימת על ניאו-ליברלים דוגמת לפיד. היינו בצבא, ויאיר היה הכותב של התכנית שלנו בלהקת הנח"ל. הוא והבמאי הכריזו על שיטת עבודה יצירתית: כיוון שהלהקה היתה משופעת בליצנים כותבים, אנחנו נשתתף בכתיבת הקטעים ויאיר ינחה אותנו. ההבדל בין יאיר לפני השאכטה לזה שאחריה היה קיצוני. לפני, זה היה מישהו חריף ואינטליגנטי אבל מבוצר ויהיר, שהתנהג כדמות אב דמיונית למרות שהיה מבוגר מאיתנו בשבע-שמונה שנים. ההומור הפרוע שלנו איים עליו והוא כל הזמן דרש לדעת למה זה מצחיק והאם זה יעבוד. אחרי? איש מקסים ורך שהתפוצץ מצחוק מהשטויות שלנו ועודד אותנו לכתוב עוד מהן. הבעיה היתה כשהתגלה שהשטויות שלנו יותר מצחיקות משלו. או אז התפוגג הקסם ואף מערכון, זולת אחד, שכתבנו, לא נשאר בתכנית. זה גם היה המערכון היחיד שהצחיק בה. לשאר הקטעים שהוא כתב הגיבו החיילים בדריכת נשקים. כשניסינו למחות ולאמר שהחיילים מתבאסים מההופעה נענינו בבוז ובמשפטים כמו, מי אתם חושבים שאתם, פישרים. הניאו-ליברל המוקדם גבר על הסטלן המחויך וכשמרדנו ודרשנו, לטובת בטחון ישראל, לשנות את ההופעה מן הקצה אל הקצה, הוא כעס ואיים שידפוק לנו מכות אם נראה אותו ברחוב. השתדלנו להתרחק מאזור שינקין ומדירת הסטלה שלו במספר 18, כי זכרנו את המשקולות העצומות שלא הצלחנו להרים אפילו צד אחד שלהן ביחד. אז יודעים מה? עזבו ששיקר. עזבו שעישן. השאלה היא לא מה, אלא למה. עזבו גם את האינטרסים של חברות התרופות, שאחת מהן השתתפה בכתיבת המצע שלו. הענין העמוק יותר הוא תרבות של תחרות אנושית לעומת זו החזירית. של כף יד פתוחה לעומת מרפק. של קבלת היצירתיות והיופי של האחר לעומת חריקת לסתות קנאית. אני ממש חיבבתי אותו, בגירסתו המעושנת. מן השנייה קצת פחדתי. כשקראתי בידיעות אתמול ש"גם יאיר הקודם היה כועס על שר האוצר לפיד" חשבתי, הקודם? השניות הזאת הכרחית בפוליטיקה החדשה? הוא היה מישהו אחר לפני הבחירות? יאיר הקודם הוא זה שרץ בבחירות! זה כמו לאמר, גם יאיר החמוד, המחויך, שעישן כולה איזה שלוש ארבע שאחטות מסכנות וזה הרגיע אותו, היה כועס על יאיר הנוכחי, שמשווה אנשים כועסים לשנאוצרים, שמשריין את מקומו עד 2020 בלי בחירות, שמוריד לרצפה חברת כנסת שהעזה לחשוב אחרת, שמטיל על העני את האחריות לעוניו, על הדחוי את האשמה בדחייתו, על המוחלש את עצם חולשתו? אולי. אבל זה היה יאיר הקודם. אנחנו מונהגים בידי הנוכחי"

[עריכה] "יש עתיד" כמבשרת הפאשיזם בישראל

עדי קול (2014), "היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות." תמונה עם כיתוב על דף האוהדים, 11/3/2014. נדלה בו ביום

היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות.

חשוב לי לומר אם כן כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד. וזו למעשה תהיה הפעם השלישית שאני עושה כן. הראשונה היתה כשבחרתי להצטרף אליו למסע הזה שנקרא יש עתיד. לא היה לי מושג למה אני נכנסת, אבל לו ודאי לא היה מושג במה (או יותר נכון במי) הוא בחר. יאיר ״הצביע״ בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל.

הפעם השניה שבחרתי בו היתה בקלפי. כמו רבים אחרים גם אני הכרתי אותו רק מהקמפיין. שמעתי אותו בחוגי בית (אם תעירו אותי בלילה אוכל לצטט בלי בעיה מדבריו במהלכם), ראיתי אותו בטלוויזיה וקראתי אותו בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מיהו. ורק הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת. מה שכן הבנתי, וזה הספיק לי בשביל הבעד השני, זה שאני מאמינה לו. מאמינה שהוא רוצה באמת ובתמים (כן, בתמים, זו תכונה נפלאה בעיני), לעשות שיהיה פה יותר טוב. והוא מוכן לתת לשם כך את כל מה שיש לו. כלומר את חייו. וכמי שנתנה את חייה קודם לכן, בעד הרבה פחות, כל שיכולתי לעשות הוא לתת לו גם את הבעד שלי.

והיום בשלישית כאמור, אחרי שנה לא קלה לכל הדעות, אני נותנת לו אותו שוב. והפעם ממקום בוגר, מפוקח, וכן גם חכם יותר. היום אני יודעת שאנחנו לא מסכימים על לא מעט דברים. אבל שכן מותר לא להסכים. כל עוד הולכים ביחד כשהשעה מחייבת (והיום היא מחייבת, למעשה אם לא נלך יחד היום, לא נלך בכלל). אני גם יודעת שאני אחטוף על הפוסט הזה לא פחות משחטפתי על ההימנעות שלי. כי בסוף מי ש״רקד לי על הדם״, ״הלך לי על הראש״ או איך שלא תרצו לקרא לזה, עשה זאת לא מתוך תמיכה בי אלא מתוך שנאה יוקדת ליאיר. והשנאה הזו תעוור אותו, אותם, אתכם, גם עכשיו. ותגרום לכם לחשוב שמדובר בפוסט פוליטי שמטרתו קידום עצמי ולא יותר.

ובכן אתם מוזמנים לחשוב כך, וכמובן מוזמנים לכנות אותי בשמות ואפילו להמשיך לשלוח סמסים ( כבר קיבלתי אלף מאתמול, מה זה בשבילי עוד כמה). אבל אתם גם מוזמנים לראות שהשעה 6 בבוקר. להבין שאני כבר לא ישנה כמה שעות. ושבאמת לא קל לי. להסתכל אחורה על כל השנה האחרונה , על מי שאני, מה שעשיתי ומה שאמרתי, ולהבין שאני כותבת בכוונה שלמה, ומתוך רצון חופשי, ומאותה כוונה ורצון אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש. אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני. שיהיה לכולנו בהצלחה.

ומשיב על כך יוס ברוך:

יוסף יוס ברוך (2014), "עדי קול, בדומה למפלגתה, היא בלוף." שיתוף עם הערה על הקיר האישי, 11/3/2014. נדלה בו ביום

"[...] היא אפילו מעוררת לחצי שניה אמפאתיה כשהיא מדברת, אבל זו רק קליפה חלולה. תדמית. לא יותר מזה.

כי כשהיא צריכה לבחור בין הדמוקרטיה ובין ״האדם לפיד״, היא בוחרת באדם לפיד, ביחיד, רק כהחזרת תודה על הכסא שהיא קבלה ממנו בכנסת. כי הנאמנות למנהיג היא הערך המנצח. יש לזה שם, כשהאדם היחיד הוא מעל הדמוקרטיה. קוראים לזה פאשיזם. והוא מגיע עם חוקי משילות, וסתימת פיות, וביטול האופוזיציה."

[עריכה] "הבית היהודי" עם נפטלי בנט

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"מי שרכבו על הזהות היהודית הפתוחה והמכילה זכו להצלחות. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט היא הכול חוץ מיהדות פתוחה ומכילה. המפלגה עצמה, ברובה, היא לאומנית ודתית על גבול הפונדמנטליזם. אבל הדור שבנט מייצג מבין שזה לא עובד. בנט הוא בדיוק הדודה הזאת שנצמדת למהפכת היהדות הליברלית כדי לדאוג שתישאר צנועה ותומתה לא תחולל. רק עד הזמן האחרון, החבורה הזאת בניצוחו של משה קלוגהפט, האסטרטג והקמפיינר של 'אם תרצו', של קמפיין 'הגז הערבי', של 'ישראל שלי' ושאר מיזמים שהובילו את שיח השנאה וההכפשה בשנים האחרונות, הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה. הם עטפו את אידיאולוגיית ההארד-קור שלהם בערימה של צמר גפן מתוק ועמוס צבעי מאכל שכולו מתינות והכלה של כל הזרמים בעם. אפילו של הערבים. לפחות באותו חלק מהקמפיין שיועד לציבור החילוני והמסורתי. אז בנט הציג פסאדה של יהדות מתונה ומכילה, וזה עבד לו."

תומר פרסיקו (2013), "הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף..." פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, ‬28/5/2013. נדלה בו ביום

"הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף אך מרוצה, והנה צדה את עיני הידיעה המרעננת שהבית היהודי נגד שילוב נשים וחילונים בגוף הבוחר את הרבנים הראשיים. נאמר מיד, החוק המוצע מיטיב עם מועמד מסויים, הוא הרב סתיו. אבל הבית היהודי לא אומר שהוא יתמוך בחוק אחרי הבחירות, כלומר כשהוא כבר יהיה חף מנגיעה פרסונלית. הם פשוט נגד. כנראה קיבלו הוראה "מהרבנים".

"אז מתברר שהבית היהודי לא רק פועל נגד מרבית מצביעיו, אלא גם בניגוד לקלישאות הדביקות שנמרחו לאורך ולרוחב תעמולת הבחירות שלו, דהיינו בנייה משותפת עם חילונים, הזמנה אל "הבית של כולם" ועוד מני ססמאות. המפלגה למעשה שוברת לכיוון החרד"לי של התבדלות ושל ההתנשאות המציבה אותם במעמד "היודעים" שאמורים לספר לחילונים מי יהיה הרב הראשי שלהם. מסתבר שבנט לא אח, ו"חילונית" הבית היא לכל היותר קישוט. האמת? בנט הוא הקישוט. כי מה יש לנו כאן? הח"כים של תקומה כפופים לרב דב ליאור. ומסתבר שיוני שטבון ומוטי יוגב כפופים לרב טאו. בקיצור, אין מפלגה. יש רבנים.:

נפתלי בנט (2013), "הלילה אני גאה בראש הממשלה שלנו". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013

"הלילה אני גאה בראש הממשלה שלנו

"**

"ח״כ ג׳מאל זחאלקה אמר לח״כים: ״היינו כאן לפניכם, ונהיה פה אחריכם״

"**

"ראש הממשלה נתניהו עלה לדוכן וענה בפשטות: ״אתה אמרת היינו לפניך, ונהיה אחרייך. החלק הראשון לא נכון. החלק השני לא יהיה״

"**

"פשוט. נכון."

[עריכה] העבודה עם יחימוביץ'

https://www.facebook.com/terzis/posts/10151707084362539 נדלה בו ביום סיכום הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה 2013.

[עריכה] הרכבת קואליציה

• קואליציה וקופות שרצים אצל אורי אבינרי
• הטקסט של ברק סגל

[עריכה] מפרקותים את שיטת המפלגות: פוליטיקה פיראטית

צריך למשוך מהקישורים הללו ציטוטים:

• לשים כאן מהטקסט המקורי של "קץ עידן המפלגות".
• הירוקה רצה עם הפיראטים - עוד מידע? אולי הפוסט של אמנון? אולי לכתוב לבד

• מה בדיוק קרה בתנועה הירוקה?

ברוך אורן (2012), "להיות או לחדול". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 5/12/2013

ברוך אורן (2012), "24 שעות קשות, ומה הלאה". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 7/12/2013

דוד אלכסנדר (2012), "ירוק ודמוקרטי? רגע האמת". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 7/12/2013

פוליטיקלי קונקט

לומדותים מהפיראטיםות הגרמנים איך לעשות קמפיין לפרלמנט

מפלגת הפיראטים

[http://activearts.org/myblog/?p=115 "מלחמות הפיראטים". לא יורדים מהעצים - חוויות אנתרפולוגיות מחזית השוליים (בלוג), 2/9/2012]

[http://haemori.wordpress.com/2012/04/12/israeli_pirates/ טל מסינג ויואב ליפשיץ (2012), "יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית". ארץ האמורי - רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר (בלוג), 12/4/2012]

לחפש גם איזה פוסט שמסכם את המאמץ הפיראטי לקראת הבחירות, או, לראיין את כוזר ושם טוב.

יניב טל מציע לנצל את ההפגנה כדי לדבר על דמוקרטיה ישירה

יש גם סרטונים פיראטיים שהצבתי במפגש השני של תנועה חברתית להחלפת השלטון

[עריכה] למה צריך הצבעה דיגיטלית קרוב לבית?

יוס ברוך טוען: דמוקרטיה אמיתית, מתקיימת לכל היותר 15 דקות מהבית:

יוס ברוך (2013), "דמוקרטיה היא ענין של פשרות. עד לדמוקרטיה עצמה." האי היווני - בדרך למהפכה עממית, תרבותית ואנושית (בלוג), 15/11/2013. נדלה ב21/11/2013

"אלטרנטיבה דמוקרטית יכולה להתקיים רק אם היא מתנהגת בשקיפות מלאה, ומגיעה לכל פינה בארץ. אורי וולטמן החכם כתב פעם בהודעה לעיתונות של החזית החיפאית "שכל אזרח יוכל לצאת להפגין מרחק נסיעה עירונית אחת באוטובוס מדלת ביתו". בקיץ 2011 קבלה החזית הצפונית החלטה עקרונית שלא לקיים "ארוע מרכזי", אלא לקיים כמה שיותר הפגנות בכמה שיותר יישובים. בעקבות ההחלטה, לפי דיווחי המשטרה, הפגינו בצפון באותו ערב 100 אלף איש, לעומת כ-350 אלף שהפגינו בשאר הארץ. מספר חסר פרופורציה ביחס לאחוז הצפוניים במדינה. ככה זה כשעושים דמוקרטיה מבוזרת ונגישה. האנשים צמאים אליה.

נדמה לי שהגיע הזמן לעבור לבחירות דיגיטליות, גם בבחירות המקומיות וגם בבחירות הארציות. שיטת הפתקים והקלפיות מיושנת, ארכאית ונוחה לזיופים.

[..]

הרחקת הקלפיות מיישובי הפריפריה משמעותה אפליה של אוכלוסיות אלו, והרחקתם של מתפקדים מהקלפיות. בעצם, יש כאן פגיעה בזכותם הדמוקרטית, או לפחות, הרחקה שלהם מהתהליך הדמוקרטי. כנגד טענה זו יש שטענו "כל מתפקד יכול להצביע 15 דקות ממקום מגוריו". אבל כדי ליסוע 15 דקות צריך רכב צמוד, וזה לוקח לפחות 35 דקות (15 לכיוון פלוס ההצבעה) ובקיצור, זו השקפה של מי שיש לו רכב פרטי וזמן. זקנים, מוגבלים בתנועה וסתם עניים – הדבר מקשה עליהם מאוד.

[עריכה] פוליטיקה של הטוב המשותף (common good)

[עריכה] סוגיית הדגלים: מבחן לגישה השתפנית (אינטגרטיבית)

בהמשך לדיונים שעלו בנושא "האם אפשר לבוא עם שלטים גדולים של מפלגות?" ב-14J11, -12M12, ב-13M13 מתחלים לדבר גם על המחיקה המפלגתית שייתכן והביאה את מפלגת אג'נדת-הריק "יש עתיד" לשלטון...

סתיושפיר 2012

"אני שמחה על זה שפעילי מפלגות משתתפים במחאה אבל יש הבדל בין להגיע לבין ניסיון להשתלט. מה שיאיר לפיד היה ניסיון השתלטות. להגיע לפני ההפגנה, ולמלא את המקום בפלרי"גים. זה לא מכבד. למחאה יש הרבה זוויות, כל עוד המפלגות מתחייבות לדרך של המחאה הן מוזמנות אבל השתלטות כזו יוצרת אווירה לא נעימה. אתה עומד שם ורואה בעיקר שלטים של מפלגה אחת כי הם קנו את השלטים הגדולים ביותר. הכול עניין של גודל וכסף. אם פוליטיקאים רוצים להשתתף הם צריכים לכבד את המשתתפים האחרים".

גבי וינרוט (2013), תגובית על דף הפגנת ה"יאללה לרחובות", 8/5/2013

"מי שמתעצל לעשות שלט ימצא את עצמו עם שלטים של אחרים. אנחנו לא מפלגתיים ואנחנו הרוב. קחו קרטון ותעשו שלט. השלטים הממונים של המפלגות יטבעו בים של השלטים שלנו."

"[...]

"תחשבו על שלט שאתם רוצים להניף במקום שלט שאתם רוצים להוריד. כמה שיותר שלטים יותר טוב. הכי גרוע זה אנשים שבאים לטיול בלי שלט בכלל."

מיכאל ספיר (2013), תגובית על דף הפגנת ה"יאללה לרחובות", 8/5/2013

"מודה שלא קראתי את כל התגובות ומתנצל, רק רציתי לתרום מחשבה אחת: הפגנה לא מפלגתית רק אומרת מה אנחנו לא רוצים. היא רק הפגנה נגד משהו. היא לא יכולה להגיד בבירור מה כן רוצים.

"הפגנה עם נוכחות מפלגות מאפשרת לאנשים להגיד - הנה, לא רק שאני נגד התקציב הזה, אני גם בעד מה ש- X מציעים בתור פתרון.

"*התפקיד של מפלגות הוא להציע פתרונות* וזה הכי רלוונטי בעולם להפגנה הזו. מי שלא רוצה להיות מזוהה עם מפלגה שלא יזדהה עם מפלגה, שיתרחק מצדי מאלו שכן כדי שלא יהיה בלבול, אבל די עם השטויות האלה של החוסר-מפלגתיות. המטרה כאן היא שינוי המציאות, לא שחרור לחץ בחברותא!"

ברוך ריכטר (2013), שם

"דפני צודקת ב 100%. מה שהרס את המחאה זה הזיהוי הפוליטי השמאלני המובהק שלה, מה שהדיר ממחאה כל כך צודקת, וכל כל קרוס-סקטוריאלית כל מי שלא מזדהה עם האג׳נדה של השמאל (במיוחד במובן הבטחוני).

"אולי הפעם לראשונה ננסה אחרת? נחפש את המכנה המשותף ומה שמאחד את כל העם הזה במקום שוב אותה רטוריקה פלגנית של ימין שמאל? בואו לא נפספס את ההזדמנות הפעם להתאחד כולם. תשאירו את מה שמפריד בבית. לא חסר מה שמאחד אותנו"

[עריכה] התנועה הליברלית, מקרה מבחן לגבולות הסולידאריות

תמונה מוצלחת - לא נחמדים כן נחמדים 1/8/2013 בתוך השירשור של ניר כהן

ניר כהן (2013), "אפשר הסבר על מי אלו 'התנועה הליברלית החדשה'?". פוסט על קיר האירוע "צעדת אחדות המונית בנושאי דיור ,יוקר המחייה ותקציב דורסני", 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013

"לצערי חששותי לא התבדו, אני חושב שעליך להבין לא כל אחד הוא בר קואליציה. התנועה הליברלית החדשה בעד לפרק את העבודה המאורגנת, ופירוק וביטול מוחלט של הדיור הציבורי. לצעוד איתם זה לירות ברגל בהרבה קבוצות שכן אשרו הגעה."

יוסי ברסייר (2013), "כלכלה, פוליטיקה, פילוסופיה, אידיאולוגיה ופסאודו-מדע". פוסט על הקיר של האירוע "צעדת אחדות המונית בנושא דיור, יוקר המחייה ותקציב דורסני", 3/8/2013. נדלה בו ביום

<כלכלה, פוליטיקה, פילוסופיה, אידיאולוגיה ופסאודו-מדע>

כותרת חלופית: מה הבעיה בתפיסת עולם נאו-ליברלית לה חונכו אנשי אוניברסיטת שיקאגו, כמו סטנלי פישר, יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, או יוג'ין קנדל, המועמד הבא של נתניהו לתפקיד נגיד בנק ישראל.

להלן הסבר קצר על המונחים מדיניות פיסקאלית, מדיניות מוניטרית, ליברטריאניזם, אובייקטיביזם, ואחרון חביב... נאו-ליברליזם.

אח"כ יבוא תאור הדרך שבה המונחים הללו משפיעים על החיים שלנו, ועד כמה הם משפיעים...

מדיניות פיסקאלית - לפי הכלכלן ג'ון קיינס בעת משברים כלכליים יש להגדיל את ההוצאה הממשלתית כדי לעודד את הביקושים ואת הפעילות העסקית. ובעת צמיחה, יש לצמצם את ההוצאות ואת הגרעון כדי לצבור משאבים. כלומר, שהמדינה אחראית לפעולתו התקינה של השוק הכלכלי באמצעים תקציביים, כך שתהיה תעסוקה מלאה, שתגביר ביקושים וצריכה, שיביאו צמיחה שתאפשר ליישם מטרות כלכליות וחברתיות של המדינה.

מדיניות מוניטארית - מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת החלה להתפשט תפישה מוניטריסטית של הכלכלן מילטון פרידמן, שלפיה יש לצמצם את מעורבות המדינה בכלכלה, ולתת לכלכלה להיקבע ע"י כוחות השוק בלבד. לפי תפישה זו, על בנק מרכזי עצמאי לפקח על היצע הכסף וכך להשיג יציבות מחירים וכתוצאה ממנה שגשוג כלכלי.

ליברטריאניזם - פילוסופיה פוליטית, שלפיה לאדם זכות קניין בגופו וברכושו והוא חופשי לעשות באלו כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. תפישה זו מסיקה מכך שעל הממשלה לאכוף את זכות הקניין, אך לא לקיים את הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה. לפי תפישה זו על הממשלה לנהל תקציב מצומצם, ולגבות מבעלי הון מיסים מעטים.

המשמעות המעשית של תפישה זו – השלטון מספק חרות לבעלי הון, וכופה חיי שיעבוד ומחסור לכל השאר.

אובייקטיביזם – תורה פוליטית קפיטליסטית שהגתה הסופרת איין ראנד. תורה זו דוגלת באגואיזם רציונלי.

על מעריציה של איין ראנד בישראל, נמנה הפילוסוף משה קרוי. מספרים עליו שכה מסור היה לאובייקטיביזם, עד שכשהיה אדם מתארח בביתו, היה קרוי גובה ממנו סך של 5 אגורות עבור כוס התה שהיה מגיש לו...

נאו-ליברליזם - תפיסה כלכלית פוליטית שנועדה ליישם באופן קיצוני מדיניות מוניטארית וערכי ליברטריאניזם/אובייקטיביזם, ולהימנע ממדיניות פיסקאלית. נאו-ליברליזם מקדש את זכות הקניין ולכן דורש לצמצם מאד את גביית המיסים מבעלי הון. נאו-ליברליזם דורש מהממשלה לנהל תקציב מצומצם, ומבטל את הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה.

תפישה זו מכונה גם רייגניזם, או תאצ'ריזם, על שמם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר שהנחילו תפישה זו בארה"ב ובבריטניה בהתאמה.

אנשים הדוגלים בתפישה זו, רואים במיסוי שלוקח יותר מהעשירים ומעביר לעניים כגניבה. לפי תפישתם מדיניות רווחה היא גניבה מבעלי הון, ובמקומה אפשרי שבעלי הון יתנו צדקה לעניים. הם מתנגדים לזכויות עובדים כגון חופש ההתאגדות, שכר מינימום, פיצויי פיטורין, שעות נוספות ועוד. מסיבות פרגמטיות הם לפעמים מתפשרים על עניינים כגון אלו, אך האידיאל מבחינתם הוא לקדש את זכות הקניין ולאכוף אותה ע”י השלטון, ולמנוע לחלוטין את קיום הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה, המכונים בפיהם, גניבה.

התפישה הנאו-ליברלית החלה להתפשט בעולם בשנות ה-70 של המאה העשרים, והיא מוּנעת על ידי גורמים בעלי עניין, שהם התעשיינים ובעלי ההון, המרוויחים העיקריים מהפחתת המיסים על בעלי הון והעלאת המיסים על המעמדות הכלכליים שאינם גבוהים, מצמצום התקציב הממשלתי, מהפרטת חברות ממשלתיות, ומצמצום זכויות העובדים.

הבנק העולמי, קרן המטבע הבינ"ל, מדינות נאו-ליברליות (בעיקר ארה"ב), ומשקיעים בינ"ל לחצו על מדינות שונות ובהן ישראל לאמץ את התפישה הנאו-ליברלית, ולהשתלב בגלובליזציה.

החל משנות ה-70 של המאה העשרים, בנק ישראל, מהווה סוכן שינוי של הבנק העולמי ומעורב בייבוא התפישה הנאו-ליברלית לישראל. מראשי הבנק בעבר ובהווה, הם תלמידיהם של מוניטריסטים בארה"ב.

נגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר, למד ולימד באוניברסיטת שיקאגו אצל מילטון פרידמן, ואף היה משנה למנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית, ב-1983 היה חבר בצוות יועצים אמריקאי שמינה מזכיר המדינה האמריקאי, ושתפקידו היה לייצא תפישה זו לישראל.

ממשלות ישראל, בדחיפה של בנק ישראל ואנשי משרד האוצר, שינו את מדיניות המיסוי והעבירו את נטל המס מבעלי ההון אל מעמד הביניים והאוכלוסיות החלשות בחברה. הקטנת המס הפחיתה את יכולת הממשלה לתקצב שירותי דיור, בריאות, חינוך, תעסוקה ולרווחה. בנוסף, הופרטו שירותים חברתיים רבים. וכן נבלמות יזמות חקיקה שנועדו לקדם זכויות חברתיות. כמו כן חוקים רבים שהעניקו זכויות חברתיות לתושבי ישראל, הוקפאו בחוקי ההסדרים. הממשלות גם הפעילו תרגילים שונים כדי להימנע מיישום חוקים אחרים.

תומכי הנאו-ליברליזם - ובהם אנשי בנק ישראל ומשרד האוצר - נוהגים להציג באופן כוזב את תפישתם כמדע מדוייק, וכאמת מוחלטת. את שאלות הכלכלה בדבר הכנסות הממשלה והוצאותיה, שהן במהותן שאלות פוליטיות של סדרי עדיפויות ושל ערכים, הם מציגים כשאלות מקצועיות שהן עניין לכלכלנים בלבד ושלציבור אין מה לתרום בהן. כך הם משתלטים על תהליך קבלת ההחלטות בנושאים שהשפעתם על האוכלוסיה רבה.

הערת שוליים:

מקס ובר בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", מסביר שלפי הנצרות הפרוטסטנטית, גורלו של אדם נגזר מראש, בלא יכולת השפעה עליו, והאדם יכול למצוא אישור לכך שנבחר על ידי האל, אם הצליח בחיים. לפיכך, על האדם להתאמץ לשפר הישגיו, כדי להוכיח הבחירה בו. ובר מסביר שרוח הקפיטליזם, המאופיינת בשיטתיות ובהשקעה חוזרת של הון במגמת צמיחה מתמדת, אף בלא תועלת ממשית הצומחת מההון לאדם, מקורה בנצרות הפרוטסטנטית.

חומר למחשבה – אד הומינם - על כך שהמדיניות הכלכלית הקפיטליסטית של "המדינה היהודית" בימינו, מקורה בתפישה פטליסטית מה"נצרות הפרוטסטנטית" של הכומר הגרמני מרתין לותר.

הערת שוליים2:

אומרים שיש שני סוגי תומכים לקפיטליזם הקיצוני: סוג אחד - בעלי הון. תמיכתם בקפיטליזם הקיצוני מובנת. זה הרי האינטרס האישי שלהם. סוג שני - פרייארים... אלה לא יודעים שאמנם יש מועדון עצום ומפואר, אבל זה לא המועדון שלהם...

[עריכה] האח הגדול: החרדה של המדינה מהחופש והפרטיות של האזרחיםות

Dr Nafeez Ahmed (2013), "Pentagon bracing for public dissent over climate and energy shocks". Guardian Environment Blogs, 14/6/2013. נדלה בתאריך 29/8/2013 תרגום חופשי: ברוך אורן.

"במיוחד, מעקב-הפנים התמקד באופן מערכתי בפעילותי סביבה שוחרי-שלום, כולל פעילי אנטי-כריית-פצלי-שמן בכל רחבי ארה"ב, כמו "הקואליציה למודעות לקידוחי גז", "גאות עולה צפון אמריקה", "הקולאבוראטיב לנפט וגז של העם" וגרינפיס. מגמות דומות פועלות גם בבריטניה, היכן שסיפור השוטר-סוכן-חשאי מרק קנדי חשף מידת המעורבות של המדינה בניטור תנועת הפעולה הישרה הסביבתית.

"מחקר של אוניברסיטת בת' שמצטט את מקרה קנדי, ומתבסס על מקורות חשאיים, מצא שטווח רחב של תאגידים - כגון מקדונלד, נסטלה וענק הדלק של, "עושים שימוש בשיטות מוסוות כדי לאסוף מודיעין על קבוצות אקטיביסטיות, להשיב ביקורת על האסטרטגיות ודרכי הפעולה שלהם, ולפגוע באמינותם."

"אכן, המקרה של קנדי היה רק קצה הקרחון - מסמכי משטרה פנימיים שהגיעו לידי 'הגארדיאן' ב2009 גילו שפעילי סביבה קוטלגו באופן שגרתי כ"קיצוניים של פנים המדינה" הפונים נגד "תשתיות לאומיות" כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר של מעקב אחר קבוצות מחאה ומוחים/ות.

"רב-פקד סטיב פרל, שעמד אז בראש היחידה לתיאום טקטי נגד קיצוניות לאומית (Nectu), אישר שבזמנו היחידה שלו עבדה עם אלפי חברות במגזר הפרטי. Nectu, לדברי פרל, הוקמה ע"י משרד הפנים הבריטי בגלל ש"ממש הופעל עליו לחץ על ידי עסקי ענק - בעיקר תעשיית הפרמצבטיקה, והבנקים". הוא הוסיף שמוחיםות סביבתיים הועברו להיות "יותר על מסך הרדאר". התוכנית ממשיכה גם היום, למרות שהמשטרה מודה שסביבתניםות לא היו מעורבותים ב"פעילויות אלימות".

"הפנטגון יודע שמשברים סביבתיים, כלכליים ואחרים יכולים לעורר זעם ציבורי רחב מול ממשלות ותאגידים בשנים הבאות. הגילויים על תוכניות המעקב הגלובליות של הNSA הם רק העדות האחרונה לכך שכשה'עסקים כרגיל' נוצרים חוסר יציבות בבית ומעבר לים, וכשהתפכחות מהסטטוס-קוו מתגברת, הציבור בחברות המערביות הולך ונצפה יותר ויותר כאויב אפשרי שהמדינה חייבת למשטר."

וסיכם יפה אלן רוסברידגר, העורך הראשי של ה"גארדיאן" הבריטי, את מסקנותיו מהביקור של 2 אנשי ביון מטעם ראש ממשלת בריטניה, אשר ביקשו להשמיד את החומר שהדליף לגארדיאן אדוארד סנודן:

-- (2013), "Alan Rusbridger - How Edward Snowden data was destroyed by intelligence agencies". Truth Loader (youtube channel), 20/8/2013. נדלה בתאריך 29/8/2013 תמלול ותרגום חופשי לעברית: ברוך אורן

"האם דברים הולכים ונהיים גרועים יותר לעיתונאיםות?

"אני חושב שמה שהכי מרושע זה פחות ההשמדה של הכונן הקשיח, משום שזה באמת לא יעצור אותנו מלדווח. אני חושב שמה שאנשותים מתחיליםות לתפוס הוא, שיתוף הפעולה בין קומץ חברות טכנולוגיה ממש ממש ממש גדולות, לבין ממשלות וסוכנויות ביון, בדרכים שלאזרחיםות לא היה שם מושג שמתקיימות. ואם את/ה חושב/ת על איך נראים החיים הדיגיטליים שלנו בימינו, אז הם בתוך כל זה. הם אוספים, מנתחים, מאחסנים מידע בקנה מידה מסיבי.

"ואולי יהיו אנשים שיגידו שזה בסדר גמור כי כרגע יש לנו את מר אובמה הנחמד ומר קמרון הנחמד, כך שיש לנו סוג-של ראיית על. אבל אני חושב שרוב האנשים באמריקה ובאירופה מתחילים להרגיש באופן חד משמעי חוסר נוחות לגבי העסקה הזו, שבה בנינוחות חברות טכנולוגייה, סוכנויות ביון, עולם הממשל, עובדים יחד.

"הצורך בביטחון הוא בכל דמוקרטיה באיזון עם פרטיות, עם חירות, עם חופש הביטוי. ואת/ה לא יכול/ה לקבל את הדיון הזה, את/ה לא יכול/ה לקבל את ההסכמה של הציבור, אלא אם הוא יודע מה מתרחש באמת."

[עריכה] מחוץ לשדה הכסף

[עריכה] מדינה וכסף לא הולכים ביחד

Philip Slesarev Levin

"חברי למילואים משבחים את דפוס המחשבה והפעולה "אם תעבוד קשה יהיה לך טוב... ואתם השמאלנים, תומכי ועדי העובדים רק רוצים לעשות שוויון מכני ולהחזיר אותנו לימי ברית המועצות..."

"חברים התעוררו - השיטה שלכם לא עובדת. עידן עופר חותך לחו"ל אחרי שהוא עשה קופה עלינו. חברות ישראליות מעלימות מיסים במקלטי מס ברחבי העולם.

"המיסים הללו שנעלמים - [...] לא קפיטאליזם אלא פשוט גניבה, כן רבותיים וגבירותי גונבים לכם את העתיד ואתם מאפשרים לזה לקרות.

"כמה לינקים להסביר את המצב:

"כאן מסבירים איך חברות ישראליות מתחמקות מתשלום מיסים שאמורים לשמש את המדינה בשיפור חיי האזרחים שלה

"כאן מספרים איך טייקונים ישראלים גונבים את המיסים שלכם

"כאן יש הסבר למה עידן עופר מוותר על אזרחותו הישראלית ומתחמק מתשלום מיסים שיכולים לשמש אותנו אזרחי המדינה

"וכאן ירון דישון מספר כי מהלך דומה למה שעידן עופר עושה כעת בישראל זכה לביקורת ציבורית וממשלתית בצרפת, ואיך השילטון הנוכחי אף פעם לא יבקר את המהלך של עידן עופר

"ועכשיו אני חוזר לעבוד קשה כי אולי זה ישפר את מצבי - כן בטח..."

[עריכה] קהילה וכסף כן הולכים ביחד

הספר החדש של Andrew Jackson & Ben Dyson

• האם כעובדת בקואופ אני רוצה למכור לבנקאי?

[עריכה] עייפות?

ירון בן עזרי: מה עושה תנועת מחאה שאין על מה למחות?

• רונית צח על הפגנות כמשהו מעייף נדלה 2/6/2013
• ופרק שלם על עייפות אצל "לחץ כמנוף להצלחה"

[עריכה] שיח פוסט-השמאל-החדש: דברו על פריוילגיות ולהיות בעל/ת ברית, במקום על כיבוש ודיכוי

איה שושן (2014), "איך תרבות משפיעה על שיח". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 28/1/2014. נדלה בו ביום

הפוסט הזה נוגע בנושא שמעניין אותי כבר המון זמן - איך תרבות משפיעה על שיח ופרקטיקות של אקטיביסטים במקומות שונים ובזמנים שונים, איך היא מבנה את התפיסה שלהם של המציאות ונותנת משמעות למושגים ולצורות פעולה מסויימות, ולא לאחרות.

הפוסט הזה בוחר להשוות בין השיח/פרקטיקה של השמאל האמריקאי של שנות ה-60 וה-70 וזה של אחרי שנות ה-90. הוא נפתח בשאלה: איך ייראה מפגש בין פעילות משתי התקופות? הן יצליחו להבין אחת את השנייה? הן יצליחו להסכים על מה חשוב ומה לא?

קריאה מומלצת למי שמעניינות אותן צורות התארגנות/מחשבה/שיח בעולם האקטיביסטי.

http://publicautonomy.org/2014/01/27/the-rise-of-the-post-new-left-political-vocabulary/

[עריכה] שיח על יחסי כח, פריווילגיות, ועל הפריווילגיה להשתתף בשיח

[עריכה] מבוא לפריווילגיות ותחרות-התקרבנות (איך היא קראה לזה?)

מרב מיכאלי (2013), נאום ההכתרה בכנסת. פייסבוק, 27/2/2013

"[...] אני לא באה לכאן כדי לקבץ נדבות ולעזור למיעוט שאני מייצגת אותו. אני באה משום שהחשיבה הפמיניסטית יכולה לעשות שינוי בכל האופן שבו אנחנו חושבות על החברה והמדינה. כפמיניסטית שלא חושבת רק איך אנחנו כחברה מצילות את הנשים הלא-פריבילגיות בחברה שלנו, אלא כפמיניסטית ששואלת איך אנחנו כנשים מצילות את החברה שלנו.

כי הדרת נשים היא רק סימפטום להדרה של מגזרים אחרים. באותה צורה בדיוק יש בישראל הדרה של מזרחיות ומזרחיים, של אתיופיות ואתיופים, של ערביות וערבים, של רוסיות ורוסים, של נכות ונכים, של קשישות וקשישים, של זרים, של לא יהודים. יש הדרה מנגישות לכסף, מנגישות למשפט, מנגישות לאזרחות פעילה. יש הדרה של מוחלשות ומוחלשים מזכויות אדם בסיסיות כמו דיור, כמו קיום בכבוד.

הנאומים והדיונים בבית הזה מתרכזים בחודש האחרון בכותרת "שוויון בנטל". אבל מי שדורש את ה"שוויון בנטל", באופן מדהים, אינם המיעוטים המוחלשים. אינם כל אלה שסובלים מהדרה ממוקדי הכח, מהכסף ומהצדק. לא עומדים פה העניים ותובעים מבעלי ההון להתחלק אתם בנטל ובמשאבים; לא עומדות כאן הנשים ותובעות שוויון בשכר. לא. עומדים פה בעלי הכח, בעלי השליטה בחברה הישראלית, והם תובעים מהמיעוט שוויון בנטל. עולם הפוך.

אף אחד לא תובע שוויון בנטל ההכנסה והתנאים הירודים של עובדות ועובדי הקבלן; אף אחד לא תובעת שוויון בנטל הגזענות של יוצאי אתיופיה; אף אחת לא מתנדבת להשתתף בנטל האבטלה של האקדמאיות הערביות. רק הפריווילגיים ביותר בחברה דורשים השתתפות בנטל השירות, זה שמביא אותם לעמדות הכח והמפתח בשלטון ובכלכלה הישראלית.

העניין הוא שאף אחד ואף אחת בחברה הישראלית היום לא מודה בעמדת הכח שלו. אף אחד לא לוקח אחריות על מה שעמדת היתרון הזאת נותנת לו. מה שהיה צריך לקרות בחברה הישראלית היום הוא שבעלי חברות גדולות ומרוויחות יעלו מיוזמתם את השכר הנמוך בחברות שלהם וישמרו בעצמם על הביטחון התעסוקתי של העובדות והעובדים שלהם. מה שהיה צריך לקרות הוא שממשלה עם כלכלה כל כך משגשגת וצומחת תקלוט חזרה את העובדות והעובדים שהפקירה לחסדי קבלנים. מה שהיה צריך לקרות הוא שיורשים עשירים יתרמו חלק גדול מירושתם לקרנות ציבוריות שיאפשרו לתושבות ותשבי השכונות הלא-משוקמות לרכוש השכלה גבוהה. שרשויות עשירות יתחלקו במשאבים עם רשויות שכנות עניות יותר, מיוזמתן. לא מספיק לדבר על צדק חברתי ועל שוויון: לקחת אחריות על המקום הפריווילגי בדיבור על שוויון פירושו ההבנה והנכונות לוותר על חלק ממה שיש לך בשביל שיהיה לאלה שיש להן פחות.

אבל בישראל של היום שום דבר מזה לא קורה. בישראל של היום כולן רבות ורבים מי יותר מקופח, מי יותר סובל ומי יותר מסכן. יותר קורבן. וככל שתחרות הקורבנות מסלימה כך גם ההסתה כלפי האחרים בתחרות מסלימה. גם חברי וחברות הבית הזה חטאו בהשתתפות במירוץ הקורבנות וההסתה.

גם ישראל כמדינה לא לוקחת אחריות על המקום החזק והפריווילגי שלה מול שכנינו-אויבינו הפלשתינים. אנחנו המדינה החזקה, העשירה, הקיימת. במקום שנקח את היתרון הזה ונציע שלום אמיתי, של אמון ושיתוף פעולה, ישראל מתבצרת בהתגוננות תוקפנית. במקום שנושיט יד לשכנינו שחיות וחיים – באשמתם ובאשמתנו- כבר הרבה זמן חיים קשים ביותר, ונעזור להם לבנות את עצמן לטובת כולנו – ישראל החזקה ממשיכה להלחם עם הפלשתיניות על עמדת הקורבן.

אפשר, כמובן, להבין למה אנחנו במקום הזה של הקורבן. מעטים הם העמים שיש להם טראומה כמו השואה. אבל התקומה כבר כאן, כבר די הרבה זמן. אנחנו חייבות וחייבים להתחיל להפנים כבר את שלב התקומה, אנחנו לא יכולות ויכולים להשאר רק הקורבן של השואה.

כי שיח של קורבנות לא יכול להיות שיח בונה. שום דבר לא יכול לצמוח ממנו. אני באתי כדי לשנות את השיח לשיח של העצמה, של תרומה הדדית, של קבלת כל אחת ואחד את האחרת והאחר. קבלה אמיתית, מלאה. שיח שמוותר על ההתלהמות לטובת שיח של שיתוף פעולה שבונה מקום בטוח. ומקום בטוח זה מקום שבו יש לי מקום עבודה בטוח, עם משכורת שממנה אני יכולה לחיות, זה ללכת ברחוב בבטחון שלא יירקו עלי ולא יכו אותי ולא יטרידו אותי ולא ידירו אותי, לא כי אני אשה ולא כי אני שחור, לא כי אני יהודי ולא כי אני לא-יהודי, לא כי אני ישראלית ולא כי אני לא-ישראלית.

[עריכה] תחרות התקרבנות למתקדמותים

אורטל בן דיין על תחרויות התקרבנות:

אורטל בן דיין (2014), "". העוקץ 10/7/2014, נדלה בו ביום

"לא ברור איך בתחרות הסבל שבחרה שרון לבנה לייצר בין תושבי השכונה הוותיקים לבין מבקשי המקלט, מצאה כי האחרונים סובלים יותר. אך מאחר שהיא בחרה לייצר היררכיה בזויה מן הסוג הזה, אשתף איתה לרגע פעולה: האם מבקש מקלט, גבר צעיר בן 20 שעובד לפרנסתו, סובל יותר מאשה שנמצאת במעגל הזנות (שאגב, חלק לא מבוטל מלקוחותיה הם מבקשי מקלט)? האם מבקש מקלט בעל עסק מצליח בנווה שאנן סובל יותר מאשה קשישה שחיה בגפה ומפחדת לצאת את ביתה בלילה כי נשדדה והוכתה מספר פעמים בעבר? האם גבר צעיר שעובד בקביעות במסעדה במרכז תל אביב, המקום בו לבנה מתגוררת, סובל יותר מאישה פיליפינית, אם חד-הורית שנתונה לאינספור הטרדות מיניות ובשל מעמדה הלא מוסדר אינה יכולה להיעזר ברשויות? האם מבקשי מקלט צעירים בסביבות גילאי 18-30, בריאים, עובדים ומעל ראשם קורת גג, סובלים יותר ממחוסרי הבית השכובים בכל פינת רחוב?"

איזה מהפיכה תהיה קודם? על תחרות התקרבנות ועל סדרי עדיפויות מהפכניים

[עריכה] התבוננות בשומרי הסף

לבחון האם אפשרי כבר לשים את כל המאמר, כי ציטטתי את האם-אמא שלו.

אמה גולדילוקס (2012), "טרנסיות ללא גבולות: עולם ללא שומרי סף". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 1/6/2012

"ולמה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כי אני חושבת שיש תנועה שצריך לעשות כדי להבין איפה אנחנו נמצאות, זה לא מספיק להסתכל על הכיתוב על הקיר, זה לא מספיק לראות מי מדכא אותנו, כדי להזהר מהמרווח, צריך גם להסתכל למטה. זה עלול להיות מפחיד ולי אישית זה תמיד עושה ורטיגו, אבל אנחנו חייבות להסתכל למטה. לראות את מי שמדורגת מתחתינו בשרשרת המזון הקפיטליסטית, לראות שאנחנו לא רק מדוכאות, שהחברה הזאת מאלצת את כולנו לתוך תפקידי מדכא, ולראות את מי שאנחנו מדכאות, את מי שאנחנו הורגלנו לא לספור, את מי שהורגלנו לעבור על פניה ועל פני הכאב שלה בלי לשים לב בכלל שהיא שם, ושהכאב שלה שם.

שנית, אני מספרת לכם את כל זה כי אלה כולן דוגמאות למהי נגישות, ולמיהם שומרי סף. שומרי סף הם לא רק פסיכיאטרים שמנצלים כלכלית נשים טרנסיות ומעקבים תהליכים הכרחיים של שינוי מגדרי, כולנו עברנו שומרי סף כדי להכנס לפתח האוניברסיטה היום. ולא כולם יכולים לעבור את שומרי הסף האלה. החברה שלנו מורכבת מרבדים של נגישות וחוסר נגישות, של סלקציות גזעיות, מיניות, ומגדריות, סלקציות של יכולת גופנית, נפשית וכלכלית, והרבה פעמים הסלקציות האלה צריכות סלקטור, שומר סף. שומר סף יכול להיות שוטר, או חייל במחסום, הוא יכול להיות עובד קבלן ששומר עבור פחות משכר מינימום בכניסה לקניון או לאוניברסיטה, והוא יכול להיות סלקטור בכניסה למועדון. אבל הוא גם יכול להיות פקיד אפור שדוחה בקשה שגרתית, הוא יכול להיות אח בבי”ח פסיכיאטרי, הוא יכול להיות אבא או אמא או סתם גבר מפחיד בכניסה לרחוב, הוא יכול להיות קבלן או מתכנן עירוני שלא דואג לנגישות לנכים, או מישהו שמעיר בצחוק הערה סקסיסטית או הומופובית.

אז כשאני מדברת על עולם ללא שומרי סף, אני בעצם מדברת על עולם שבו אין מי שישמור על היררכיות של נגישות וחוסר נגישות למשאבים ולהזדמנויות בחיים, עולם שבו אין מרכז כוח שמחליט איך יחולקו מצבים של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה. אני מדברת על עולם בלי גבולות.

חשוב לשים לב שלפחות רוב הזמן, מי שאחראי על החלוקה של משאבים, של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה, נתפס כמי שעושה לכולנו טובה. המדינה מדומיינת כישות מגוננת ששומרת על כולנו מפני הפושעים הרעים, והשוטר שהיא שולחת בסה"כ בא לשרת ולהגן, מאבטחים, פסיכיאטרים, סוהרים, חיילים במחסום, קבלנים, משפחה: שומרי סף מכל הסוגים מוצגים בפנינו כמי שבסה"כ דואגים שהכל יהיה כאן בסדר. כמי שדואגים לנו, מגינים עלינו מפני האחר, מפני הרעים.

גם בחיים של א/נשים טרנסג'נדרים, שומרי הסף מציגים את עצמם כמי שתפקידם לדאוג לנו ולהגן עלינו, לעשות שהכל יהיה בסדר. ובמקרה המיוחד של התעשייה הפסיכיאטרית שמציבה מכשולים בפני א/נשים שמעוניינות בשינוי מגדרי, האויב שמפניו צריך להגן עלינו הוא למעשה אנחנו עצמנו. צריך להגן עלינו, ככה מסבירים לנו פעם אחר פעם, מפני החלטות פזיזות, מפני מניעים לא נכונים, זה לא כאילו אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו, נכון? את זה עדיף להשאיר למומחים.

העובדה שה"טיפול" בא/נשים טרנסג'נדרים מזהה אוייב בתוך הטרנסג'נדר עצמו מגלה דבר חשוב: הפרדיגמה של הגנה היא למעשה אותה הפרדיגמה של חלוקת האוכלוסייה ל"א/נשים" ול"לא-אנשים", לאלו הראויים להגנה ולאלו שיש להגן מפניהם. זו הפרדיגמה שדרכה מדובר שיח של הגנה לאומית, שמייצר סדר הגמוני דרך המצאה של סכנה שמקורה לא בכוחות הדיכוי ובאכזריות שלהם, אלא במדוכאים. כלומר, ההגנה המוצעת על-ידי שומרי סף היא למעשה לא הגנה עלינו, אלא הגנה על הסדר הקיים. זיהוי האוייב בתוך נפשם של א/נשים טרנסג'נדרים חושף זאת, מפני ששומרי הסף נאלצים במקרה הזה להמציא אדם טרנסג'נדר מפוצל לשניים: קודם האדם הנורמטיבי שעליו יש להגן, ואז מכלול הפתולוגיות הנפשיות הבלתי-נורמטיביות של הטרנסג'נדריות, שמהן צריך להגן עליו. הסיבה לכך היא, כמובן, שתפקידם של שומרי סף הוא לא להגן על א/נשים אלא להגן על הסדר, במקרה הזה הסדר המגדרי, אחרת איך אפשר להסביר ניצול וגרימת סבל לא/נשים טרנסג'נדרים בניגוד לרצונם כטיפול?

זה גם הזמן להזכיר שלפחות רוב הזמן, גם מי שמבצע בעצמו את תפקיד שומר הסף פועל מתוך האידיאולוגיה של הגנה ודאגה, ומאמין שהוא למעשה עושה מעשה טוב, או לכל הפחות שהוא רק מבצע כהלכה את התפקיד שניתן לו. א/נשים שמבצעים תפקידי שמירת סף לא חושבים על עצמם כמי שמשעתקים דיכוי וגורמים סבל, ומנגנוני שמירת הסף הם כאלה שלרוב חוסכים מהם את אי הנוחות שבהתבוננות ישירה בסבל שהם גורמים.

למעשה, רוב שומרי הסף לא יודעים שהם בעצם שומרי סף, הם לא יודעים שהם מבצעים למעשה את התפקיד של אכיפת דיכוי. השיטה פועלת כך שהא/נשים שנשלחים בפועל לבצע את הסלקציות לא מודעים למערכות המורכבות של דיכוי ושליטה שבשירותן הם פועלים. זה חשוב. א/נשים אשכנזים לא נחשפים למהות של המבנה הגזעני של החברה הישראלית שמדכאת מזרחים, חיילים במחסום בד"כ לא יודעים איפה על המפה הם נמצאים ומאיפה מגיע הכביש שהם חוסמים ולאן הוא הולך, ובטח ובטח שלא מי מרוויח מהנוכחות שלהם שם, גברים מחונכים לא לראות איך ההתנהגות שלהם, האיומים הסמויים באלימות פיסית ומינית, מגבילה את החיים של נשים ומשליטה עליהן טרור, ופסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא מבינים לרוב את מלוא המשמעות של מניעת או עיקוב תהליך שינוי מגדרי עבור הא/נשים שבהם הם אמורים "לטפל".

שמירת סף היא עניין של משאבים חברתיים: בחברה שמחלקת באופן בלתי שוויוני במידה מזוויעה משאבים כמו אוכל, דיור, בטחון, הון כלכלי ופוליטי, וגישה למרחב הציבורי כמו גם לשירותים הציבוריים (רפואה, חינוך, בטחון סוציאלי), צריך מישהו שישמור שמי שנשארו בלי כלום בידיים לא ינסו לקחת מהערמות של מי שיש להם הכל.

ואכן, מבטיחים לנו תמיד, עולם ללא שומרי סף עלול להיות מאוד מסוכן. א/נשים יתחילו לעבור תהליכי שינוי מגדרי ללא בקרה כאילו שהיה מדובר בסה”כ בבחירות אישיות עבור הגוף של עצמן ולא בעניין פסיכו-פתולוגי בעל משמועויות עמוקות עבור החברה והמדינה, אחרות יחליטו בעצמן אם הן בנים או בנות או לא זה ולא זה ויקשקשו עם מרקרים על סעיף המין בתעודות הזהות שלהן, פלסטינים עלולים לההתחיל לסתובב איפה שבא להם כאילו היו בני אדם, פיראטים מחוסרי דיור יפלשו לבתי הקיץ של העשירים, ילכלכו להם את סדיני הסאטן ואז יעשו מהם דגלים וטרמפולינות, אף אחד לא יהיה שם כדי להגן על הכספות והבנקים מפני ביזה וחלוקה מחדש, אתיופים יכנסו לבארים האקסקלוסיביים של הסטודנטים הקולוניאליסטים בבאר-שבע, רכבי שטח מקולקלים יחסמו את הכניסה לאתרי סקי מזהמים, כל הסכרים יתמוטטו והנהרות יחזרו למסלולם, וכל הלוייתנים, הקרחונים, ההרים, העצים, המרמיטות, התרנגולות והפרות יוכלו לנשום לרווחה ולהתחיל ללקק את הפצעים העצומים ששלטון המין האנושי הותיר בהם.

להצליח לדמיין עולם ללא שומרי סף זה להצליח לדמיין עולם בלי דיכוי, או אם להשתמש במילה מפחידה יותר, לדמיין אנרכיה.

אבל מה עושות? איך אנחנו יכולות לפרק מערכות של חלוקה בלתי שוויונית של משאבים ושמירת סף?

הרמז הראשון הופיע בתחילת ההרצאה: צריך להסתכל למטה. צריך להבין מי תקועים איתנו באותה הסירה ומי תקועים כמה קומות מתחתינו. הרמז השני הופיע לא מזמן: שמירת סף, ושמירת סף רפואית, היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים. למעשה, אף אחת מהבעיות שלנו כאנשים טרנסג'נדרים: אלימות גברית ומשטרתית, עוני, מחוסרות דיור, אלימות מינית, ניצול כלכלי, ייצוג תקשורתי משפיל ומיזוגני, אלימות במשפחה… אף אחת מהבעיות האלה היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים.

אם כא/נשים טרנסג'נדרים אנחנו רוצות לשים סוף למערכת חלוקת המשאבים שמשאירה אותנו בחוץ, יכול להיות שכדאי לנו להתחיל למצוא דרכים לפעול ביחד, קודם כא/נשים טרנסג'נדרים, ואז ביחד עם כל מי שיש לה אינטרס משותף איתנו: שכבות מוחלשות ללא גישה לשירותים רפואיים, א/נשים המתוייגים כחולי נפש, א/נשים המוגדרים "בלתי חוקיים" ועוד, לבניית אלטרנטיבות למערכת הרפואה לעשירים בלבד, למלחמה על הבריאות הציבורית, להפצת ידע רפואי וידע על שירותי רפואה נגישים, ולפרסום ברבים של שמותיהם וסיפוריהם של א/נשי מקצוע שעושים שימוש לרעה בכוח שניתן להם כדי לסחוט כלכלית, נפשית, או אפילו מינית, את המטופלים שלהם. נוכל גם למצוא מכנה משותף עם ארגוני נשים ועם כל מי שסובלות תחת הסדר המגדרי הקיים.

אי אפשר להפריז בחשיבות של ארגון קהילתי להשגת המטרות האלה. בעולם שבו יחידת ההתייחסות הראשונית של א/נשים היא המשפחה הגרעינית ההטרוסקסואלית (מבנה פטריארכלי ובלתי רצוני שבמסגרתו מתקיימות כמה מהזוועות החמורות ביותר בחברה שלנו), החזרת הכוח אל הקהילה, כמבנה שיתופי, רצוני ושוויוני יכולה להחזיר את הבטחון שנשמט מתחת לרגלים של מי שאין לה משפחה, מי שלא רוצה משפחה, ומי שהמשפחה הבלתי- נורמטיבית שלה נמצאת תחת מתקפה. אני מתכוונת כאן לקבוצות כמו מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, נוער שבורח או מוברח מהבית, נשים שלא מעוניינות במשפחה ואמהות חד הוריות שנמצאות תחת מתקפה מתמשכת מצד המדיניות הניאו-ליברלית של משרד האוצר. עבור כל אלה ועבור רבות אחרים, קהילה היא בראש ובראשונה הגנה עצמית קבוצתית, ועם הזמן היא יכולה לגדול ולהפוך להתנגדות ובסופו של דבר לאלטרנטיביה למוסדות והשיטות שהביאו אותן, אותנו, לתחתית."

[עריכה] הזמנה לשכונה

ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"להבין מרחוק זה קל. העשייה, לעומת זאת, דורשת מאמץ. אז בואו כולנו נבין דבר אחד פשוט: לייקים בפייסבוק אינם בגדר עשייה והם לא ישנו כלום. רק הנוכחות בשטח עשויה לחולל שינוי. [...] אנחנו לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. אנחנו נישאר השמאל שממשיך לקרוא לתושבי השכונה "תושבי השכונות" בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה. כמה מטען היסטורי הוא נושא בתוכו.

הדרך לשנות את המצב בדרום ת"א מחייבת נוכחות לא רק כשיש הפגנות, המצב סוער וצריך "לחנך" את אנשי השכונה. הדרך לשינוי מחייבת נוכחות יומיומית שלנו בשכונה, בקבוצות פעילים ותושבי השכונה שמנסים לעשות את השינוי ביחד – לא למען ולא בשביל התושבים.

אבל כמו בכל מועדון נחשב, גם פה יש סלקציה. לא כל אחד יכול לפעול בשכונה.

רק אם אתם פעילים חברתיים שמבינים את המצב, פעילים שמודעים לפריבילגיות שלהם, למיקום שלהם במערך הכוחות ולפערים הגדולים שייתכנו במעמד הסוציו-אקונומי. רק אם אתם מודעים למשמעות המצויה במקום שבו נולדתם וגדלתם, בחינוך שקיבלתם ובכסף שיש להורים שלכם בבנק. רק אם תוכיחו את עצמכם לתושבי השכונה בהתמדה וברצון הטוב, תוך הבנה אמיתית של הדיכוי שחוו תושבי השכונות במשך עשרות שנים.

אם תבינו שלעובדה שאתם אשכנזים/ גרים בצפון ת"א/ ממעמד הביניים יש משמעות, יש משקל בפעילות שלכם ובנוכחות שלכם, יש לכם סיכוי. זה לא אומר שאתם לא יכולים לפעול ולחוות דיעה, אבל זה כן אומר שאם תאהבו את זה ואם לא, חובת ההוכחה עליכם היא כפולה [...]"

מאיר עמור, "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"מה שקורה היום בשכונת התקווה הוא מה שנזרע בשכונת התקווה לפני 10 ו-20 ו-50 שנה. יש קשר עמוק בין הזנחה, עוני, קיפוח, חוסר מוצא וחוסר תקווה ובחירה פוליטית חסרת אחריות. זה נכון בכל העולם. זה נכון גם לישראל. אי אפשר לתקן מציאות חברתית באמצעות דיבורים חסרי תכלית. לפני כעשרים שנה היה פרוייקט שנקרא "קדמה" בתקווה. הוא ניזום על ידי המחשבה באירגון הל"ה והובא לידי ביצוע על ידי סמי שלום שטרית ואחרים/ת. את בית הספר התיכון "קדמה" סגרו. לפני "קדמה" עובדיה גולסטני אני ואחרים הקמנו את תנועת הנוער "שחר". היא נבלמה מטעם העירייה. לפני שלושים שנה הציע ידידי המנוח יוסף שילוח לצ'יץ להקים בית ספר לטיסה בשכונת התקווה. צ'יץ זרק אותו מהמשרד. כאשר יבנו בית ספר לטיסה, יקימו תנועת נוער ויבנו בית ספר תיכון עיוני בשכונת התקווה לא יהיה סיכוי לבן-הארים ללבות שנאה. אבל בשביל זה צריך לדאוג שהמטוס לא יתרסק בשמיים. כי לאחר שהוא יתרסק אפילו אלוהים לא יכול להצלי אדם שנופל ממטוס באמצע הלילה. "שמאל אשכנזי" או "שמאל מזרחי" תפסיקו את הדיון המטופש הזה. בית ספר, תנועת נוער, עבודה, תקווה לתקווה, מוצא מחוסר המוצא החברתי והכלכלי לא שטויות במיץ עגבניות על התנדבות ורצון טוב. אם אלה לא יקרו יהיו נאצים יהודים גם בשכונת התקווה וגם משכונת התקווה. למרות השם."

חררדו לייבנר, "מי שלא רוצה לא יבין", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"ספיר דורשת מפעילים ופעילות בעלי כוונות טובות קצת רפלקסיה לפני שבאים "לעשות טוב" במקום אחר ממקומם הגיאו-חברתי. הדגש הוא על בעלי כוונות טובות וכנות, לא על מחפשי אליבי/מיואשים/ציניקנים. והבקשה נכונה לכל הקשר, לא רק לגבי שכונות דרום ת"א. את או אתה רוצים להיות מעורבים בשינוי חברתי בסביבה שאיננה זו בה התפתחתם עם אנשים החווים מציאות שונה משלכם – מצוין, אבל בואו מתוך סולידריות, נכונות ללמוד ומתוך הבנה בסיסית של יחסי הגומלין החברתיים בין המקום שבו אתם באים למקום בו אתם מופיעים. זה א'-ב' של פעילות רצינית לשינוי חברתי ופוליטי. זו הדרך היחידה שבה אפשר לעבוד יחד ולחתור תחת ההפרדות בלי לשעתק את יחסי הכוח. וזה נכון לכל סוגי יחסי הכוח."

[עריכה] דומואים והעיר הגדולה - השתקפויות של יחסי הכח בקהילה הגאה

ראשית נפתח בהגדרת המושג "דומו".

יוסףה מקיטון2011, "מילולינות 3 – ד' זה דומו". בלי גאולה - פוליטיקה ללא אוטופיה (בלוג), 4/9/2011

"להתחיל את המילה הומו באות ד' נותן לה צליל טמבלי. קצת כמו להגיד אהבל. ה-ד' והחולם שבא אחריה הם מהמילה דומה. דומו הוא הומו (בהרחבה גם להט"ב אחר) שהפוליטיקה שלו מבוססת על דומות לנורמלי.

פוליטיקה שמבוססת על להיות דומה לנורמלי נשמעת ככה: "גם הומואים מתגיסים לקרבי" / "גם לסביות תורמות למאזן הדמוגרפי" / "אנחנו בדיוק כמוכם חוץ מהאופן בו אנחנו עושים סקס (או בוחרות פרטנרית)" / "השקל הורוד הוא כח קנייה חשוב" וכיוצא באלה. זו פוליטיקה שמשתיקה את הקהילות הלהט"ביות שמפריעות לדימוי הנורמלי: טרנסים וטרנסיות, ביסקסואליםות, אוחצ'ות, בוצ'ותים ועוד.

כשהמצאתי את המילה הזו בעלון שכתבתי לאחר הרצח בברנוער התכונתי לתאר אנשים עם פוליטיקה מסוימת, לא עם מראה מסוים. חשובה לי ההבחנה הזו כי מישהו יכולה להיות קויר בפוליטיקה שלה ועדיין לעבור כסטרייטית במראה, למשל. זה לא הופך אותה לדומואית. לעבור כסטרייט/ית זו לפעמים לא בחירה, אלא אילוץ, וגם כשזו בחירה, זו בחירה שהיא עדיין רק מאפין אחד במה שעשוי להיות פוליטיקה רחבה ומורכבת.

דומואים הם לרוב הומואים בעמדה של השפעה וכח. קשה לנהל פוליטיקה של דומות לנורמלי כשאת רחוקה מאד מהנורמלי. זה כמובן לא אומר שכל הומו בעמדה של השפעה וכח הוא דומו."

דן וג (2012), "למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית". הפרשדונה (בלוג), 30/6/2012

"תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים."

שלומי לאופר (2011), "קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 9/4/2011

"עברו עשר שנים מאז שעזבתי את חדרה. אני לא יודע מה יותר גרוע, העובדה שעבר כל כך הרבה זמן ושום דבר לא השתנה או העובדה שהיינו אז כל כך צעירים ועמדנו בפרונט של מאבק שלא נגמר והגיע לשיא בפיגוע בבר נוער לפני כמעט שנתיים.

[...]

באחד המקומונים השבוע שטחו ממשיכי דרכנו את הקשיים המלווים את הפעילות הגאה בחדרה 2011. העירייה שלא תומכת, הנערים שמרביצים והנידוי ממרכז הצעירים העירוני.

פלאשבקים. חיים אביטן שהיה אז סגן ראש העיר ומאז הפך לראש העיר אמר עלינו אז שחדרה היא לא מקומנו ושכדאי שנעבור לתל אביב. סמי לוי, אז יו"ר ש"ס ולימים סגנו של אביטן, אמר שאנחנו חולים וסוטים. אברהם בלדב, מחזיק תיק החינוך דאז, דרש לזרוק אותנו מהעיר (ר' כאן). צחוק הגורל, מעל אביטן מרחפת עננת חשדות בפליליים והוא מבלה את ימיו בחקירות, לוי במעצר בית ונחשד באונס ובמעשים מגונים ובלדב הורשע במשפט פלילי וסיים את הקריירה הציבורית.

[...]

רגע השיא שלנו היה כשחבורת בריונים ובראשם אותו יו"ר ש"ס (ע"ע חשוד באונס) פרצו לסניף בו פעלנו, הכו אותנו ואיימו עלינו. ביניהם היה חבר מועצה חרדי שזמן לא רב לפני כן ניהל רומן עם אחד ממקימי הקבוצה הגאה. [...] את ההמולה שנוצרה פינו בסופו של דבר 30 שוטרים, לא פחות. חברת מועצה אחת, מורן שגב שמה, עמדה שם מחוץ לסניף וחסמה את המתפרעים בגופה. איימו עליה שיסגרו איתה חשבון בבחירות אבל זה לא הזיז לה. סגרו איתה חשבון. שנה אחרי הבחירות התוודה באוזניה אחד מפעילי ש"ס איך בזמן ספירת הקולות זרקו לפח את כל הפתקים שהיא קיבלה.

למחרת הגיע סמי לוי למנהלת המקומון שבו עבדתי ודרש את פיטוריי. הוא היה מפרסם גדול, אני עיתונאי קטן. רק התערבות אמיצה של העורכת מנעה את הפיטורים.

חדרה היא אותה חדרה. בעשור שחלף עברו עלינו יוסי וג'אגר, אביעד קיסוס, מהפכת האימוץ הגאה, ח"כ ניצן הורוביץ, ח"כ עוזי אבן והיציאה מהארון של כל זמר הומו וכל זמרת לסבית חוץ מאחת, טוב, חדרה זה מקום קשה. כל אלה דילגו על חדרה. מעוז הומופוביה פריפריאלי שלא מסוגל להרים את ראשו. יש אנשים טובים בחדרה. הכתבה במקומון זעזעה אותם. אחדים מהם ביקשו שאכתוב. שאתגייס לעזור לנוער ההומו לסבי שנמצא שם היום. ובכן, נוער הומו לסבי יקר, הנה העזרה היחידה שאני יכול להציע: תעזבו את חדרה. לכו לתל אביב. אתם לא חולים, העיר שלכם חולה."

רוני גרו, (2011) בתגובה לשלומי לאופר (2011), "קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 9/4/2011

"מי שיעבור לת"א מנקודת פתיחה שהיא עוד יחסית סבירה – עם איזשהו גב משפחתי או קהילתי, סביר להניח שיהנה בסופו של דבר מהמעבר לעיר הגדולה. אבל בסופ"ש האחרון התפרסמה כתבה מזעזעת על התופעה הקשה של זנות של נערים וטרנסג'נדריות באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב – רובם ככולם נטשו את ביתם כי לא קיבלו את נטייתם המינית, והם ברחו לתל אביב, כן, הם ברחו – אבל הם הגיעו לבד, חסרי כל, בלי תמיכה או עזרה ובלי שיהיה מי שיפנה אותם לכיוון הנכון. וכיום הם עובדים בזנות. אז נכון, הם לא חולים, זו חדרה שחולה. אבל גם תל אביב חולה מאוד, רק שהחולי לפעמים נדמה כלא-קיים לנוכח הדברים הטובים והחיוביים שיש לעיר כן להציע.

לא כולם יכולים לעבור לתל אביב וליהנות מהחיים הטובים שיש לעיר להציע להם. לא כולם יודעים איך, לא כולם יודעים לאן. ובגלל שמעבר עיר יכול להיות הרסני באותה מידה כמו להישאר במקום שאינו מקבל את נטייתך כלל, צריך לעזור לנערים ונערות במצוקה גם במקומות מגוריהם, וגם כמובן להמשיך ולהילחם למען הכרה חברתית רחבה יותר בנטיות מיניות מגוונות. הלוואי עלינו בתקופת חיינו."

זרים בביתם - לשים שלם לגמרי לגבי פריוילגיות וריבוד בתוך הקהילה הגאה. http://meandiscourse.wordpress.com/2012/07/19/stragers-in-there-own-home/

דן וג (2013), "עיר של ערסים". הפרשדונה (בלוג), 23/2/2013

"הנחת הבסיס של המון א/נשים הייתה שהסיבה שיש להטבא"קופוביה בפתח תקווה היא הדתיים וה"ערסים" בעיר. כך למשל לכתבה שנכתבה עלינו ב"ידיעות פתח תקווה" והתראיינתי אליה ניתנה הכותרת "מצעד גאווה ראשון בפתח תקווה – דתיים זועמים". את החלקים בראיון שבהם ציינתי שאת האיומים באלימות והדרישה לבטל את המצעד קיבלנו מגברים חילונים (יש מין קטע כזה עם ניאו-נאצים ששונאים להטבא"ק בפתח תקווה), ושלפי המשטרע העמדה הרשמית של רבנים בעיר היא להמנע מלדבר/להתקרב למצעד שלנו כדי לא להוסיף לו פרסום ע"י התנגדות אליו, בחרה הכתבת להשמיט. כנראה שזה פחות מעניין לדבר על אלימות להטבא"קופובית של חילונים. גם כל ציטוט שלי שבו הזכרתי שגם בת"א יש להטבא"קופוביה הושמט מכל כתבה שעשו בנושא. טוב, ת"א היא לא "עיר של ערסים", אז למי אכפת?..

השיח הלהט"בי המיינסטרימי הוא שיח כזה. הוא מאוד נהנה לבקר את ההומופוביה והגזענות אצל החרדים, אצל הדתיים, אצל הפלסטינים, במדינות ערב, ברוסיה, בכל מקום רק לא את מה שמתרחש מולנו, מתחת לאף שלנו, בבתי הקפה שלנו, אצל החברות שלנו, בשמאל הליברלי הנאור ואצלנו בראש."

[עריכה] העגלה הריקה

הנאום של ח"כ רות קלדרון על היהדות החדשה ועל כך שהיא גאה בהקמת בינ"ה- בית מדרש חילוני.

אייל גרוס ממציא את השם לנאום הזה ומצטט

"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים."

"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל…. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

עופרי אילני (2013), "מתחברת לדרישתך, בנט" - עופרי אילני קורא בדרשה של רות קלדרון

"קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית."

מאיר בר מימון (2013), "מכתב לאחי" מתייחס לזה

[עריכה] תשב/י בצד ותשתוק/י

סיכון מצומצם לעוול כסוג של פריוילגיה

קרן (2012), "על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל". יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר (בלוג), 13/11/2012. נדלה בתאריך 11/3/2013

"דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה - כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס.

[...]

בקיצור, אם יתקבל החוק הזה, מין יהפוך להיות מסוכן באופן אינהרנטי עבור גברים; יהפוך לסוג של אינטרקציה שבה עלול בסיכוי סביר לקרות לגבר משהו לא הוגן, משהו ממש רע, גם אם הוא לא עשה רע לאף אחד.

כלומר, התוצאה של חוק קיצוני ולא הוגן כמו זה שהצעתי, תהיה לא יותר מאשר יצירת שוויון במצב הבסיסי שנמצאים בו נשים וגברים בסיטואציה מינית.

הו מאמא!

[...]

למה, אם כן, מין הטרוסקסואלי הוא היום תמיד מסוכן עבור נשים, מבלי להיות מסוכן באופן מקביל עבור גברים? ממגוון סיבות פיזיות-תרבותיות הקשורות זו לזו ומעצימות זו את זו. אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הפוסטים המצויינים של דורה ושל רוני או להיעזר ברשימה הקצרה הבאה: ראשית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יכפה את עצמו עלייך פיזית, אולי אפילו בלי לשים לב שהוא עושה משהו לא בסדר. הוא יכול לחשוב שאת בעצם רוצה את זה ורק עושה את עצמך או שזו זכותו אם עלית איתו הביתה. במקרה כזה, סביר שהחוק הישראלי, החברה הישראלית, ואולי גם את בעצמך תחשבו כמותו. שנית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר, בלי לכפות את עצמו עלייך פיזית, ייזום אקטים מיניים וינסה לשכנע אותך ואולי ללחוץ עלייך לבצע אותם למרות שאת לא מתלהבת מהם או מתנגדת אליהם. שלישית, בתור אישה, יש יותר סיכוי שגם את וגם הפרטנר שלך תאמינו שאת מחוייבת או אמורה להמשיך את המין עד שהפרטנר שלך יגמור, גם אם את כבר גמרת או שנמאס לך. רביעית, בתור אישה, את בסיכון הרבה יותר גדול שמין שאת עושה באי רצון, מתוך אמביוולנטיות או אחרי שנמאס לך יכאב לך פיזית. חמישית, בתור אישה, כשמין כואב לך, יש סיכוי הרבה יותר גדול שתשכנעי את עצמך שהכאב הזה בעצם לא כל כך נורא ולא תפסיקי מיד, ואולי אפילו תתרגלי לעשות מין שכואב לך, מה גם שפועל כאן מנגנון היזון חוזר של הטראומה הגופנית. שישית, בתור אישה יש הרבה יותר סיכוי שהגבר יחשוב שלהכאיב לך קצת או לא לתת לך לזוז או להיות כוחני כלפייך בדרך אחרת זה סקסי בלי לברר קודם שגם את חושבת ככה. משחקי כוח כאלו יהיו לא רק יותר נפוצים אלא גם יותר מסוכנים וריאליסטיים ממשחקי כוח דומים כיוון ההפוך, כי הגבר הרי יותר חזק ממך פיזית. שביעית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יוכל לגרום לך בדיעבד להרגיש אשמה או מבוכה או השפלה על אקטים מיניים רגילים שעשיתם בהסכמה. שמינית, בתור אישה את מכירה מין מהקשרים אחרים גם בתור צורה של תוקפנות שעלולה להיות מופנית כלפייך כשאת לגמרי לא מעוניינת בה, לא רק בתור משהו שאת עושה מרצונך. ולבסוף, בתור אישה יש סיכון הרבה יותר גדול שכבר חווית, בעקבות כל הסיבות שלעיל, טראומה מינית שתשפיע לרעה על המין שאת עושה עכשיו. "טראומה מינית" היא כמובן לא בהכרח תוצאה של אונס כהגדרתו המשפטית היום, והיא גם לא חייבת להיות שיבוש נפשי מוחלט מהסוג שגורם לך סיוטים בלילה או מונע ממך להנות ממין בעתיד. היא יכולה להיות פשוט זיכרון רע של הגופנפש, משהו שמשפיע לרעה על היכולת שלך לפעול ולהתבטא כמו שהיית רוצה, או לחוות את המין כמו שהיית רוצה.

[...]

[...] השאלה מה מוסרי יותר, שוויון מוחלט [של סיכון ב.א.] או מינימום מוחלט [של סיכון ב.א.], נראית לי משנית. חזקה פי מאה יותר משתיהן היא התביעה המוסרית לחלק את הסיכון כך שעבור אף אחד הוא לא יהיה גדול מדי מכדי לשאתו, לא גדול מספיק בשביל לשתק ולעוות את הנפש. לשם כך אנחנו צריכים להתעקש לחלק אותו מחדש בצורה הרבה יותר שווה – הן בחיים האישיים שלנו והן בזירות חברתיות ומשפטיות – גם בין נשים וגברים, גם בין מזרחים ואשכנזים וגם בין יהודים ופלסטינים."

רשימת הפריוילגיות הסטרייטיות http://parshedona.wordpress.com/2012/08/21/רשימת-הפריוולגיות-הסטרייטיות רשימת הפריוילגיות הגבריות http://bidyke.wordpress.com/2011/07/26/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של-3/ הסגברה http://bidyke.wordpress.com/2011/07/22/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של/ המהפיכה לא תהיה מנומסת אלא אתית. כי נחמדות זה מוגדר ע"י המעמד הפריוילגי. http://www.gendersite.org.il/2012/05/06/המהפכה-לא-תהיה-מנומסת-הסוגיה-של-נחמדות/

דיכוי. זו מערכת חד סטרית. כשבעל/ת פריווילגיה מתבטא/ת בצורה שמחזקת את יחסי הכוחות, כלומר, מדגישה את הפער בין הפריווילגי/ת לבין המנוחשל, זהו דיכוי. כשחסר/ת פריווילגיה מאירה על יחסי הכוחות בינה/ו לבין בעל/ת פריווילגיה, זהו איננו דיכוי. אולי זה פוגעני ואולי זה לא נחמד, אבל זה לא דיכוי.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 24/8/2012

"המילה דיכוי מתייחסת ליחסי כוח מבניים שפועלים כנגד קבוצות מוחלשות ומאפשרים פריווילגיות לקבוצות דומיננטיות. דיכוי, בין היתר, מתייחס לחסימה מבנית ממוקדי כח, ניצול כלכלי, חשיפה לאלימות (על צורותיה – סימבולית ופיזית) ואפליה. מבני הכוח הדכאניים פועלים דרך הממשלה, בתי הספר, הצבא, בתי הכלא, התקשורת וכל המוסדות הקשורים. אוכלוסיות מדוכאות הן אוכלוסיות שהיחס הציבורי כלפיהן הוא יחס עוין, שהתקשורת ומערכות החינוך מסמנות באופנים שליליים או סטריאוטיפים (או מוחקות את קיומן), שהממשלה מקפחת באופן פעיל (באמצעות תקציבים ומדיניות), ושפועלת עליהן אלימות מבנית-ממסדית. כלומר, מדובר באפליה מערכתית ושיטתית. ברוב המקרים, גם יש היסטוריה ארוכה לפרקטיקות האלה.

יחס עוין והתבטאויות פוגעניות הן חלק מדיכוי, אבל לא מגדירות אותו. כיוון שא/נשים עם פריווילגיות לא חווים את הדיכוי שאותן חוות קבוצות אחרות, בהרבה מאוד מקרים, חל בלבול בין "דיכוי" לבין "יחס עוין" או "התבטאויות פוגעניות". בפשטות: א/נשים מניחים שאם אמרת משהו לא נחמד עליהן/ם (למשל: "את/ה צריכ/ה להכיר בפריווילגיות שלך"), הרי שזהו דיכוי.

לא כך הוא. למשל, כאשר גבר קורא לאישה "כלבה", הוא מהדהד תרבות פטריארכלית שלמה שבה נשים אמורות לשתוק ולחייך, ואילו נשים אסרטיביות עם דיעה משלהן נתפשות כמי שיש לרסנן. הוא גם מהדהד תרבות שבה הדיכוי של נשים ובעלי/ות חיים משמשים כחיזוקים הדדיים אחד לשני, כך שהשוואה של אישה לבעלת חיים נחשבת למשפילה. לעומת זאת, כאשר אישה קוראת לגבר "מסגביר" או (רחמנא ליצלן) "גבר סטרייט אשכנזי", היא אינה מהדהדת תרבות שלמה של דיכוי סקסיסטי נגד גברים. היא אינה יוצרת "דיכוי הפוך" בקהילתה – היא מעלה את יחסי הכוחות על פני השטח ומתנגדת לסקסיזם ולפטריארכיה. למה? כי להגיד משהו "פוגעני" (כלומר, שפוגע בשומעיו) כאשר אין דיכוי מבני זה לא דיכוי.

[ההדגשה במקור]

בואו נחזור על זה רגע: האם ניתן לראות דיכוי בגזענות-הפוכה, כלומר, גזענות שמעלה האוכלוסיה המדוכאת כלפי האוכלוסיה הפריווילגית? טוענת שירי אייזנר שזה דבר כמעט בלתי אפשרי. שהרי הגזענות נובעת בדיוק מהמקום הפריווילגי, מהדיכוי המבני שיש כלפי האכולוסיה המוחלשת. כדי להדגים את האירוניה בטענה שגזענות-הפוכה מייצרת "פגיעה סימטרית" לזו של גזענות, מעלה שירי ניסוי היפוטתי (בהשראת איי.די סונג ומיה מקנזי):

שירי אייזנר (2012), "כך תהיי גזענית כלפי אשכנזים: מדריך למשתמשת". שחור-סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 19/7/2012

1. יבאי אותם ככח עבודה זול.
2. עשי עליהם ניסויים בבני אדם.
3. חטפי את ילדיהם.
4. מחקי את תרבותם והפכי אותה לנחותה.
5. הסלילי אותם למקצועות "נמוכים".
6. שלמי להם פחות על עבודה שווה.
7. יצגי אותם באופן שלילי בתקשורת או במדיה.
8. בססי את סטנדרט היופי על עצמך בלבד.
9. השתיקי את מאבקם נגד הגזענות המזרחית."

שואל חגי, האם יש לקבל את הקריאה הזו להשתקת הקול הפריווילגי מול הקול המוחלש? האין השתיקה הזו מרדדת את השיח? מובילה לשתיקה במקומות שיש לצעוק בהם?

חגי (2012), "על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 22/11/2012

"אחרי שנים של דיכוי, הגיעה העת שאשכנזים יסתמו את הפה ויקבלו בהכנעה כל סטראוטיפ פוגעני ומשפיל ככל שיהיה ביחס אליהם [...] המהלך הזה לא מוגבל לשיח המזרחי בלבד, יותר מידי הטרוסקסואליים מסבירים שלמדו לשתוק בהקשרים להט"בים, גברים "פמניסטים" למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לנשים, יהודים למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לערבים ועוד ועוד.

אשכנזים תומכים בהשתקה של אשכנזים בשם עקרון של חלוקה באלימות? הטרואים מסבירים ללהט"בים שהם שותקים בשביל שנוכל להשמיע את קולנו? גברים צריכים לשתוק כשמדובר בנשים? ליהודים אין מה להגיד בנוגע לערבים?

[...] המהלך האופנתי של כניעה לאלימות המופנית אליך בשם זכותו של המוחלש לדבר נדמה לי כפריבילגיה מתקרבנת. אין בין זה לבין ויתור על פריבילגיית ההשתקה שהייתה נתונה לך מראש דבר וחצי דבר. כן, ראוי שאשכנזים ידברו על יחסי אשכנזים מזרחים בישראל מתוך ההבנה שהיכרותם על החוויה של להיות מזרחי בישראל היא מוגבלת. ראוי גם שאשכנזים יכירו בכך שהסדר החברתי הקיים נותן באופן מובנה במה כמעט אך ורק לאשכנזים, ולכן ראוי לתת במה גם למזרחים. אבל דווקא מצב בו אליטה אקדמית אשכנזית נותנת לגיטימציה לאלימות של אליטה מזרחית כדי לאזן את האלימות של אליטות אשכנזיות נגד מזרחים נדמה לי כשימור אולטימטיבי של ההיררכיה החברתית. כל שהשתנה הוא שכעת קבוצה קטנה של מזרחים טיפסה לעמדת הפריבילגית של בעלי יכולת ההשתקה, ושבין הנפגעים מהריקושטים של האלימות יש קצת יותר אשכנזים. הסדר החברתי של השתקה נותר על כנו (וכמובן, אין בכל כדי לטעון שיש חובה שהצד המוחלש יהיה נחמד או עדין, כפי שכתבתי כאן).

כמובן, השימוש בזכות לאלימות הדדית יכול להיעשות גם בהקשר המדיני. למעשה, הטענה של יותר מידי ישראלים, בהפשטה, היא שהעם היהודי סבל מספיק. שאין כל מקום לביקורת על האלימות שמפעילה ישראל, נוכח האלימות שהופעלה כלפי יהודים עד להקמת מדינת ישראל. זאת הטענה למשל שהושמעה כנגד גינטר גראס כשביקר את הסיוע הגרמני לפרויקט הגרעין הישראלי. בין אם מסכימים עם ביקורתו ובין אם לאו, הניסיון להשתיק אותו בשם העוול ההיסטורי הוא ניסיון מקומם. גרמנים שנרתמים לטענה בדבר העדר הזכות של גרמנים למתוח ביקורת על ישראל לא מטילים שום סיכון על עצמם, אלא על אחרים.

כמענה לכך, מדייקת שירי אייזנר ואומרת, דבר/י חופשי. כאמור, מיותר ומתנשא ללמד את המוחלש/ת על יחסי הכוחות שהוא חווה, ואין טעם לטעון שהמחולש/ת מייצר דיכוי כלפי הפריווילגי/ת. כשאת/ה מדבר עם מי שיש לך פריוילגיה מולו/ה, קודם תשתוק/י ותקשיב/י, ואז היה/י בת/ן ברית.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 24/8/2012

"אז יש לי כל מיני פריווילגיות. מה אני עושה איתן? – אל מול הקבוצות שאני נמצאת בעמדת מדכאת מולן, אני סותמת את הפה ומתנהגת כמו בעלת ברית."

[עריכה] טובול על רות קלדרון ועל השיוויון בנטל העוני

עם השיר

התראיינתי אצל רינו צרור הבוקר. יצא לי לשמוע קצת רדיו לפני שעליתי לשידור, וקצת התעצבנתי.

שני אייטמים לפני עלתה רות קלדרון, שסיפרה על בית המדרש שהיא מקימה בכנסת, שבו היא הולכת ללמד שיעור על "איך חברי הכנסת צריכים להסתדר אחד עם השני". הראיון היה על שום נאומה המרגש של הפרופסור שבו סיפרה לעם ישראל שוב את הסיפור על אותם פליטים יהודים מאירופה שעולים לארץ ישראל ואיך הם מקימים כאן חברת מופת וכו' וכו' וההמשך כבר ידוע ומוכר לנו מגן ילדים. לפני שנשברתי, אני זוכר אותה אומרת משהו על זה שהבעיה בחינוך שהיא קיבלה זה שלא הייתה בו יהדות, גמרא ומשנה וכו'. הפרופסור מתעסקת ב"זהות יהודית" ובתכנים של מערכת החינוך, ולמשל לא מפריע לה שיש התאמה כמעט מלאה בין חוסר נראות במערכת החינוך (למשל בשיעורי היסטוריה וספרות) לבין *מעמד כלכלי* וייצוג במוקדי כוח? נראה לה מקרי ש- 99% מהילדים העניים במדינה הם מזרחים/ערבים/מהגרים ושבמקרה הם גם לא מקבלים שום ביטוי במערכת החינוך, ובפרט בכל התכנים של "זהות יהודית"??? שיח התרבויות לא יכול להיות מנותק מהמצב החברתי, כלכלי ומיחסי הכוח במדינה. אחרת הוא הופך לקריקטורה ולעוד שיטה לחזק את הזהות ההגמונית. והכל במילים יפות שכולם אוהבים לשמוע ולשתף בפייסבוק.

היא לוקחת את שיח הזהויות למקום של פולקלור. סליחה, אבל של אשכנזים בורגנים שבתור חוג בשעות הפנאי הולכים ללמוד את "תנורו של עכנאי" ועוד מצפים שהמדינה תממן להם את זה. או אירגונים כמו "בינה" שבאים להציל את אנשי המערות בדרום תל אביב ועל הדרך משתלטים להם על מבנים. העיקר שהם מלמדים אותם איך אמורים ללמוד תורה.

הרטוריקה שלה היא של שיוויון ופלורליזם, אבל בפועל הגופים האלה הם הגופים הכי מדירים והכי לבנים שיש. חוץ ממעט ג'קי לוי כאלה שהם שם על תקן "מספרי סיפורים" אקזוטיים, לא תמצאו שם כמעט מזרחים/אתיופים ובטח שלא ערבים (להם אין בכלל כניסה למקומות המתקדמים הללו). היא וכל המפלגה שלה מדברים על "שיוויון בנטל", מה עם שיוויון בנטל העוני? יש לך מושג כמה ילדים חרדים רעבים שחיים 6 בחדר יש? אבל לא, חשוב שהמדינה תממן את הבתי מדרש החילוניים, כמו שהיא מממנת את האופרה והפילהרמונית (מעל 90% מתקציבי התרבות של מדינת ישראל הולכים למימון מוסדות תרבות מערביים. נתון ממחקר שיצא הבוקר של יפעת ביטון). והיא גם מטעה, כי הגופים של היהדות החילונית המתקדמת והנאורה הזאת, ממומנים *בטירוף* על ידי קרנות של מולטי מיליונרים. בזמן הזה, אירגונים שפועלים בשכונות מקוששים גרושים ועובדים בהתנדבות גמורה. ככה, עם רטוריקה יפה היא אומרת "לא יתכן שהישיבות יקבלו כסף ואנחנו נהיה בעוני. כל 100 מקומות הלימוד החילונים והפלורליסטים בארץ שורדים בקושי." ממש רחמנות. ואנשים טובים נופלים ברשת בקלות כי היא נחמדה ומדברת יפה על זהות ותרבות.

אחרי זה היא הזכירה כמה מהשמות של מחדשי היהדות הגדולים, את הפרופסורים הרטמן והלברטל, שהקימו בתי מדרש חילוניים. מזכיר לי את מחדשי הפיוט הגדולים של הדורות האחרונים, ערן צור ומאיר בנאי (וכבוד ארבעתם במקומם מונח, זה לא הנושא). ככה בדיוק מוחקים מהשיח הציבורי את התרבות בפריפריה שוב ושוב ושוב.

אחרי שקלדרון ירדה מהשידור, עלתה גברת תורג'מן, סייעת גננת מאשדוד (כמו שסבתא שלי הייתה), שמספרת על שכר של 4500 ש"ח בחודש שהיא נאבקת לשפר כרגע. אחריה עלה איזה ראש ענף בהסתדרות ואמר שהיא סתם מתלוננת כי הם בדיוק קיבלו העלאה (של 250 ש"ח). ואז נזכרתי בשיר הזה ואיתו אסיים את הכעס שלי להיום:

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

[עריכה] רגב קונטס על השיוויון בנטל העוני

רגב קונטס (2013), "אלה צרות של עשירים ואני - עני". פוסט עם תמונה בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

"הנה למה לא איכפת לי בכלל מכל נושא השוויון בנטל וגיוס בחורי הישיבות: פשוט. אלו צרות של עשירים. אלה צרות של עשירים ואני - עני. תגידו - אתה טועה, זה גם הצרות של העניים, אתה פשוט לא תופש איזה נזק זה יעשה למדינה אם הם לא יתגייסו עכשיו, הרי בעוד עשר, עשרים שנה.... "רגע", אפסיק אתכם בנקודה הזאת, "עשר עשרים שנה? אלו מילים של עשירים. רק אנשים עשירים יכולים לחשוב כל כך רחוק. על אנשים עניים אומרים: "הוא חי כמו כלב". עשירים וגם סתם אמידים, עלולים לחשוב שמדובר בעלבון, אבל עבורנו? אנחנו יודעים שזה זה פשוט נכון. ולא מהטעמים שאתם חושבים. כי אנשים שהפכו לעניים יודעים שהדבר הראשון שאובד כשאתה נהיה עני הוא... העתיד. כמו אצל כלבים. כלבים לא חושבים על מחר, ולא מתגעגעים לאתמול, הם פשוט חיים בהווה, הראש מורכן, הרגליים מתרוצצות על המדרכה, והאף מרחרח, מחפש בכל כתם מסריח, גוש או נייר את הארוחה הבאה. וככה בדיוק גם אצלנו - אנחנו לא מסוגלים בכלל, פיסית, לחשוב על מושגים משונים כמו "עוד עשר, עשרים שנה", אנחנו חושבים – "מה אוכל היום?", "האם יצא לי כסף מהכספומט? ואם לא יצא, איך אגיע מחר לעבודה ? הרי מההוא כבר לקחתי, ומשם כבר ביקשתי, והצ'ק של אחת משלוש העבודות שאני עובד בהן, יכנס לכל המוקדם רק מחרתיים, ורק שלא יכנס עוד שבועיים, כי בתחילת שבוע הבא, אני כבר צריך לשלם שכר דירה".

"אז הנה, בפשטות , למה לא איכפת לי בכלל מכל נושא השוויון בנטל, וגיוס בחורי הישיבות ואפילו שזה כנראה חשוב, אפילו שאומרים שמדובר כאן בכור ההיתוך, באפשרות לרכוש השכלה למבוגרים, ומשהו עם לימודי ליב"ה, ובכלל – למה שרק אנחנו נעשה צבא? אבל מה אני אעשה? כל זה באמת יפה, רק למי שמסוגל להרים את העיניים מהכתמים במדרכה, ולהישיר מבט אל עבר הדרך המתפתלת אל העתיד, ולא להיות תשוש מרוב חרדה מפני האפשרות, שהפעם באמת לא תצליח להשיג את הארוחה הבאה"

[עריכה] אוריפורת

http://www.facebook.com/uripirat/posts/10151710879123696?comment_id=30438349&notif_t=like

[עריכה] מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013)

יוס ברוך מפנה לנאום של יהודה אלוש בכנס בארשבע של שתיל, אפריל 2012: "מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף.

9 חודשים לפני הבחירות, צפיתי בכנס של שתי"ל ביהודה אלוש מבאר שבע מדבר דברי חכמה. יהודה ניסח בדיוק רב מחשבות לא ברורות ולא ממוקדות שהערבבו אצלי בראש, בקשר למחאה החברתית, לייצוג שלה בתקשורת ההמונים ולתוצרים הפוליטיים שלה. 9 חודשים לפני, יש בנאום הזה את כל הסיבות לכשלונו של מחנה השמאל הסוציאל דמוקרטי, ולהצלחתו של "הכח החדש" לכאורה של יאיר לפיד.

אם אתם שמאלנים אשכנזים החפצים בשינוי, הטו אוזן.

[עריכה] ואשכנזים מסגבירים

הרב בני גולדה פרל, ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן, חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח והוועד המנהל של מדרשת אדם לחינוך דמוקרטי, מסביר למזרחים איך להבדיל בין הבהמיות הערסית הרגילה שמאפיינת אותם לתרבות מזרחית אותנטית ונשגבת.

[עריכה] בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012

עבר לכאן.

[עריכה] ברק סגל

ברק סגל לא מצליח למה אנחנו נופלים להפרד ומשול הזה: "Barak Levi Segal פלאשבק מהילדות בעקבות המשפט האחרון שלך (ולא רק שלך):

הייתי מרבה להסתובב ברחובות, בעיקר במגרשי כדורגל. בכל העיר. גם לא מעט בדרום תל אביב, יפו ואזור. אבל בחולון אין מגרש שלא שיחקתי והכרתי בדיוק את האופי של המגרש - יש קטנים וצריך יותר טכניקה מכושר, ויש כאלה שהרצפה חלקה והברכיים משתפשפות. לגאולים הייתי הולך עם שלומי ושי סמורי ושם ידוע שאפשר לעשות תרגיל ולבעוט על הגדר והכדור יחזור אליך. ויש את האפס ההוא שתמיד מגיע וכולנו יודעים שבסוף יהיה מכות. ויש את 'החברים' מהתבור – הבית ספר שצמוד לבית. שם אני משחק רוב הזמן. עם הגדולים אבל. ממש גדולים. 3 שנים לפחות גדולים.

כשאני נער בחטיבה. אני משחק כדורגל בצפרירים כבר כמה שנים טובות. קפטן של הקבוצה אפילו. מספרים שהייתי בלם ממש טוב לגילי. גם הייתי גדול לגילי, ופייטר פייטר. אצלי אם מישהו היה עובר אותי ולוקח לי את הכבוד, הייתי לוקח לו את הרגל.

היה את איציק שתמיד לקח אותי לשחק איתו. הוא היה הכי טוב. יותר משנסי, בנבנישתי, יוחנן, סמיר... באמת הכי טוב. כולם היו שחקנים בקבוצות מכובדות. ממכבי דרך הפועל ובני יהודה. אבל איציק... הכי טוב. ואני תמיד איתו. ביחד זה היה תענוג. מה יכול ילד קטן שחולם להיות ארמלי יותר מאשר לשחק עם הכי טוב ועוד מהגדולים. היינו משחקים אולי 5 פעמים בשבוע, כשכולם בצד מסתכלים שאני משחק עם הגדולים. ולנצח. ולהבקיע גולים כי איציק מכין לי בשביל הצחוקים ולעשות הגנה יותר טוב מכולם. בלם הייתי. בלם זה בלי קרדיט – עבודה שחורה. אבל איציק יודע שהוא צריך אותי בשביל שהוא ינצח בשביל הקבוצה כי אני את הלב מוכן לשפוך על המגרש.

אבל מכול הדברים הטובים אני זוכר אולי יותר מהכול כאב. לא שמחה. כאב.

כשהייתי מעז לעבור אותם – היו צועקים עלי שאני אשכנזי מסריח. ואם לאחד מהם היה בעיות בבית באותו היום - אני האשכנזי שאחראי לזה והייתי מגלה את זה על המגרש. וכשהייתי מפיל אותם על הרצפה כשלא עברו אותי – אז אם איציק לא היה מגן עלי (או כל אחד שעבר עליו יום טוב של אבירות) הייתי עושה שעת כושר של 5 דק' כדי שגבר מבוגר ממני ב- 3 שנים יפסיק לרדוף אחריי בשביל להרביץ לי. כי מילא שאני צעיר ונפל בגללי. אבל אשכנזי??!?!

פעם אחת הרוש שחזר בתשובה ניסה לירוק עלי. ממש מול כולם. הסתובב, אמר משהו, ופשוט ירק. למזלי לא פגע. אבל זה לא משנה. זה פגע.

והאמת שכל כך אהבתי לשחק כדורגל, במיוחד עם הגדולים. לפעמים אפילו היה נדמה לי שאני אחד מהחבר'ה. ובכלל, לא הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי. לשמחתי היה לי קצת שכל להבין עם הזמן שלכולם גוון אחר משלי. אבא עבד כל היום והתקדם בעור שיניו אבל ההורים של החברים לקבוצה לא. היה להם מקצועות צווארון כחול ופחות אמצעים. עוד אז הבנתי שיש קשר. וכמה שהייתי גאה באבא כשהוא סיפר לי סוד שאסור לספר בשום מחיר. שהוא יעזור לאבי לשלם על כרטיס הטיסה לטורניר שנסענו בספרד כדי שלא יישאר בארץ. לאבא יש בעיה של עיוורון צבעים – עד היום הוא לא מבין מה זה אשכנזים ומזרחים (אבל חרדים מול חילונים מבין גם מבין לצערי).

אצלנו בקבוצה כילדים ונערים לא הייתי אשכנזי. הייתי 'סגל'. בלם חומה. מתאבד על המגרש והולך ראש בראש אם מישהו מהיריב היה נטפל בכוחניות לקטנים שבקבוצה. היינו קבוצה. אפילו טובה. ניצחנו קבוצות גדולות מאיתנו (היה לנו מאמן גאון ייאמר לזכותו - שלמה ניניו) ובכלל לא הבנו מה זה אשכנזי ומזרחי. ההורים של השחקנים עם זאת (ברובם מזרחים) ידעו גם ידעו.

מצטער שאני לוקח את זה אישית בתגובה. בעיקרון אני יודע שאסור לעשות את זה כי המקרה פרטי לא מסמן תמיד על הכללי. אבל כנראה שכשהעצבים עולים קצת (באמת שקצת) אז הרגש משתלט והופך את העיקרון לאישי.

1. הקרן לא נתנה לי שקל בתקופת רוטשילד. לא לי ולא לשאר חבריי. היחידים שהבנתי בדיעבד שנתנה זה בקרית שמונה לאוהלים. בפעם היחידה שישבתי עם מישהו מטעמם (הרבה אחרי רוטשילד, תקופת הלא נחמדים), הבנתי שזה תהליך ארוך ומייגע שאין לי כוח אליו. ויש לי עיניים כחולות. להזכירך.

2. אני מתנצל שלא פיצצו אותנו בשנה האחרונה מספיק כמו שפיצצו את הפנתרים. לא ידעתי בכלל שזאת תחרות. עם זאת, מכל הדיבורים והמיני מעצרי ראווה של כל הגיבורים שהכרתי בשנה וקצת האחרונים (מה אני אעשה, סחבק חדש בעסק ולא 40 שנה), כותב שורות אלה בילה כנראה הכי הרבה זמן במעצר (מגרש הרוסים לכמה ימים) ומתוך 2 תיקים אחד במחוזי. רומני אנוכי יוס. עם עיניים כחולות.

3. לא רק האשכנזים צריכים להטות אוזן, גם המזרחים צריכים. כי כמה שבדקתי לאחרונה המזרחים (כמו האשכנזים) לא מוכנים להודות בשיח המזרחי-אשכנזי, ביחסי כוחות, הגמוניה.... תודעה כוזבת היא לכולנו. אין לה הבדלה של מין וגזע.

4. אני ידוע שאסור לי להיות הקורבן. וגם אסור לי להוביל שום דבר כי אני ההגמוניה. וגם אסור לי להעלים עין ממאבק שמתרחש כי אז אני אטום ואדיש – מלכוד 22. אבל אם יש דבר אחד שעולה לי לא מעט מהשיח שלך ושל עוד כמה 'חברים' למאבק זה הילדות שלי עם 'החברים' שלי לכדורגל – גזענות נגדית כנגד השותפים במקום מול האחראים האמיתיים.

חביבי (מותר לי להגיד חביבי או שזה התנשאות?), לא מנצחים גזענות בגזענות. כמו שלא מנצחים מלחמה במלחמה.

יש אליטה אחת (עולמית וישראלית) שאחראית על הדיכוי והאפליה. שם לא מעניין אותם מוצא גזע ומין. שם ערבים ויהודים ונוצרים ובוסנים ואיראניים מתחברים יפה מאוד – קוראים לזה בעלי כוח ובעלי הון. אם הם מסוגלים להבין את זה. הגיע הזמן שגם אתה. אני לא האויב שלך יוס. אבל אל תצפה שתמשיך ככה לרדת עלי ואתחנן לעוד. גם לי - אשכנזי, רומני, עיניים כחולות, יש רגשות, ואני לא אשחק 7 שנים ביחד וכל פעם שתתעצבן תוציא את זה עלי.

והכי חשוב לדעתי, כמו שאני כבר לא מבין מה זה שמאל-ימין, אני כבר מתקשה להבין מה זה אשכנזי-מזרחי. עד כמה שנאי יודע כל החברים והחברות המזרחים והאשכנזים שלי נולדו פה. בארץ ישראל."

ויוס עונה לו: "ef Baruch אי אפשר למחוק את שיח הזהויות על ידי השיח המעמדי. זהו דיכוי לא פחות חמור מהדיכוי הכלכלי. אני מצטער לשמוע על חוויות הרדיפה שעברת כנער, בטוח שלא הגיע לך. עכשיו אנסה לענות ולשאול כמה שאלות ישירות, ואני מצפה לתשובות ישירות. 1. כסף. האם אלדד יניב שילם לדפני ליף? האם הוא נתן לך כסף בזמן מחאת קיץ 2011? מי בדיוק שלח את סתיו שפיר לחלוב את האמריקאים? מי נתן שם חסות והכוונה? הקרן? JSTREET? 2. מכות ומעצרים. ברמה האישית לא נעצרתי מעולם. המשטרה נהגה בקיץ הראשון ברכות עם המפגינים, מכיוון שזו היתה מחאה שזוהתה כלבנה. בקיץ השני היד הוכבדה, בד בבד עם חשיפתן של דמויות מזרחיות. האם זה מקרי? אני מסופק. יש לי תחושה שרצו לצייר את המחאה כאלימה. ברמה האישית, בתור לוחם בצה"ל, יש לי כבוד בסיסי כלפי לובשי המדים - ההתגרות בהם נראית לי ילדותית ומיותרת, ממילא, הם לא האויב. הם בסך הכל אנשים שהולכים להתפרנס בחרא עבודה עם חרא אוכלוסיה וחרא תנאים. 3. יש דרך ארוכה לפני שני הצדדים, אשכנזים ומזרחיים כאחד, עד שנגיע לעמק השווה מבחינת השיח. אי אפשר לפסול גזענות ואפליה קיימת על סמך אפליה אחרת. זה שהיו רעים אליך כי היית ילד אשכנזי זו בעיה, ומקורות התסכול והאלימות ההם כנראה נבעו מהרבה אלימות ורוע שהופנתה כלפי אלה ששיחקו איתך. אני לא מצדיק את זה, זה פסול וזה פסול, ואין הצדקה לא לגזענות בכיוון האחד ולא לזו בכיוון השני. 4. כולנו קורבנות בדרך זו או אחרת. אף אחד לא שולל ממך את הזכות להנהיג. עם זאת, חבורת השמנת של רוטשילד היתה חבורה חסרת מנהיגות, יצירי טיפוח של עיתונאים ילדותיים, שלא היה להם שכל לנצל את הפוטנציאל הפוליטי האדיר לשינוי ואת ההזדמנות החד פעמית שניתנה בידם. הפוליטיקה הבזויה שהחבורה הזאת הפגינה לאורך כל המחאה ההיא ובזמן שעבר מאז, היא התנהלות הגמונית וכוחנית קלאסית, שיטות של ניצול בני אדם שלא היו מביישות תאגידים כמו מקדונלדז או מיקרוסופט. ההתנהלות סביב אסיפת נציגי המאהלים, עשרת הנציגים וכל הג'אז הזה היו מהלכים פוליטיים שראויים לחונטה צבאית במדינת עולם שלישית, חונטה שמשתלטת על משאב ולא מוכנה לשחרר כי הוא שלה בדין, בזכות החזקה הלבנה שתפשה על הדימוי הציבורי. זה בדיוק חוסר מנהיגות, זו בדיוק הסיבה שרוב האנשים שם נשארו רק עם חבורה מצומצמת של פתיים חדשים שמוכנים לעבוד איתם, וגם זה רק עד שהפתיים פותחים את עיניהם ומבינים עם מי יש להם עסק. בענין הזה, אני לא מכליל אותך. אני זוכר שפגשתי אותך בפעם הראשונה במפגש עם דני האדום ודברת לענין על השכונות. ברמה האישית לא ענין אותי להגיע לא לאשדוד ולא לשום פוליטיקה ארצית, אבל שלחנו שליחים נאמנים מהצפון והבנו שמנהיגות או שותפים אין שם. בגלל זה בנינו את החזית הצפונית. 5. אם אתה מתקשה להבין מה זה מזרחים אשכנזים, אז יש לך הרבה שיעורי בית לעשות. הדבר הראשון הוא להבין למשל שיהודה אלוש כאן לא תוקף אותך, את ברק, באופן אישי. הוא תוקף הגמוניה לבנה שרוצה לנצל שחורים. הוא מדבר על הבדלי התרבות בין נפנופי הידיים דמיקולו שהביאו מאיזה פאקינג גרמניה (משם זה הגיע לספרד), במקום שבו ראוי לשרוף יאכטות ולפזר מסמרים בכפר שמריהו, אפילו שההורים של דפני גרים שם. 6. הדבר הכי חשוב זה להיות מסוגל להקשיב. בפרט ליהודה, שהוא הכי מהצד "שלנו" שיש. הוא שותף שלך, בחפירות, בקו הראשון של המאבק. הוא אח שלנו, ולא אח לניצול כמו אצל בגין, אלא אח אח, שיש המון מה ללמוד ממנו כי הוא מנוסה ויש לו פרספקטיבה חבל"ז, ואח שפיטרו אותו מהעבודה כי הוא היה בועד העובדים. מי פיטרו? השליחים של הסתדרות העובדים האשכנזים דור אלף, אלה שמנעו מאנשי כח לעובדים לעלות על במות המחאה בתל אביב בקיץ 2011-2, אלה הזונות הגדולות של מפלגת העבודה. 7. אני חייב ללכת לגהץ מכנסיים כי עוד 20 דקות אוספים אותי לחתונה של חבר מהחזית החיפאית, שיהיו בה נראה לי רבים וטובים מהאדומים הצפוניים באחוות בלמים, ברעות מהפכנים, ובאהבת אמת. אחיך הזקן יוס 19 hours ago · Unlike · 4

Pazit Adani מפנה את ברק לנאום של ברק אובמה: "ברק יקר, התגובה שלך חשובה ומעל הכל כנה ומרגשת. הנה ההשראה עבורי לנאומים שלא מתעלמים ממעמד וגזע, ושבהם הפרטיקולרי לא סותר את האוניברסלי. יש נואמים כאלו בישראל? או נואמות? Yosef Baruch"

אבידאבוש מזמין לדיון נוסף בנושא

[עריכה] המציאות מחורבנת אז גם השפה מחורבנת

תהל פרוש (2013), "השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור - על צנזורה של השירה". ארץ האמורי - רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר (בלוג), 10/3/2013, נדלה בו ביום

"המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם.

[...]

[...] שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי.

[...]

[...] מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש."

[עריכה] תרבות אונס זה על עוצמה (Rape is about power)

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152206760921380&set=gm.501803749930891&type=1 המדריך למתלוננת הטובה לינוי בר גפן

http://www.facebook.com/events/217447535062739/permalink/217683468372479/

כתבה מצוינת המסבירה היטב מהי תרבות אונס, סוקרת את האירועים האחרונים, ומבהירה את הקשר לקפיטליזם.

• סקר על תרבות אונס מ-1988 https://www.facebook.com/boingboing/photos/a.10151640159521179.1073741825.27479046178/10151933644591179/?type=1
• ביקורת עמיתים על הסקר http://imgur.com/jC60m8B

[עריכה] אז צריכות להתבייש או לא? מצעד השרמוטות ובושת הגאווה כמקרה בוחן לריקלום (reclaiming)

ב-24 בינואר 2011 הרצה מייקל סנגינטי, קצין משטרה קנדי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת יורק בטורונטו, ואמר "נאמר לי שאני לא אמור להגיד זאת, אבל נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית". בתגובה לכך, התארגנה מחאה בעיר נגד הדברים, ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעתים. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה. סנגינטי עצמו חזר בו בינתיים מן הדברים, אך התחושה הייתה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר, של תרבות אונס שהמארגנות סברו שיש להיאבק בה.

ב-3 באפריל אותה שנה התכנסו כ-3,000 מפגינות ומפגינים בקווינס פארק וצעדו לעבר משטרת טורונטו. אף שהמפגינות נתבקשו להתלבש בבגדים שהן לובשות בחיי היומיום, כדי לסמל את העובדה שנשים מותקפות מינית באופן יומיומי, רבות מהן בחרו להתלבש באופן פרובוקטיבי. בחודשים שלאחר מכן נערכו צעדות דומות בערים שונות ברחבי העולם, בין היתר בקנדה, ארצות הברית, ברזיל, בריטניה, דרום אפריקה, סינגפור ושבדיה, וב-2012 התקיימו צעדות כאלה גם בישראל - בירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע. (מקור: הערך "צעדת השרמוטות" בויקיפדיה. נדלה בתאריך 7/3/3013)

כשנה לאחר מכן, מתפרסם אירוע ברשת החברתית תחת הכותרת "לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", כאשר כותרת המשנה שלו היא:

"לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", אירוע פייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013

"*הצעדה היא חלק מתנועת ה-SlutWalk העולמית, ובסולידריות עם התנועות ההמוניות בהודו ובנפאל

לא משנה איך אנחנו מתלבשות, מתנהגות ומדברות, לא משנה כמה אנחנו שותות - אנחנו לא אשמות!

ב-5.4, בשעה 12:00, נתכנס בכיכר רבין לצעדה נגד תרבות האונס!"

מייד ניצת דיון בנושא שם האירוע, אשר כאמור נמנע מציון כל קשר למילה "שרמוטה", שהיא, כאמור, בשורש המחאה החברתית הזו. טוענת אחת מהשותפות להפקת האירוע, נטע מוסט:

נטע מוסט (2013), תגובה בדיון באירוע פייסבוק "לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", 7/3/2013, נדלה באותו היום

"כחלק מהפקת הלקחים של שנה שעברה, הרגשנו שהשם צעדת השרמוטות עשוי לנכר ולא בהכרח ליצור גשר לנשים שלא מכירות את התנועה העולמית"

אביטל חדוה אשל (שם) עונה לה בטיעון חד: חוסר יכולת להביע סולידאריות עם 'שרמוטות' הוא הוא חוסר הקבלה החברתית של 'שרמוטות'. כלומר, אם אינני מסוגלת לצעוד עם שרמוטות, אני למעשה בעד שהן, השרמוטות, צריכות להתבייש בדרך ההתנהגות ו/או הלבוש שלהן.

" אני לא מבינה איך בקלות ניתן ליצור סולידריות בקרב נשים להמון אוכלוסיות שונות ובמקביל להמנע מסולידריות לאוכלוסיות אחרות, בין היתר להימנע מסולידריות עם ׳שרמוטות׳. ש׳חס וחלילה לא יחשבו שאני כזו׳ או ׳שלא תחשובנה השרמוטות שמקובל עלי שהן מתלבשות ככה׳.

כמי שמגיל 12 נקראה ׳שרמוטה׳ באופן קבוע על סמך זה שהותקפתי מינית על ידי בני שכבתי, וחוותה על בשרה את ׳בריחת החברות׳ כדי שחס וחלילה השם לא ידבק בהן, מכבסת המילים הזו ממש מציגה בפני שב23 שנים הללו מאז לא השתנה דבר. שעדיין יש נשים שלא נוח להן להביע סולידריות אלייך אם את ׳שרמוטה׳ ואם הן נוהגות כך אז הן חלק מהבעיה שגורמת לאירוע הזה להתקיים, התגמשות איתן זה לא הפיתרון אלא הנצחת הבעיה.

שתתבוננה בעצמן ותתמודדנה עם המקום הזה בהן שמפחד מ׳שרמוטיות׳ אם הן כל כך למען הפסקת האלימות כנגד כלל הנשים ללא קשר לאיזו תוית יש על אותן נשים ומה הן לובשות."

וממשיכה אותה ציפי ערן בטון יותר חריף (שם):

"אם רצית מצעד לא רדיקלי, לא היית צריכה לעשות סלאטווק. כי זה במהות רדיקלי. את מנכסת משהו רדיקלי ומנטרלת אותו... ואז מופתעת שפמיניסטיות כועסות."

נשמע שהדיון הזה פעל גם בטורונטו, עת צעדה בו ב-2012 צעדת השרמוטות הראשונה:

שרה ווראק (2012), '"צעדת השרמוטות": נשים נאבקות בסקסיזם'. אתר ocialistalternative.org/ של תנועת האלטרנטיבה הסוציאליסטית בארה"ב, 9/6/2011; מתורגם לעברית אצל: '"צעדת השרמוטות": נשים נאבקות בסקסיזם', אתר תנועת מאבק סוציאליסטי, 23.03.2012. נדלה בתאריך 7/3/2013

"האתר של צעדת טורונטו מציין כי: "היסטורית, המילה 'שרמוטה' (slut) נשאה קונוטציה שלילית בעיקרה... ובין אם השימוש בה נעשה כדי להטיל ברצינות דופי באופייה של מישהי, או סתם כעלבון קל-דעת, הכוונה מאחוריה הייתה תמיד לפגוע, אז אנחנו לוקחות את המילה בחזרה. אנחנו נותנות למילה 'שרמוטה' משמעות חדשה" (www.slutwalktoronto.com/welcome).

אלא שלא סביר שהשימוש במילה "שרמוטה" בניסיון "לקחת אותה חזרה" יוכל לפנות לרוב הנשים. הצד החיובי בעניין הוא שזה מראה איזה מרחק רב נשים הצליחו לעבור בחמישים השנים האחרונות. נשים צעירות רבות מרגישות כעת נוח עם המיניות שלהן וגם מתגאות בכך. חשוב להראות שהביטחון הגובר הזה אינו קשור לאונס בשום צורה.

עם זאת, "שרמוטה" תמיד הייתה מילה סקסיסטית ומשפילה עבור נשים, ורובן לא מרגישות בנוח עם הרעיון שלקבל אותה ולומר שאנחנו "גאות" בה ישנו בדרך כלשהי את הגישה שמאחוריה. בנוסף, זהו אינו ביטוי שיתחבר עם התודעה של רוב המהגרות, המוסלמיות, האפרו-אמריקניות או הלטיניות.

[עריכה] ריקלום כסוג-של דיכוי

בהמשך, פותחות מספר פמיניסטיות מתוך הדיון הזה אירוע נוסף - והפעם, תוך שימוש בשם "צעדת השרמוטות". השאלה עולה שוב, וכאן טון הדיבור כבר הרבה יותר בטוח בעצמו. ליעד מציעה שהריקלום (reclaiming) שעושות למילה "שרמוטה" יש בו בכדי לפגוע בקהל מסויים, ושואלת האם הדבר נעשה תוך שיח עם אותו קהל, כדי לוודא שיש לו את האפשרות להביע דעה בנושא.

ליעד חוסיין קנטרוביץ' (2013), דיון על שם האירוע הנוסף. נדלה בתאריך 13/3/2013

"[...] שרמוטה היא מילה בערבית בעלת משמעויות שליליות שאנחנו, הנשים היהודיות (לא-מזרחיות בפרט) לא יכולות לנכס לעצמנו מבלי שותפות מלאה והסכמה עם נשים ערביות (ומזרחיות), אחרת זה מעצים 'אותנו' וממשיך לדכא 'אותן'. השאלה שלי - יש השתתפות או לכל הפחות שיח עם נשים ערביות (ומזרחיות, אבל בכל זאת זה קצת אחר לכל אחת מהקטגוריות)?"

עונה לה הילה ש. בבטחון מלא (שם):

"ליעד, כפי ששירי ציינה באופן מאד מדוייק, יש מזרחית ויש מזרחית. אני מזרחית ואין לי בעיה לצעוד במצעד שההשתתפות שלי בו סוג של רומזת עליי שאני קוראת לעצמי "שרמוטה", מן הסתם יש נשים מזרחיות שזה כן מפריע להן ואני גם די בטוחה שיש נשים אשכנזיות שזה מפריע להן.

כדי להסביר לך למה בעיניי זה לא מבטל את חשיבות הדבקות בסמנטיקה, אני אקביל את המצב למצעד הגאווה. מצעד הגאווה מפלה נערים ונערות צעירות וצעירים שאינןם מוכנות-ים לצאת מהארון ולהתמודד עם ההשלכות, ע"פ הלוגיקה שלך. אני די בטוחה שתסכימי איתי שזאת לא סיבה להסתיר את מהותו של המצעד או לקיים אותו בתוך אולם ספורט סגור ומאובטח כשאסור להכניס אמצעי תקשורת כדי שאף-אחת לא תישלף מהארון בניגוד לרצונה.

אז נשים שלא יכולות להרשות לעצמן, לא יבואו. אין 100%, יש שאיפה מתמדת. אני מאמינה במצעד הזה ומקווה שהוא ישרת נאמנה את מי שחלשה מספיק בשביל להצטרך אותו וחזקה מספיק בשביל להשתמש בו ומי תיתן ועוד בימינו לא נצטרך לצעוד נגד אלימות מינית כלפי נשים.

וממשיכה ציפי ערן (שם):

" יש סוגים של אקטיביזם שזה כמעט בלתי אפשרי שלא נדרוך למישהו איפשהו על יבלות... וזה אחד מהם. זה לא פוסל אותו בשום צורה. ההעצמה שלנו והסטייטמנט שלנו כמי שחוו סלאטשיימינג הוא לא רק לגיטימי, הוא כנראה גם הכרחי. רק שיחד עם הניכוס שלנו, לא לאטום את עצמנו מלשמוע עוד צדדים, ובדרך הזאת גם לשכלל את המאבק שלנו. אני בעד השיחה על כך, עם כמה שיותר ריספקט לכל המעורבות. וכמובן, גם לדאוג לכך שכמה שיותר יהיו מעורבות."

[עריכה] ועל אפקטיביות שיווקית

בסופו של דבר נפתח אירוע נוסף עם הכותרת "מצעד השרמוטות", ובעקבותיו גם אירוע חיפאי בעל כותרת זהה, כאשר טקסט התיאור במצעד החיפאי הולך ככה:

מצעד השרמוטות החיפאי, אתר פייסבוק, נדלה בתאריך 18/3/2013

"אנחנו משנות את המשמעות של המילה שרמוטה. לא נבקש סליחה על המיניות שלנו, על החופש לבחור לבטא אותה כרצוננו ועם מי שנרצה בלבד. הבחירה להיות שרמוטות לא הופכת אותנו לראויות פחות ולא לוקחת מאיתנו את הזכות לכבוד, לבחירה של בני זוג או פרטנרים מיניים.

להטיל את האשמה באונס על הקרבן שהתלבשה חשוף מדי או התנהגה בצורה מינית מדי - זהו פשע כלפי כולם. כלפי הקרבן, שהופכת לפושעת כנגד עצמה בעיני החברה, כלפי הגברים- שנתפסים כיצורים חלשים שלא מסוגלים לעמוד בפני דחפים או להכיר ברגשות של האחר.

אבל למה מילה כזו גסה??

זו בדיוק הנקודה! המילה שרמוטה היא מילה שהמטרה היחידה שלה לזלזל ולהשפיל נשים מיניות. שרמוטה היא בחורה שמקיימת יחסי מין, ויש לזה רק קונוטציה שלילית. אין מילה מקבילה לגבר כזה, כי גברים שמקיימים יחסי מין הם אחלה. לא עוד.

המטרה היא לשנות את המשמעות של המילה שרמוטה, לצקת לתוכה תוכן חדש של מיניות נשית מקובלת חברתית."

כלומר, הכותרת שנבחרה כולל את הכותרת ה"מרחיקה", אבל במשפט הראשון של הטקסט המסביר, מציעים שבעצם מתכוונים לשימוש חלופי במילה הנוראית "שרמוטות", כלומר, זהו ריקלום (reclaiming). זהו כיוון פתרון שמאפשר גם את הזוית הרדיקלית וגם משתדל להמנע מהרחקת הקהל מעבר לנדרש כדי לשמור על הזהות הפוליטית-רדיקלית.

מקבילה לדיון על אפקטיביות שיווקית של ריקלום ניתן למצא במסגרת ההכנות למצעד הרדיקלי בקיץ 2011. כזכור, בעקבות הרצח בבר-נוער וההתעוררות של קהילת הלהטב"ק סביבו, בשנת 2010 התפצל מצעד הגאווה בתל אביב-יפו ל-3 מצעדים שונים: מצעד הגאווה הקהילתי, מצעד הגאווה של העירייה והמצעד הרדיקלי. בשנת 2011, צוותי העבודה על המצעד הקהילתי והרדיקלי נפגשו במטרה לשתף פעולה, והתפתח דיון ער בשאלת שמו של המצעד. שוקי אלישע אלכסנדר, מיוזמי המצעד הרדיקלי, התעקש לשמור על שמו - משום שעצם ביצוע הreclaiming על המושג "רדיקלי", יש בו חלק משמעותי מהמסר הפוליטי שבמצעד. עם זאת, הטענה של שותפים אחרים, כגון פנינה מולדבנו וכן ברוך אורן, הביעו את הקושי השיווקי של המושג "רדיקלי". הטענה הייתה כי אם אנו מעוניינים להושיט יד לא:נשים שאינם מכירים עדיין את המשמעות החדשה שאנו רוצים לטעון לתוך המושג "רדיקלי", הרי יש למצא שם אחר, קל יותר לעיכול. הוצעו השמות "המצעד המשותף" על שם שיתוף המאבקים ו"מצעד הסולידאריות" על שום הסולידאריות עם נפגעי הדיכוי המופעל בשמנו. שוקי ומשתתפות אחריםות התעקשו, והדבר הוביל לפרישה של רוב צוות המצעד הקהילתי מצוות המצעד הרדיקלי. (מקור: נכתב ע"י ברוך אורן, אשר היה שותף לפגישת ההפקה הראשונה של המצעד הרדיקלי באותה שנה)

כדי בכל זאת להושיט יד לקהל חדש פרט לאותו צבר-אנרכיסטי-המוכר-מכל-הפגנות-השמאל, חדשים, פנינה מולדבנו מפרסמת הזמנה לבוא לצעוד במצעד הרדיקלי. פנינה היא מהשותפות למצעד הקהילתי ב-2010, שחברה להפקת המצעד הרדיקלי ב-2011. המאמר שלה מתפרסם בבוקר אותו יום שישי בו התקיימו שני המצעדים (המצעד הרדיקלי התקיים במקביל ולמול המצעד העירוני). במאמר שלה ניכר כי היא נדרשת ללא פחות מחמש פסקאות מבוא, בטרם היא מציגה את המושג "המצעד הרדיקלי" בפסקה השישית. וגם אז פנינה נאלצת לספק הגדרה מילונית של המושג:

פנינה מולדבנו (2011), "זאת לא המסיבה שלי". אתר העוקץ, 8/6/2011

"מקורו של המונח "רדיקלי" במילה הלטינית "רדיקוס" שמשמעותה היא שורש. פוליטיקה רדיקלית מבקשת לשנות את המבנה החברתי הדכאני מן השורש"

דבר דומה מופיע גם בקול הקוראת למצעד הרדיקלי הראשון, שנה לפני כן. המילה "רדיקלי" אמנם מופיעה בכותרת האירוע; אך בטקסט ההסבר על האירוע, היא מחכה בסבלנות על המדף עד לפסקה השישית. (מקור: דף האירוע בפייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013). רוצה לומר, גם כאשר הטקסט פונה לקהל קוראותים שיש להניח כי המושג "מאבק רדיקלי" ברור ונהיר להםן, ואיננו מעורר בהםן תחושת חוסר נחת, נדרשת מבואה ארוכה במיוחד כדי לגשר על תהליך הreclaiming.

עוד על יחסי הכח בקהילה הגאה והתפצלות המצעדים, שווה לקרא גם אצל מולדבנו (לעיל) וגם במבוא של שירי אייזנר לפאנזין "בושת הגאווה" אותו היא תרגמה באפריל 2011. הפאנזין עצמו עוסק בקבוצה אקטיביסטית שפעלה בעיקר בסן-פרנסיסקו, שעסקה באקטיביזם פנים קהילתי רדיקלי, מהסוג שמטרתו העיקרית היא ליצור מרחבים פוליטיים קווירים של התנגדות וביקורת נגד המיינסטרים הדומואי ומנגנוני הכח של הקהילה. ממש כמו שהמצעד הקהילתי והמצעד הרדיקאלי רואים כמטרה מרכזית. כפי ששירי מעלה, בושת הגאווה החלה בדיונים פנים-קהילתיים, אך מהר מאוד המשיכה לעבר פוליטיקה מדינית - אנטי-מלחמתית, אנטי-קפיטליסטית וכדומה. וגם זו מטרה של המצעדים הללו.

מכאן אפשר ללמוד מספר דברים:

1. חשיבות בחירת שם נכון למחאה, שיש בו בכדי להצביע ישירות על שורש מבנה הכח מחד, ויש בו בכדי להדיר סוגי קהל שלמים מאידך.
2. הקושי להשתחרר מדעות קדומות בדרך אל הסולידאריות
3. הצורך בעבודה קשה, כדי לגשר על הדעות הקדומות ופערי הידע, ולבנות חיבור אמיתי למושגים מהפכניים שורשיים (רדיקאליים :-)
4. על חשיבות האקטיביזם והפוליטיקה הפנים-קהילתית, גם כבמה להשתקפויות יחסי הכח החברתיים בתוך הקהילה, וגם כבסיס לדיונים פוליטיים מדיניים, כגון אנטי-מלחמתיות, אנטי-קפיטליזם וכדומה.

ונסיים בציטוט נהדר של דנה רוטשילד, על אופיו המורכב של עולמינו.. דנה רוטשילד (2011), בתגובה להערה של יואב גולדרינג על השתתפותו בקמפיין למצעד הגאווה העירוני וגם בקמפיין הנגדי לו, למצעד הרדיקלי. פייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013

"זה עולם קונפליקטואלי, והקונפליקט מתחיל בתוכי. להשתתף בשני הקמפיינים זה מעולה."

[עריכה] כשהאונס הוא בתוך הקהילה: מבט-פנימה אל מבני הכח בקהילה הגאה לאור החשדות לאונס בברנוער

דיון אצל יואב אדליסט: https://www.facebook.com/yoav.edelist/posts/10151517716203992

[עריכה] כשהאנס יודע שהוא עושה את זה בכוונה

לילך בן דוד (2014), "למה אף אחד לא שולח את גיל לוז להסתכלות פסיכיאטרית?" פוסט על הקיא האישי בפייסבוק, 2/11/2014. נדלה בו ביום

[אזהרת טריגר - אלימות מינית, האשמת הקרבן]

"הרגשתי שזה משהו שספציפי מאד יפגע בך [...] הייתי בצד הקורבני של הכוח הזה הרבה שנים. ומן הסתם, גם חיפשתי. אני חושב שאיתך רציתי לגרום לך לברוח ממני ולשנוא אותי. [...] אם זאת היתה מישהי אחרת אולי הייתי עושה משהו אחר. אני מאמין שהצד השני של אינטליגנציה רגשית הוא לדעת איפה הכי אפשר להכאיב"

זה ציטוט מתוך שיחה פרטית בין גיל לוז לבין האשה שעליה כפה לקיים איתו מין אוראלי, שיחה שבמהלכה עימתה אותו עם התחושות שלה ועם מה שעשה.

עכשיו, לאחר הזדמנויות רבות שבהן היא ניסתה לגרום לו לקחת אחריות ולתקן את העוול (הזדמנויות שאותן דחה אחת אחרי השניה), היא בחרה, באקט של אומץ לב יוצא דופן, לחשוף את סיפור הפגיעה בה במרחב הפומבי של הפייסבוק.

תגובתו הצפויה של מר לוז היתה לארגן מתקפת ביוש והאשמת הקרבן, שכללה הכפשות בנוגע למצבה הנפשי, כמו גם כל אחד ואחד מהטריקים הישנים ביותר בספר ה"את בעצם רצית את זה, יא זונה משוגעת" הגדול.

עכשיו, לכל מי שדואג/ת למר לוז המסכן שהצליח באורח פלא לצייר את עצמו כקרבן בכל הסיפור הזה, אני ממליצה לחזור ולקרוא את מה שכתב בפרטי לפני שבחר לארגן מחדש את המציאות כדי לא להתמודד עם ההשלכות של האלימות המינית שלו, לפני שהתחיל לטעון שהוא לא זוכר כלום. הנה הוא מודה לא רק שידע שהדבר שהוא עושה יפגע בה, אלא שהוא עשה זאת *במטרה* לפגוע בה, ובגלל שהאמין שזה המקום שיפגע בה הכי הרבה.

הבנתם את זה? הבחור *ידע* שאם הוא יכפה על הפרטנרית המינית שלו מין אוראלי בניגוד לרצונה ולסירוב המילולי שלה, זה יפגע בה מאוד, ו*לכן* הוא עשה את זה.

ועכשיו השאלה העצובה שנותרת, היא איך אחרי שהדברים האלה התפרסמו, זוהי הבריאות הנפשית של *הקרבן* שעומדת על שולחן הניתוחים של הפייסבוק, שמשמשת לזלזול באמינותה? למה אף אחד לא שולח את גיל לוז להסתכלות פסיכיאטרית, ולמה ההודאה שלו בסדיזם מיני מחושב מראש לא מניאה עשרות אנשים מלהכריז בפומבי על תמיכה חד משמעית בו ובגרסתו, אפילו בלי למצמץ?!

הסיבה היא כמובן שצריך באמת להיות מטורפת על כל הראש כדי לחשוף מקרה כזה של אלימות מינית בעולם המיזוגני שגברים כמו גיל לוז ונשים שתומכות בהם (רונית צח, אני מסתכלת עלייך) יצרו בשבילנו.

[עריכה] אפרטהייד זכות ההצבעה נגמר, אבל אפרטהייד כלכלי, תרבותי, חברתי ועל האמת, עדיין עומד

[עריכה] המדריך לבעל הברית המתחיל

עוד קצת על בעלות ברית: תפתרו את הבעיות אצלכם בבית

לאה בן נחום (2013), "במקום להגן תפסיקו לתקוף". טיפול שורש - עיתון שחור (בלוג), 18/2/2013. נדלה בתאריך 13/3/2013

"[...]הגבר האקטיביסט שבואו נודה על האמת הוא גם לרוב לבן, מהווה גורם חיצוני, זה לא המאבק שלו, אבל הוא נמצא שם מתוך "סולידריות" מתוך אמונה במטרה, מתוך חוש הצדק המפותח שלו שמאמין שלנשים מגיע בטחון ושוויון, לפלסטיני מגיע להיפטר מהכיבוש ולשכונות מגיע דיור ציבורי. מהות המאבק של קבוצות מוחלשות בחברה הוא שחלק מתהליך השחרור מהחולשה היא הובלה של המאבק שלהן עצמן, זה עיקרון שהוא די ברור לכולנו ולכן אין צורך אמיתי להתעכב עליו, [...] כנראה שלגברים האקטיביסטים שלנו צריך להזכיר את זה מדי פעם, הבעיה היא שהם לא יודעים להיות מובלים, הם לא יודעים להיות חלק, לא יודעים להיות מתוך סולידריות, כי המעורבות שלהם הופכת כמעט תמיד להשתלטות עוינת, כי הצורך העז הזה להיות חלק הופך לנטייה האובססיבית להוביל, להנהיג, לכבוש.

[...] כשאתם מנסים להוביל מהלך עם כוונות טובות ותיאום מלא עם הנשים שמארגנות את האירוע, ה"ג'יהאד הפמיניסטי" יוצא עליכם ששוב ניצלתם את הפריבילגיות שלכם כגברים בעלי כוח כדי להעצים את המאבק הפמיניסטי, ובכך שימרתם את עמדות הכוח שלכם בחברה כמעצימים, כבעלי הכוח שמחזקים את הנשים החלשות, שוב כבשתם והחרבתם עוד מאבק או כמאמר חברה יקרה "באתי להעצים ויצאתי מועצם"

[...]

[...] רוצה להיות חלק מהבאת השינוי המיוחל? תתחיל בלשנות את עצמך. ואז את חבריך. תקים קבוצת מאבק של גברים אלימים ומדכאים, תתחילו בשינוי התודעה הכוזבת שלכם שאתם לא כאלה, אח"כ תפנו לגברים נוספים והפיצו להם את הבשורה, לצעדה שלכם לכבוד יום האישה הבינ"ל אני מציעה חולצות עם הכיתוב "אני גבר אלים ומדכא" ושלטים – "אני מוותר בזאת על הפריבילגיות שלי" או "הורידו את השכר שלי כך שישתווה לנשים באותו תפקיד" כן במקום להיאבק שיעלו לנו את המשכורות אולי תוותרו אתם על התוספות גבר שלכם? זה יהיה הרבה יותר יעיל וגם משכנע, זה יכול ממש לעשות מהפכה! – זה מה שרציתם לא? "גם אני הטרדתי מינית" שאמשיך? אלו רק הצעות אני לא אכניס לכם מילים לפה – זה מה שאתם תמיד עושים ולא באתי כאן להחליף אתכם בתפקיד המדכאת.

שלא תחשבו שאין זכרים שאפשר לעבוד איתם, שיש להם ערכים, וכבוד לאנשים סביבם, חלקם גם נמצאים בלב המאבק, אבל לא תמצאו אותם צועקים על אחרים בפגישות, סותמים לאנשים את הפה בהאשמות, או מתראיינים בשם אחרים. הם שם, אתם פשוט לא סופרים אותם כי הם לא נוהגים באלימות כמוכם."

[עריכה] יוס

יוס ברוך (2013), "שני צירים פוליטיים מהדהדים לי מקרעי המציאות הישראלית בהם אני מתבונן לאחרונה ממרחק בטוח". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/3/2013. נדלה בתאריך 4/8/2013

"שני צירים פוליטיים מהדהדים לי מקרעי המציאות הישראלית בהם אני מתבונן לאחרונה ממרחק בטוח. שני שיקופי מציאות השזורים כחוט השני, ושזורים כמעט בכל ההתנהלות הפוליטית בכל המישורים, מהציבורי ועד האישי.

השיקוף הראשון - "הוילה בג'ונגל". האם אנו נטמעים במרחב הערבי הסובב אותנו, או שאנחנו מנסים לבנות כאן קולוניה אירופית, וילה ממוזגת ומנותקת. למה זה חשוב? כי וילה צריכה חומות הגנה בפני הברברים, היא צריכה מזגן חזק שזולל אנרגיה נגד החום, היא צריכה תקציב בטחון אינסופי, ובעיקר היא צריכה אתוס של שימור עצמי והבדלות מהמרחב העוין בו היא מתקיימת. ראיתם פעם וילה עם בריכה בלי גדר ומערכת אזעקה? אני לא. הוילה בג'ונגל רלוונטית ליחסי יהודים פלסטינים, מזרחים אשכנזים, רוסים וותיקים ועוד. אני לא מתכוון לפרט, אשאיר לכם לחשוב על זה לבד השיקוף השני - "טקטוניקת לוחות וגשרים של שלום". החברה הישראלית בנויה כמו לוחות טקטוניים, שמה שמחזיק אותם יחד הוא מתח בטחוני מועצם ומנופח, וטראומה לאומית אחת גדולה מאוד. בין הלוחות מפרידים קווי שבר עמוקים. יש את קווי השבר הגסים- מזרחים אשכנזים, ותיקים ועולים, יהודים ופלסטינים, אורתודוקסים וליברלים, ויש גם קווי שבר סמויים, שצריך הרבה הקשבה ועדינות כדי לאתר אותם. אי אפשר לאחות את קווי השבר. תזוזת לוחות היא תהליך של שנים. אי אפשר ללחוץ עליהם בכח כדי שיתקרבו. גם אם יהיה לנו הכח, המפגש יגרום רק לרעידות, שברים, וחיכוך רב בנקודת המגע. כור ההיתוך האשכנזי נכשל. הנסיון לזרוק את כל הלוחות לסיר בוער, לערבב ולקבל סוציאליסט אשכנזי ארי וזהוב נכשל כשלון חרוץ. למה? כי אי אפשר למחוק זהויות, וכי אי אפשר לנתק אנשים מהמרחב שלהם (ע"ע סעיף א', "וילה בג'ונגל" לעיל). אז מה כן אפשר לעשות? פשוט. לבנות גשרים של שלום. מתוך הזהות. מתוך השונות. מתוך קווי השבר. כן, אני יודע שיש אנשים שיש להם רגל אחת על הלוח המזרחי ואחת על האורתודוקסי, ויש כאלה עם רגל על יותר משני לוחות. המציאות מורכבת, אין מה לעשות. אבל הדרך היחידה לבנות משהו יציב מכל הלוחות הטאקטוניים האלה שגועשים בכל פעם שהם נפגשים חזיתית, הוא על ידי גשרים אנושיים של דיאלוג ושלום. זה המפתח היחיד - הכרה בזהות, הכרה בשונות, שיח משותף גם על הנקודות הכואבות של ההיסטוריה וההווה (זוכרות, ילדי תימן, קרקעות המדינה). גשרים של שלום, בין שווים, שמכירים במקומות בהם מתקיים ומונצח חוסר השיוויון. רק מעמדה שווה כזאת, על הגשרים שבונות אותם קבוצות זהות מתוך ליבת המנהיגות של הלוחות, אפשר יהיה ליצור כאן בסיס יציב לחברה בריאה והוגנת. כי הבסיס היציב ביותר אינו יציקת בטון או פלדה מתוך כור היתוך או מערבל בטון מפלצתי. הבסיס היציב ביותר לחברה אנושית הוא רגליים עדינות, גמישות, רגישות וקשובות של הקשבה ושיח. כן, זה הפוך לסטיריאוטיפ שאומר "יציב פלדה". מהיום אימרו "יציב קנה סוף".

אני יודע שהטקסט הזה לא מעובד. אנסה ללטש אותו לשניים שונים לפחות, לקראת ביקור אובמה והספר החדש שבא לי ללדת."

יוס ברוך (2013), "כמו שהשבע לא יכול להבין את הרעב". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 3/8/2013. נדלה בו ביום

"כמו שהשבע לא יכול להבין את הרעב, רוב האשכנזים לא יכולים להבין את המזרחים.

אבל המזרחים מבינים, טוב מאוד הם מבינים, את התרבות הזרה, את ההתנשאות, את הגזענות ואת האפליה. הם מבינים את זה מגיל צעיר מאוד, כמעט בכל מסלולי החיים שהם פוסעים בהם. השד העדתי אינו בעיה מזרחית. הוא בעיה אשכנזית. כי הגזען הוא החולה, וישראל היא לא מקרה ייחודי של הגמוניה אירופאית קולוניאליסטית או ניאו קולוניאליסטית. אנחנו אמנם לא בשנות החמישים, אבל שלל גילויי ההכחשה, האשמת הקורבן, ואפילו הגילוי המרעיש "יש אשכנזים שקשה להם" כולם סימפטומים של אותה קאסטה חולה, שחושבת שמגיעה לה יותר מלאחרים בגלל אושוויץ, או בגלל שסבא שלה נסע על טקרטור, או פשוט בגלל שהם הגיעו קצת לפני היהודים הספרדים. - אותה קאסטה שלא נעים לה להתמודד עם האמת - שיש לה סבתא גזענית, או אמא גזענית, או גם וגם, ושאולי, גם איפשהו בתוך תוכה, גם היא גזענית. אף פעם לא שמעתי טיעון ענייני למה יש רוב אשכנזי באקדמיה, בבית המשפט העליון, בפרלמנט, בממשלה ואפילו במפלגות הפסיאודו סוציאליסטיות הגדולות. מעטים מאוד האשכנזים המוכנים להודות בפריבילגיות שלהם. רובם בוחרים לקבור אותן לצד הגזענות בתוך הבקבוק הישן שהם קוראים לו "השד העדתי"."

[עריכה] נשים מוצלחות כמודל לא מוצלח: מה אפשר ללמוד מהן ועל מה כדאי לוותר?

ג'ניפר ונסקו שואלת מדוע בתקשורת מנסותים להציג נשים מצליחות כמודל לחיקוי? והאם זה בסדר להציג את הכללים להצלחה מבלי לנתח את המשמעות הערכית-חברתית שמאחוריהם? היא עונה בניחוש ובשטחיות שזה כנראה יותר קל לסקר אישיות מאשר נושאים חברתיים. מבלי להסביר מה בדיוק הסיבות לקשיים הללו (רמז: נושאים חברתיים לא מוכרים פרסומות? ע"ע קפיטליזם?). ג'ניפר מסכמת בכך שלשיטתה, זה בסדר שמנהיגה עסקית פשוט תקדם את עצמה או תשתף אחרות בידע שלה כדי שגם הן תצלחנה. היא מצטטת את מיכאל לואיס (הופס -גבר!):

אבל, בעין מהפכנית, כשאת אומרת לנשים שהדרך להתקדם היא באמצעות הידבקות לכללים וציפיות שנבנו בצורה מוטה, ובמיוחד כשאת מבינה שמה שאת אומרת הוא פרדוקסלי - את עושה נזק. מנהלת התפעול של פייסבוק, שריל סנדברג, מציעה לנשים בספרה " Lean In: Women, Work and the Will to Lead" להמנע ממשא ומתן עם המנהלים שלהן, וגם שרצוי שיהיו חייכניות ויתרכזו בטובת הכלל:

כי את צריכה קודם להבין שכמו שאמר האנתרופולוג רוי רפפורט, הסכמה להשתתף בביצוע טקס חברתי היא חלק מהאישרור וההבנייה של כוחו החברתי של הטקס:

הערך "רוי רפפורט" בויקיפדיה האנגלית. נדלה בתאריך 17/3/2013

כלומר, בעצם זה שאני מתחתן, אני נותן את האישור שלי, ההסכמה שלי, ההצבעה שלי על חתונה כטקס חברתי בעל משמעות וחשיבות. ולכן, גם אם לדעתי חתונה היא כלי הכרחי ל"הצלחה", הרי שאם אמליץ עליה לאחרים, עליי להודות בפני עצמי ובפניהם שאני פשוט בעד חתונות. אחרת זה מגוכח, צבוע ובעיקר אנטי-מהפכני. להמליץ לנשים לקבל את מקומן הלא-פריווילגי ככלי להעצמה, זה ההפך המוחלט מהעצמה.

[עריכה] חתונה גאה והזכות להורות

ניר עם התמונה המהממת!!! >> עדכון 12-2013 - אין לי מושג מה הקישור הזה, בכל אופן הנה תמונה אחרת של ניר וינגרטן https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151501532427087&set=t.621162848&type=3&theater "מדינת עבריה"

(יש אצל דורון גם תמונה מוצלחת, שווה להביא לכאן)

דורון מוסנזון (2013), "כמה מילים על צדק ושיוויון". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 14/12/2013. נדלה בו ביום

באנגלית יש שתי מילים שכדאי לשים לב להבדל ביניהם. הראשונה זה EQUALITY, שאומרת שיוויון. זה אומר להיות אותו דבר, לקבל את אותו דבר באופן שווה. אבל שיוויון מניח שכולם מתחילים מאותה נקודה ולכן מגיע להם לקבל את אותם הדברים בדיוק. אבל כל מי שיש לו איזושהי מודעות לעולם סביבו יודע שזה לא נכון. אנשים הם לא אותו דבר. וכאן מגיעה המילה השנייה, EQUITY, שמורפיקס מתרגם כצדק או הגינות. זה אומר שכל אחד מקבל את מה שהוא צריך בהתאם לאיפה שהוא נמצא, במטרה לא לתת לאנשים את אותו דבר בדיוק, אלא לתת לאנשים את הדבר שהם צריכים לקבל בהתאם לשוני ביניהם.

וכן, אנחנו שונים ואנשים שונים צריכים דברים שונים. לי יש שתי רגליים שעובדות די בסדר, אבל למישהו אחר יש כיסא גלגלים. לי יש עור די בהיר, אבל למישהו אחר יש עור כהה. אני אדם די רזה, יש אנשים שהם די שמנים. ועוד ועוד ועוד. ואנשים שונים צריכים דברים שונים בשביל להתמודד עם העולם, כי לא כולם מתחילים מאותו מקום, ולא כולם צריכים אפילו להיות על אותו מסלול. לפני שמדברים על שיוויון צריך לדבר על צדק.

איך זה קשור למשהו? המאבק המתוקשר שיש לאחרונה בקשר לזכות של זוגות חד-מיניים להנשא הוא מאבק עם חשיבות מסוימת. לא כי אני חושב שנישואין זה מוסד מוצלח במיוחד, אבל כי יש משהו חשוב בעובדה הסמלית שאדם יכול או לא יכול להנשא כשאין סיבה מוצלחת שימנעו ממנו את זה, וזה מסמל הרבה מהדברים אחרים שהקהילה הלהט"בית נאבקת בהם ובשבילם.

אבל באמת שצריך לזכור שזה לא הדבר הכי חשוב שיש ללהט"בים להאבק למענם. כן, לכולם מגיע להנשא אם הם רוצים, אבל אולי כדאי קודם כל לשנות את הצורה שבה אנחנו מחנכים את הילדים והנוער לסובלנות כלפי האחר? לנסות למגר את האלימות כלפי להט"בים? לנסות לפועל גם למען זכויות של טרנסג'נדרים והכרה בקיום של ביסקסואלים? אלה דברים שלדעתי יותר קריטיים לחיים של אנשים.

אז צריך אולי פחות לדבר על שוויון, ואולי לדבר קצת יותר על צדק. למרות ובגלל שצדק זה יותר מורכב, צדק זה יותר רגיש. ומה לעשות- אין סימן מתמטי לצדק.

[עריכה] 1% מול 99%

[עריכה] מה ה1% חושבים לעצמם?

דפנה מאור (2014), "ה–1% הנרדף // האנשים שהשחיתו את הקפיטליזם". דמרקר גלובל, 16/2/2014. נדלה ב25/2/2014

לא כל העשירים הם טום פרקינס - המיליארדר ואיש ההשקעות שהקים את קרן ההון סיכון קליינר פרקינס קופילד באיירס - אבל אין לי ספק שעשירים רבים בארה"ב, ואולי גם כמה אחרים סביב העולם, הנהנו תוך שהם מביטים סביבם בזהירות וחייכו בזווית אחת של הפה חיוך קצת היסטרי כשפרקינס הציג פרק שלישי במסכת של יוהרה מנותקת. בראיון שנתן לאדם לאשינסקי ממגזין "פורצ'ן" (כמה אירוני) טען פרקינס שאנשים צריכים לקבל זכויות הצבעה בבחירות בהתאם לשווי המס שהם משלמים, והציג את המודל שלו לדמוקרטיה – "מי שלא משלם מס לא זכאי להצביע, אבל אני חושב שזה צריך להיות כך: אם אתה משלם מיליון דולר, אתה זכאי למיליון קולות".

פרקינס סבור שמיסוי פרוגרסיבי הוא סוג של רדיפה, ושהממשלה היא "חיה ענקית שצריך להאכיל אותה באמצעות מסים. והמסים עולים ועולים ועולים". לדבריו, הפחד הגדול ביותר של ה–1% הוא העלאת מסים, שתגרום להכחדתו של המעמד.

בחודש שעבר יצא פרקינס פעמיים להגנת בני מעמדו. במכתב למערכת "וול סטריט ג'ורנל" הוא כתב שמלחמת המעמדות נגד העשירים מזכירה לו את רדיפת היהודים על ידי הנאצים, תוך שהוא מתייחס לליל הבדולח. בראיון הבהרה שנתן לאחר שמכתבו עורר זעם אדיר ותהיות לגבי מצבו המנטלי, הוא הכביר וחזר כי יש דמוניזציה של העשירים: "כשמתחילים לחרחר שנאה נגד מיעוט זה עלול לצאת משליטה. ה–1% אינם אלה שגורמים לאי שוויון, הם אלה שמייצרים מקומות עבודה".

[עריכה] הכל בשליטה! מה את עומדת לעשות עם זה?

• דיון ותמונה מוצלחת אצל ירון בנעזרי הכל בשליטה! מה את עומדת לעשות עם זה?

גל מור מספר קצת על החופש שנשאר אצלנו, ה-99%:

גל מור (2003), "מצב הרשת: אספסוף חכם". אתר YNET - מחשבים, 20/6/2003. נדלה בתאריך 5/9/2013

"מוכר שטיחים בסניף "מייסיז" במנהטן, מה יש לו בחייו? הוא מביט משועמם בשעונו, סופר את הדקות עד לסיום יום העבודה, כשלפתע נכנסים לחנות מאות אנשים ומתבוננים בעניין בשטיח שמחירו 10,000 דולר. הם טוענים כי הם שוקלים לרכוש את "מרבד האהבה" הזה עבור המחסן בו הם מתגוררים יחד. לאחר פחות מ-10 דקות הם מחליטים לרדת מהעניין ונעלמים מהמקום.

"חברי הקבוצה הם חלק מפרויקט האספסוף, ניסוי בשינוע קבוצות של בני אדם למקומות ציבוריים בנקודת זמן מסוימת. ההצטרפות לקבוצה היא על בסיס היכרות אישית וההודעות נשלחות בין החברים בדואר האלקטרוני בלבד. כמובן ששיטה זו מצוינת לארגון הפגנות מחאה אך לא זו המטרה של המארגנים, שמשתדלים, לטענתם, להימנע מאמירה פוליטית. האירוע הראשון במסגרת הפרויקט היה במאי והשני נערך במייסיז.

"מאחר שרשויות אכיפת החוק שמו עין על אירועי האספסוף, המארגנים מנסים לשמור בחשאי על הפרטים המדויקים של האירוע עד הרגע האחרון. מנהיג האספסוף, המכנה עצמו "ביל" מעיד כי קיבל פניות מרחבי ארה"ב מאנשים המעונינים להקים קבוצות דומות. "אני מקווה שהם יחקו אותנו", אומר "ביל" ל"ויירד", "אחד מהם שאל אותי אם הוא יכול 'לגנוב' את הרעיון, אך זו לא גניבה. קשה לקרוא לזה רעיון. מדובר באספסוף, ללא סיבה. זה הכל. יש משהו פשיסטי בהופעה של המון דומם, חסר מחשבה, המושפע מסרטים מלאי ייאוש ורקב כמו "מועדון קרב", המושפעים מהמציאות המייאשת.

"'ההשלכות של האספסוף החכם הן טובות וגם רעות', כותב הווארד ריינגולד בספרו "אספסוף חכם" (Smart Mobs), 'הטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת את היווצרות האספסוף החכם, בעזרת תקשורת ניידת ושבבים המוטבעים במכשירים יומיומיים. אפשר להשתמש בה כדי לחזק את הדמוקרטיה אך גם להשיק מתקפות טרור'."

[עריכה] שרתי הסירנות של לנייר - ה-1% החדש

ראי גם: שדה האוהלים 2: מאואיזם דיגיטלי וביקורות ראי גם: ריגול פוליטי (בפרק 3 - מדריכים טכניים)

ג'רון לנייר מצוטט אצל אשר שכטר (2013), "העתיד שייך לעשירים // 'האינטרנט הרס את מעמד הביניים'". מרקרויק, אתר דמרקר, 4/9/2013. נדלה בו ביום

"העתיד שמצייר לנייר הוא במובן מסוים גרסה קיצונית יותר של המציאות הנוכחית. לא, רגע, הוא מתקן ומדגיש: העתיד יהיה הרבה יותר גרוע, ויהיה שייך כולו לבעלי המחשבים החזקים, שייהפכו לאליטות החדשות. לנייר מכנה את אותם מחשבים Siren Servers ‏("שרתי סירנות"‏), רשתות מתוחכמות שכל מטרתן לאסוף מידע מבלי לשלם עליו. המידע הזה מנותח לאחר מכן על ידי המחשבים החזקים בעולם, שמנוהלים על ידי כמה מהאנשים החכמים בעולם, ובתוצאות, שנשמרות בסוד, נעשה שימוש כדי לבצע מניפולציות במשתמשים. ולמי שייכים אותם מחשבי־על? ל–1% של המאה ה–21: גוגל פייסבוק כל החברות שבעיני רבים עדיין מסמלות משום מה קדמה ודמוקרטיזציה. ובזמן שמחשבי העל משתלטים על הכלכלה ובעליהם מתעשרים, שכבה רחבה ביותר של אנשים שמשתייכים כיום למעמד הביניים תידרדר לעוני.

"שורשיו של העתיד הקודר הזה, במקרה שלמישהו היה ספק, נטועים עמוק בהווה: הווה שבו האי־שוויון מעמיק, וחברות הטכנולוגיה הגדולות נהפכו לגרסה 2.0 של סוחרי הנגזרים חסרי האחריות בבנקים הגדולים בוול סטריט - רק שבמקום לסחור בניירות ערך הם סוחרים במידע על חייהם הפרטיים של אנשים.

"בזמן שיזמי אינטרנט בכל העולם, ממארק צוקרברג ועד לסטארט־אפיסט המצוי, מדברים בשבחי יכולותיה של הטכנולוגיה לפתור את הבעיות המהותיות העומדות בפני העולם, לנייר טוען בתוקף: להפך. לדבריו, תעשיית האינטרנט בצורתה הנוכחית תרמה להחרבתו של מעמד הביניים ולהעמקת האי־שוויון. מעמד הביניים, שפעם היה מרוויח משרות, ביטחון ושיפור באיכות החיים הודות לקדמה טכנולוגית, סובל כיום משחיקה בשכר ובביטחון התעסוקתי, מירידה באיכות החיים ומחרדה גוברת בכלכלה שלא מייצרת מספיק משרות עבורו, והוא מצופה להיות מרוצה מכך שבתמורה לכל אלה הוא קיבל את הזכות לעשות לייק בפייסבוק ולהעלות תמונות לאינסטגרם. "אין אף מדינה מתקדמת מבחינה טכנולוגית שלא חוותה עלייה באי־שוויון במקביל לעלייה ב–Big Data", הוא אומר."

"חלק גדול מהכלכלה שלנו, אומר לנייר, משתנה לנגד עינינו מכלכלה פורמלית, שבה יחסי עובד־מעביד מוסדרים בשורה של חוקים והסכמים כתובים, שמבטיחים לנו הגנה מפני פיטורים לא מוצדקים, שכר הוגן והטבות אחרות, לכלכלה לא פורמלית שבה אנחנו משמשים, במקרה הטוב, רק כניצבים. המידע שלנו, כלומר החיים שלנו כפי שהם משתקפים ברשתות חברתיות ובשימוש שלנו בשירותים כמו ג'ימייל או יוטיוב, הוא שמתניע את הערך העצום של חברות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל. הוא זה שמאפשר להן להכניס מיליארדי דולרים. בלי המידע הזה, כלומר ההשתתפות שלנו ברשת, אין להן ערך. ועדיין, בזמן שהן עושות קופה אנחנו לא מקבלים דבר, ומסתפקים בהטבות לא כספיות שלהן אנחנו מייחסים ערך: מוניטין, למשל, או סתם חיבה.

"למעבר הזה יש מחיר. כל מי שלא נמצא בצד הנכון שלו, כלומר בצד של עובדי הרשתות או מקימיהן - ומדובר ברוב המוחץ של בני האדם - נמצא מחוץ למשחק, ובעצם מחכה בסבלנות לזמן שבו הטכנולוגיה תהפוך גם את המשרה שלו למיותרת לטובת שירותים אוטומטיים מבוססי מיקור המונים.

"בספר החדש ובראיונות אוהב לנייר להשתמש בדוגמה של אינסטגרם וקודאק. בשיאה, כשהיא נהנית מההצלחה ההיסטרית של הקודאכרום, העסיקה קודאק 140 אלף איש והיתה שווה 28 מיליארד דולר. היא ייצרה משרות, פתחה מפעלים והביאה ערך אמיתי לכלכלה האמריקאית. היא אפילו המציאה את המצלמה הדיגיטלית ‏(ואז קברה אותה במרתף‏). כשפשטה רגל ב–2011, אחרי שנים רבות של דעיכה אטית וירידה תלולה במכירות, קודאק עדיין העסיקה 7,000 איש.

"אינסטגרם, לעומת זאת, נוסדה ב–2010 וזכתה די מהר להצלחה. באפריל 2012 היא נמכרה לפייסבוק תמורת מיליארד דולר. החברה הצעירה, כוהנת הצילום של העידן הדיגיטלי, ירשה במידה רבה את מקומה של קודאק כפלטפורמה שדרכה אנשים רגילים חולקים בתמונות את סיפור חייהם - באופן אירוני, באמצעות פילטרים שחלקם מחקים במכוון סרטי צילום ישנים של קודאק.

"כשנמכרה לפייסבוק, העסיקה אינסטגרם רק 13 אנשים. לא היה לה מודל עסקי. זו, בקיצור, הבעיה כולה: במבנה הנוכחי של תעשיית האינטרנט, למפעל טקסטיל כושל יש יותר ערך עבור החברה מאשר לחברת אינטרנט נוצצת עם שווי של מיליארדי דולרים. הטכנולוגיה, באופן פרדוקסלי, מרוששת את מעמד הביניים במקום לרומם אותו."

ולגבי הבעייתיות במצב הזה:

"הוא מדגיש אמנם שאין לו שום דבר נגד אנשים כמו מארק צוקרברג או סרגיי ברין, שלדבריו הוא מכיר ואינו מפקפק בטוהר כוונותיהם, אך מיד לאחר מכן הוא פוצח בביקורת חריפה של פועלם. "הבעיה היא לא בצוקרברג או בברין כאינדיווידואלים, הבעיה היא באופן שבו מעוצבת המערכת: בתמונה הגדולה, בשאלה למה אנחנו מייחסים ערך. האם אנחנו מייחסים ערך למשרות ולצמיחה בת קיימא, או למידע שיכול לשמש כדי לבצע מניפולציות באנשים? צריך להבין שאם זה מה שאנחנו מעריכים כחברה, זה אבסורדי ונהרוס את עצמנו".

"[...]

"המעמד היצירתי, הפרולטריון החדש, שוחה בלייקים ובעוקבים, אבל מתקשה לשלם עם זה שכר דירה בעולם האמיתי. .. 'כואב לי לומר את זה', הוא כותב, 'אבל נוכל לשרוד רק אם נהרוס את מעמד הביניים של המוזיקאים, העיתונאים והצלמים'. רק כך, הוא מסביר, יבינו שאר חברי מעמד הביניים שהטכנולוגיה בצורתה הנוכחית לא מציעה להם עתיד טוב יותר, אלא רק צורה חריפה וערמומית יותר של ניצול."

יש כאן בעצם שלוש טענות:

• ייחוס ערך למידע ומוניטין במקום למשרות וצמיחה, הוא דבר הרסני לחברה שלנו.
• הקשיים של מעמד הביניים נובעים מכך שהם משקיעים זמן ביצירת תוכן ברשתות החברתיות ואינם מתוגמלים על התוכן, ולכן אין להם איך להתמודד עם עלויות דיור ומזון.
• הקש האחרון בפני הכרה ציבורית בחוסר-המודעות לניצול החריף ששרתי הסירנות מנצלים אותנו, הוא קיומו של מעמד ביניים של מוזיקאים עיתונאים וצלמים, שמצליחים ליצור את המיסוך-התודעתי. ברגע שמעמד זה יקרוס, כולנו נבין את הניצול של שרתי הסירנות.
• אין בעיה בקפיטליזם של מידע, כל עוד ליצרני המידע בתחתית שרשרת המזון יש איך לסגור את החודש.

אז בואו נסתור את הטענות האלו אחת-אחת.

• ייחוס ערך למידע ומוניטין קיים כבר אלפי שנים, הרבה לפני המצאת האינטרנט. קשה לראות בו דבר הרסני. עם זאת, ייחוס ערך למשרות וצמיחה הם ערכים חדשים יחסית, שהתחילו להופיע אי-שם עם בואה של המהפיכה התעשייתית. תרבויות פרה-תעשייתיות ופרה-קפיטליסטיות הסתרו יפה גם עם אנשים שאינם בעלי משרות, ולעיתים אפילו עם אנשים שאינם בעלי מקצוע. השוו למעמדם של בתי-המשוגעים, שלמעשה הומצאו כדי להפריד בין בעלי המשרות והמקצוע לאלו שאין להם כאלו. בתי המשוגעים הומצאו ביחד עם השיטה התעשייתית-קפיטליסטית.

לפיכך, ייתכן והדבר ההרסני לחברה הוא דווקא הלגיטימציה לצורך בצמיחה ומשרות, במקום הלגיטימציה לצורך בקיימות התא המשפחתי או התא הקהילתי.

• אם הקשיים של מעמד הביניים להתמודד עם עלויות דיור ומזון קשורים ללייקים בפייסבוק, היה צריך להיות שיעור משמעותי של מעמד הביניים שמשתמש ברשתות החברתיות. ואכן, הסקר של TNI-טלסקר במאי 2012 מציג ש71.2% מהגולשים, גולשים לפייסבוק רועי גולדנברג (2012), גלובס. הנתונים תואמים גם לסקר של חברת קומסקור משנת 2011, המציג ש94.3% מהגולשים הישראליים גולשים לאתרי רשתות חברתיות ומבלים בהם ממוצע של כ-33.2% מהזמן שהם גולשים באינטרנט --(2012), אתר איגוד האינטרנט הישראלי. נשאר לבחון כמה מהישראלים גולשים בפועל.

נשמע גם שההנחה של לנייר, שגלישה מרובה תורמת לפגיעה ביכולת ההשתכרות של מעמד הביניים - עומדת בסתירה לנתונים מהשטח. בסקר World internet project, הכולל את כלל האוכלוסיה בישראל, נמצא שבקרב בעלי שכר הגבוה מהשכר החציוני, שיעור השימוש באינטרנט עומד על 88%, ובקרב אלו ששכרם נמוך מהחציוני, השיעור עומד על 64%. -- (2011), אתר איגוד האינטרנט הישראלי. אפשר לטעון שהנתון הזה הינו אופייני לחברה הסטארטאפית הישראלית ואיננו מאפיין את שאר העולם, אבל בכל אופן, לפחות אצלנו זה לא עובד לפי לנייר.

• לגבי המיסוך התודעתי, קשה להביא נתונים מספריים. אבל ברור שבעידן שבו כל פרחח עם טלפון חכם יכול להיות עיתונאי וצלם, הטענה שמעמד ביניים שלם של צלמים חוסם מאיתנו את התודעה, היא קצת שערורייתית. נשמע יותר סביר לטעון שמעמד שלם של בעלי הון מתחזק מעמדות חצר שתפקידם למסך את התודעה, ובעניין הזה תפקידן המסורתי של רשויות השלטון כגון המשטרה, הצבא ואפילו העיתונות המסחרית, נשמע כרלוונטי יותר מתפקיד שכבה כלכלית-חברתית כזו או אחרת.
• הקפיטליזם של הידע, כלומר, היכולת לצבור BIG DATA ולהשתמש בו ללא כל מגבלות ציבוריות, או ללא כל שקיפות ציבורית, הוא נגזרת ישירה של עידן הקפיטליזם הגלובלי. הסטטוס היום הוא שתאגידי הענק חסינים מכוחן של המדינות: ברמה הגלובלית, יש דיון מתמשך בין מעצמות כגון סין וגוגל. וגם ברמה המקומית, ישראל לרוב חסרת-אונים מול התאגידים הגדולים: ע"ע המפות של גוגל ובסיסי צה"ל, ע"ע דואל מוצפן שאסור אצל ספקיות התוכן הישראליות אבל מותר דרך הדואר של גוגל. וגם פייסבוק נענית רק ל-50% מהדרישות של המדינה -- (2013), אתר איגוד האינטרנט הישראלי. כלומר, הציבור, ה-99%, איבד את יכולתו לשלוט ב-1% באמצעות המדינה. פורמט חדש של שליטה נוצר, וצובר את הכח המוחלט - התאגידים הרב-לאומיים. לשיטתי, זו הבעיה עצמה: אבדן השליטה. שהרי בסופו של דבר גוגל עצמה משלמת יפה לעובדים שלה, הם מסוגלים לקנות מזון ולשלם שכר דירה. בכלל, ראינו מקודם שרוב הגולשים משתכרים מעל השכר החציוני. אז לדעתי בעיית סגירת החודש היא רק סימפטום של הבעיה השורשית: אבדן תחושת השליטה במה שקורה כאן, על הכדור שלנו.

מתן הערך לאיסוף מידע אינו בעיה בפני עצמה. הבעיה היא הקפיטליזציה של המידע, או יותר נכון, העובדה שלאחר שהמידע הזה נאסף, הוא זמין רק לבעלי ההון. אם המידע היה ציבורי, כמו בסדנא לידע ציבורי או כמו בפרויקטי תוכנה חופשית, הרי שכל האנושות הייתה מרוויחה מכך. אז גם היה הרבה פחות משתלם לעסוק בצבירת מידע חסרת תכלית ברורה, כמו הטירוף של שרתי האחסון של דואר גוגל.

כדאי להעמיד בסימן שאלה את הסברה שלו שהרווחה נמדדת במשרות. החברה המערבית מתקדמת לתרבות של שפע. אולי אין באמת חובה שכולנו נהיה מועסקים במשרות מלאות. הסוציאליסטים ידברו על חלוקה נרחבת של משרות חלקיות של 4-20 שעות בשבוע. והקפיטליסטים ידברו על שכבות שלמות שיכולות לקבל 'פטור' מעבודה בכלל.

מעבר לכך, יש לראות שהטכנולוגיה לא נועדה כדי לספק קיימות למעמד הביניים. פייסבוק לא מייצר לי ארוחת צהריים וגם לא קורת גג. מעולם לא ציפינו שיעשה זאת. הניצול, כלומר, שאיבת המשאבים ממעמד הביניים למעמד שרתי הסירנות, קיים, אבל מימדיו צנועים ממה שלנייר מצייר. וגם, יש ערכים חדשים שמעמד הביניים מרוויח מהטכנולוגיה - גם לנייר מסכים לכך.

במובן מסויים גם עכשיו האנושות כולה מרוויחה - פחות עצים משמשים לפרסום כאשר רוב המידע והמסרים הפרסומיים נעים ברשת. יש בכך יותר קיימות באופן אפריורי. ברגע שהמיחשוב יפסיק לנצל אנרגיה של דלקים פוסיליים, יתכן ואפילו אפשר יהיה לומר שזה ממש מבוסס על אנרגיות מתחדשות. ואולי גם אפשר לדבר על אתיקה של הקמת חוות שרתים, על ניצול-מחדש של צ'יפים ישנים וחישוב נכון של העלויות החיצוניות של משאבי מחשוב (כגון אבדן מחצבים נדירים וזיהום בתהליך הייצור, וכן, יש לבחון גם שמירה על זכויות עובדים ועלויות מיקור-חוץ-לצד-השני-של-העולם אגב יש מילה כזו, שמדברת על מיקור-חוץ לעבודה להודו-סין).

בהמשך, לנייר מבקר את העובדה שהטכנולוגיה בפני עצמה איננה יצרנית:

"אני זוכר שב–2011 ראיתי את הצעירים בכיכר תחריר וחשבתי לעצמי, הילדים המבריקים האלה שרוצים עתיד, אולי ייצא מזה משהו. אבל אז חשבתי לעצמי: בטוויטר ובפייסבוק אפשר להשתמש כדי להתלונן או לארגן הפגנה, אבל לא כדי ליצור משרות. אז אחרי המהפכה במצרים עדיין לא היו לאותם ילדים משרות, והמדינה גלשה לכאוס. אתה לא תשמע את האנשים בעמק הסיליקון שאמרו ב–2011 שהמהפכה במצרים היא הניצחון של טוויטר אומרים שמצרים ב–2013 היא הכישלון של טוויטר או פייסבוק".

זה כמובן גם מתחבר לדברים שאמר נועם יורן על הפייסבוק ככלי לתלונות:

מתעוררת מייד השאלה, אז מה הפתרון? לדעתי, הפתרון הוא כאמור בריסוק הפריוילגיות של מי שמרכז מידע - ע"י פירוק הנורמה הקפיטליסטית שמקנה פריוילגיות למי שיש לו. מיסוי פחמן/זיהום יכול לעבוד כאן, כי מי שיחזיק חוות שרתים גדולות יצטרך לשלם על הרבה פליטת חום ופחמן. גם נורמה של שתפנות, כמו בעולם התוכנה החופשית או יותר נכון בתנועה הפיראטית, יכולה לעודד מצב שבו אנשים נמנעים מריכוז מידע=כח בידים מצומצמות, והתוצאה כאמור היא שהאנושות כולה מרוויחה.

אפשרות נוספת היא לדלל את הלגיטימציה של מעמד ה"לא עובדים", או יותר נכון, לבנות לגיטימציה לגידול אוכל עצמאי וקיימות משקית סמי-אוטרקית. דילול תעבורת האנרגיה הטרנס-ימית יכול להוביל להתבססות חזקה יותר על משאבים מקומיים. אולי גם סוף עידן הנפט. בכל אופן, התוצאה תהיה שרידות טובה יותר וחופש רב יותר למעמד הביניים, כשזה יכול להבטיח לעצמו קיום בסיסי על מזון ומגורים. ואז, נותר פנאי רב ללימוד ושיתוף ידע.

לנייר מציע פתרון אחר. הוא מתעלם מהתהליכים הגלובליים של שימוש באנרגיה וכו', ומצטמצם לסוגיית השכר. רק צריך שהמשתמשים יקבלו צ'ק בחזרה משרתי הסירנה:

"הפתרון, לדברי לנייר, הוא פשוט. כל כך פשוט שהוא נראה בלתי אפשרי: כולנו, הוא אומר, צריכים לקבל תשלום עבור התוכן שאנחנו מייצרים - עבור החיפושים בגוגל והפוסטים בפייסבוק והציוצים בטוויטר והתמונות בביקיני באינסטגרם. למשל, אם בני זוג מכירים באמצעות אתר היכרויות, האלגוריתמים של האתר יכולים לעקוב אחר מערכת היחסים שלהם. אם הם נישאים ונשארים יחד 30 שנה, והמידע הסטטיסטי שמספקת מערכת היחסים ביניהם מאפשרת לאתר לשדך בין שני בני זוג אחרים, הם צריכים לקבל תשלום קטן. כך, אומר לנייר, אנו יכולים להרוויח ממיקרו־תמלוגים על המידע שאנחנו מוסרים ברשת."

[עריכה] הפריוילגיה ככלי הרסני

ליאת שקד (2013), "אני ממעטת לרכוש עיתונים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 13/9/2013. נדלה בו ביום

"אני ממעטת לרכוש עיתונים, לעיתים קונה, מזכיר לי את הבית ביום שישי. היום קניתי עיתון, ובכותרת ציטוט ממילותיה של גולדה מאיר: "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי: 'רבותי! אולי בכל זאת נגייס מילואים?' לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל. היו חושבים שאני טיפשה".

"אז ככה, מדובר באישה שהיתה ראשת ממשלה, היחידה בתולדות המדינה. אותה אישה שכבר אמרו עליה שהיא "הגבר היחיד בממשלה". אותה אישה, גולדה מאיר, *פחדה שיחשבו שהיא טיפשה*! כי זה המעמד שלנו בחברה. גברים מרשים לעצמם ללהג על כל דבר, גם דברים שהם לא מבינים בהם כלום ושום דבר. נשים, לעומת זאת, אם תעזנה להגיד משהו "לא במקום", תתפשנה כ*טיפשות*.

"#פטריארכיהתתפגרי"

[עריכה] שיח פריוילגיות-ספטמבר 2013

http://haemori.wordpress.com/2013/09/09/dovrat/ לחלוק ולא לחלק: מה נשכח בשיח הפריבילגיות מאת כותבת אורחת לין חלוזין-דברת

http://haemori.wordpress.com/2013/09/12/privilege2/ שיח הפריבילגיות והנסיגה מהפוליטי מאת גל כץ

https://haemori.wordpress.com/2013/10/02/kfircohen/ תגובה: הזמן המשיחי של השמאל 2 באוקטובר 2013 כפיר כהן

[עריכה] התעשרות כשיעבוד, המקרה של התוכנה החופשית

http://spinningold.wordpress.com/2013/03/11/intro/

[עריכה] ריבוד

רבקה גלעד (2014), "חיבת לכתוב גם כאן, תעשו לי טובה שמאלמזרחיות.ים". פוסט בפייסבוק, 30/7/2014, נדלה בו ביום

חיבת לכתוב גם כאן, תעשו לי טובה שמאלמזרחיות.ים יקרות.ים, אבל מזרחים ששונאים ערבים(מוסלמים ונוצרים) וסודנים, זה לא רק בגלל הדיכוי האשכנזי וכל הטיעונים הסוציולוגים האלה. שיש בהם הרבה צדק. (העדרמשאבים לחינוך, עוני, הסתה, נפרדות מהאויב הדומה וכו')

זה פשוט גם כי יש גזענות כלפי השחור ממך.

ותתפלאו, אבל מול ערבי(שוב, מוסלמי או נוצרי) ומול סודני - אנחנו כמעט אשכנזים (לא בדיוק כי אנחנו לא הגמוניה, אבל כמעט, כי חוצמיזה אנחנו שולטים בהם ורודים בהם: אנחנו המעסיקים שלהם, בעלי הדירות שלהן, עושות להם אפרטהייד, צועקות להם מוות ועושות בהם לינצ'ים בקטע לאומני וגזעני ופשיסטי. תרצו או לא.)

ואני לא מחדשת כלום.

נשבעת שיש את זה באסופה לאחותי - פוליטיקה פמיניסטית מזרחית. במאמרה של ד"ר ויקי שירן ז"ל: לפענח את הכוח וכו'.

לא רק שיש מזרחים שידירו ערבים ממאבק משותף נגד ההגמוניה והדיכוי האשכנזי. יש גם מזרחים שסתם יתעללו בערבים וסודנים, כי שחור זה רע. וכי גם בתוך הקהילה המזרחית חתול שחור מביא מזל רע.

וגם, כל פעם כשמזרחית לבנה ממני קראה לי כושית בחיים, זה לא היה כי אשכנזים חינכו אותה לשנוא את עצמה. זה היה כי פשוט היא היתה לבנה ממני. הלובן קיים גם במזרחים. וזה לא שכולנו רק מיעוטים שחורים נרדפים מול אשכנזים. יש בנו היררכיית שחורות ויש בנו ניצול יחסי כוח ודיכוי של השחורות.ים מאיתנו.

יאללה נראה אותנו עם טיפה מודעות עצמית, טיפה לקיחת אחריות וטיפה פחות זחיחות.

[עריכה] רעיון גננות

אצל גור

[עריכה] צדק תרבותי

איה שוויד על חלוקה הוגנת של משאבי תרבות

ויש גם את הנושא הזה אצל המזרחים. למשל קובי אוז מצטט את אביהוא מדינה:

קובי אוז (2013), "מדינה: אמרו לי שאתם מכריזים בגלי צה"ל שזה ערב של 'גדול היוצרים המזרחיים'." פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 28/5/2013. נדלה בו ביום

"מדינה: אמרו לי שאתם מכריזים בגלי צה"ל שזה ערב של 'גדול היוצרים המזרחיים'. זה מה זה עלבון. זה כל כך לא נכון. אני לא פחות ישראלי מכל אחד מכם. מאיפה לקחתם את החוצפה לכנות אותי 'מזרחי' ולא 'ישראלי'?

"רסקין: זה, אתה יודע, לא נעשה בכוונה, אף אחד פה לא..

"מדינה: כן, אני יודע שזה לא בכוונה, כבר 50 שנה שזה לא נעשה בכוונה. אבל זה מעליב. זה פוגע בי. אני לא מתרגש מהערב הזה, אבל דבר כזה מעליב אותי. הוא מפרק לי את העם שלי לשניים, ואני לא רוצה שיפרקו אותו לשניים.

"רסקין: אבל יש ז'אנר שנקרא מוזיקה מזרחית, מה זאת אומרת?

"מדינה: כן? אז למה אתה לא קורא למוזיקה השנייה 'מערבית', אלא 'ישראלית'. למה שלמה ארצי, מתי כספי, יהודית רביץ וגידי גוב זה לא מוזיקה 'מערבית'? אני חושב שאתם עד היום לא רואים בנו חלק לגיטימי של עם ישראל. אתם לא רואים בנו חלק מהתרבות של עם ישראל באופן טבעי, אלא אתם רוצים לסגור אותנו בגטו שנקרא 'מזרחית' כדי שלא נהיה שותפים אמיתיים שלכם, כמו משהו שאמור לעבור מהעולם".

[עריכה] קיימות במחאה

• שבוע הכרוב - ציטוט משכטר
• קיימות במחאה - הרצאה של ברוך אורן (ראה בתימלולים)
• הפוסט של שירי אייזנר על קיימות אקטיביסטית בפייסבוק (ראה מדריך לפייסבוק כאן למטה)

[עריכה] it's not about numbers

השאלה על כמות המשתתפיםות בפעילות מחאה, יש בה כח ביקורתי רב, ולא פעם היא מחסלת מוטיבציות לפעילות מחאתית. מתוך ההנחה שכמות המשתתפיםות מעידה על חשיבות הנושא, רביםות מוותרים על המחאה והצעקה שלהםן. כאשר כולנו מבינותים בסופו של דבר, שהצעקה קיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו, וקשה לצפות מה יהיה אותו קיסם שיתפוס ו"ידליק" את הזעם הציבורי לכדי מחאת-מאות-אלפים.

אור שנפי מתארת את ההרגשה הקשה שהתעוררה בה לאור ביקורת כזו על היקף ההשתתפות בפעילות שיזמה:

אור שנפי (2013), "המתנדבים". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 19/7/2013. נדלה בו ביום

"אתמול קצת לפני שהגענו לשוסטר, ישבתי עם יוסי באוטו ובדיוק דיברנו על כך שמי שמגיע להפגנות בימי חמישי ואולי בכלל.. הם אלו ש"מקריבים" מעצמם בשביל ששאר השבוע העניין הזה ימשיך לרוץ ברשת החברתית, בשביל להראות את הנוכחות השבועית. אלו שבאמת מוציאים את עצמם מהבית, אלו שבאמת עושים את המאמץ פיזית להגיע לשם (שזה לא נורא מסובך אם רוצים). יש שיר של ג'פרסון איירפליין שנקרא Volunteers (מתנדבים) והשורה שחוזרת על עצמה בסוף השיר היפה הזה היא We are volunteers of America. תמיד כשאני מקשיבה לו נדמה לי שעל זה הם מדברים, על כך שהם המתנדבים למען המהפכה למען מאבק, מחאה ושינוי. גם אצלנו ישנה חבורה שבועית של אלו שמתנדבים למען כולם. אנחנו לא למען עצמינו שם, כי היינו רוצים שכולם יהיו שם ולמען כולם. כרגע המצב הוא שישנה תמיכה כמעט מלאה באקט השבועי הזה ובאופן יחסי, אלפית, וגם זה בספק, מאלו שיושבים בבית ומעודדים את האקט הזה – אשכרה מגיעים לשם. אז אתמול לא הרגשתי אכזבה עד שהנושא הזה עלה ע"י אנשים במעגל שיחה הקצר שערכנו. של למה אין שם יותר נוכחות. אז אני אמרתי שהכמות לא משנה ושאנחנו פשוט שם כי מישהו צריך להיות שם ולהמשיך להראות עקביות. מצידי להיות גם אפילו רק מספר בודד אנשים ולהראות את הנוכחות הזו ושהאימפקט האמיתי כרגיל יהיה אחר כך ברשת החברתית. ברור שהייתי מעדיפה שכולם יגיעו לשם כי זה מאמץ קלוש למען מטרה נעלה.

"אז אחר כך חלחלה בי אכזבה עצומה ונכנסתי לאיזה לופ עצבים עם עצמי. אפילו כשכבר התחלנו להקרין ואפילו כשכבר הקראתי במיקרופון את מה שכתבתי, הייתי עצבנית ודוגרי התפקוד שלי מ'בפנים' נדפק לאיזה שעה. שוב, לא בגלל כמות האנשים אלא בגלל העובדה שהרבה אנשים לא מסתכלים על המקומות החיוביים של כל זה ומסתכלים על כמות ולא על איכות, לא מסתכלים על מה זה אומר בכלל שאנחנו שם, שאנחנו יוצאים עם האני מאמין שלנו החוצה ולא רק יושבים, עושים לייק ושיתופים, שאנחנו על אמת שם בחוץ ושאנחנו יודעים לאזן ולשלב בין מה שאנחנו אומרים כאן בפייסבוק לבחוץ - משהו שרוב האנשים לא רוצים לעשות ולא עושים. אני ואחרים עובדים קשה מאוד בשביל ההפגנות האלו, באופן התנדבותי לחלוטין. מי שבא לבקר את הכמות שמגיעה שיסתכל טוב טוב על האפקט שזה עושה ושיחשוב שוב אם לבקר. למזלי, היו שם אנשים מקסימים שעודדו אותי והחזירו לי את האופטימיות. כי אם הקהל שאיתו צועדים לשם ושאיתו "עובדים" מסתכל על הדברים השוליים, זה מאוד קשה לעשות את זה ולהמשיך להשקיע את אותו המאמץ. אבל נמשיך.. כי גם אם קשה ממשיכים. אז תמשיך כנראה להיות חבורה קבועה של עשרות אנשים שישמשו כ"מתנדבי העם" בכל שבוע, בזמן שהשאר ישבו ויעודדו דרך המסכים מבלי להזיז את עצמם לשום מקום. יש לי ביקורת על זה מן הסתם, אבל אין לי מה לעשות לגבי זה אלא רק להמשיך משבוע לשבוע באמונה שאנחנו, מי ששם, שומרים על הגחלת הזו, שלא תתקרר ושבבוא הזמן, אנחנו אלו שנשמש לקרקע יציבה במקום הזה, כאשר יגיעו אליו מאות ואלפים."

ועונה לה ברוך אורן (שם):

"פעמים רבות עולה השאלה "למה אין מספיק אנשים". חברים, אני חושב שהשבוע אפילו הצלחנו לשכנע את דמרקר לכתוב את זה באופן מפורש בעיתון (אחרי ששנתיים אנחנו מסבירים את זה לעיתונאים אבל העורכים שלהם מוחקים את המסרים הללו): it's not about numbers.

"אנחנו תנועה חברתית כי אנחנו עושים תהליך חברתי ביחד. וזה נמדד במונחים של תודעה אישית ותודעה קבוצתית... דברים שאנשי מדעים מדוייקים פשוט לא יודעים למדוד.

"לכל אדם קל יותר לעוף על עצמו כשזה נראה שהוא מעין תופעת-על, ושיש אלפים שמגיעים לכל דבר שהוא מוציא מהשרוול. אבל אף פעם זה לא עובד ככה, רק בסרטים. גם ב-2011 כשהיה נראה לפעמים שדפני וסתיו יכולות להוציא מהבית מאות אלפים אם רק יפצו את פיהן, היה ברור לכולם שזה רק אויר חם. האנשים יצאו מהבתים מכל כך הרבה סיבות, מרצף של ניסים ונפלאות... אנחנו נוטים לשכח שבקיץ 2011 היו כאן 187 מאהלי מחאה ברחבי הארץ!!! וזה יצר אטמוספירה שונה לחלוטין. וגם אז היו כל הזמן תהליכי ביקורת בונה והורסת, איחודים ופיצולים.

"אבל תודעה זה כל כך הרבה יותר מסתם מישהו שאמר משהו.

"לגופו של עניין, אני מאוד בעד להמשיך את זה כל עוד זה עושה לנו טוב. כרגע זה נשמע כמו הבילוי הכי מוצלח בחמישי בערב (חוץ מההפגנות של המיטה המעופפת בבנימינה, כמובן)... ככה שאני איתך."

[עריכה] קיימות חדשותית newsonomic

נועם שיזף (2013), "על הקשר בין מדיה חדשה לזכויות אדם ואזרח" הרצאה בכנס re-start לדמוקרטיה, 20.2.13

(מדבר על החשיבות של המדיה החדשה, הרשתות החברתיות, צוקרברג פיטר את עורך ynet וכו'. וגם, על הנושאים שלא מדברים עליהם כמו כוחם של התאגידים הגדולים)

מסתמן שהקיימות החדשותית החדשה היא: עיתונות של ההמונים. את מנגנוני תגמול יוצרי התוכן, ככל הנראה, נצטרך להמציא מחדש בדיוק כמו שהאומנים גילו שעדיף להם לבקש תשר (טיפ) במקום תשלום על השירים. לזה קוראים חזרה למקורות.. או פילוסופיה פיראטית.

• יום עיון על קיימות חדשותית אופ'

[עריכה] על הצורך בכלכלת-חדשות חדשה: המלך עירום וכולנו רואותים את זה

• פשוט לשים את כל המאמר של עידן לנדו על המשבר בין הציבור והתקשורת, כלומר, למה אנחנו לא מאמינים לתקשורת וגם לאט לאט לומדים שאין שום סיבה להמשיך לקבל אותה. כלומר, הגיע הזמן להתחיל להתנגד לתקשורת:

עידן לנדו (2011), "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים". לא למות טיפש (בלוג), נדלה בתאריך 12/4/2013

אורן פרסיקו (2011), "מנפנפים על הגחלים". העין השביעית, 3/8/2011. נדלה בתאריך 12/4/2013 "אין פה שום מהלך מתוכנן או קופירייטינג מהוקצע. באנו, דיברנו בכאב וזה תפס", אומר אחד ממנהיגי המחאה על הסיקור התקשורתי. הכתבים מאשרים

אין הנחיה מלמעלה

[4] ???

[עריכה] התקשורת המסחרית ככלי לפאסיביזציה - מבחר מתוך שדהאוהלים1

[עריכה] התקשורת המסחרית יודעת שהיא משקרת לעצמה בפרצוף

אוריאל בורר (2013), "אתמול בהפגנה ראיינה אותי כתבת של טמקא". שדה האוהלים (דף פייסבוק), 12/5/2013

קישור מקורי לפוסט לחברים בלבד - אוריאל בורר (2013), "אתמול בהפגנה ראיינה אותי כתבת של טמקא". סטטוס לחברים-בלבד על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013. נדלה בו ביום

"אתמול בהפגנה, כתבת של טמקא ראיינה אותי לגבי ההפגנה נגד ייוצא הגז. בסוף הראיון שאלתי אותה אם אפשר לראיין אותה גם והוצאתי את הנייד כדי לצלם. היא נבהלה ואמרה שבשום אופן. אז התפשרנו על ראיון לא מוקלט. שאלתי אותה אם היא מודעת לזה שנוני ייצנזר אותה, ואין סיכוי שהוא ייתן לה לפרסם את מה שאמרתי, ואם זה לא מבאס שמצנזרים... מאותו רגע היא פשוט שתקה והתעלמה. מובן, לא רוצה לאבד את מקום העבודה שלה."

[עריכה] תקשורת ההמונים משקרת במצח נחושה לציבור

לדוגמא אצל רועי ברק

רועי ברק (2011), "עובדי החדשות בערוץ 1: לשכת רה"מ מציבה לנו דרישות". גלובס, 30/8/2011, נדלה בתאריך 12/4/2013.

"לשכת ראש הממשלה התקשרה למערכת החדשות של ערוץ 1 בערב הפגנת ה-300 אלף של מחאת האוהלים, ודרשה כי הכתבים והשדרים יפסיקו לדווח על מספר המפגינים בארץ - כך טענו עובדי רשות השידור בפני מועצת העיתונות, בדיון שנערך הערב (ג') בבית סוקולוב בתל-אביב בנושא "הפוליטיזציה ברשות השידור"."

ואצל דרור רשף:

דרור רשף (2013), "איך העיתונות המסחרית דופקת אותנו". פוסט עם קישור לכתבה בNRG על הדף האישי בפייסבוק, 14/11/2013. נדלה בו ביום

"איך העיתונות המסחרית דופקת אותנו:

א. תראו איזה רעיון טוב א'!!!! עוד מעט המשיח מגיע!!! אם רק נעשה את א'!!!!! מרגישים את התקווה, את ההתרגשות??? :(קנו עיתון). (ולא נספר לכם שכמה גופי יחסי ציבור דחפו את רעיון א')

ב. הממשלה מבצעת את א'.

ג. תראו איזה רעיון זבל זה א'! איזה ממשלה רקובה. אנחנו מספרים לכם את זה באופן בלבדי!!!! מרגישים את האכזבה, את ההתרגשות??? (קנו עיתון)

ד. תראו איזה רעיון טוב ב'!!! הרבה יותר טוב מא'!!! עוד מעט המשיח יגיע..."

וגם https://www.facebook.com/zohardro/posts/10151911335557609

[עריכה] התקשורת המסחרית לא מבינה את השפה שלנו

מרב מיכאלי (2011), "בין שתי שפות". הארץ, 5/9/2011. נדלה בתאריך 12/4/2013

"לא בכדי המחאה הזאת כל כך לא אלימה: מי שהתחילו אותה, מובילות ומנהיגות אותה הן נשים. ליף, סתיו שפיר ועוד רבות ומצוינות שהביאו את השפה החדשה הזאת, שלא זאת בלבד שאינה אלימה, אלא שהיא שפה מחברת, שפה של דיאלוג, שפה הנותנת מקום."

"[...]

"זאת איננה שפה חדשה, זאת שפה שהפמיניזם מדבר בה זה שנים רבות; זאת השפה של העולם שהפמיניזם מבקש לעצב. אבל בציבור היא חדשה כי זאת הפעם הראשונה שהיא מקבלת במה אדירה כזאת. בדרך כלל בעלי הכוח אינם נותנים לשפה הזאת להישמע. ואכן, גם הפעם, פרשן בכיר כינה את הנאום של ליף בלגלוג סלחני "ארוך מדי", ושני הערוצים המסחריים קטעו אותו כדי לפטפט עם אייל גולן ולפטפט את פטפוטי השפה הישנה באולפן, שבו יושבים כמעט אך ורק גברים. גם ערב קודם, באולפן שישי של ערוץ 2, ישבו רק גברים - שבעה.

"ואכן, את הנאום של שמולי שידרו במלואו, בלא הפרעה, וגם הכתירו את שמולי "הכי רציני" במנהיגי המחאה. הוא מדבר בשפה שהם מבינים. הוא הגבר, ה"מתון", ה"הגיוני". נחמיה שטרסלר אף הגדיל לעשות וכתב, ש"אם יש שניים שמסוגלים לסגור עסקה, אלה השניים": מנואל טרכטנברג ושמולי. עסקה כמו שסוגרים בעלי עניין בעולם הישן והטוב. שמולי יסדר להם עסקה שתחזיר את הסדר הישן והטוב על כנו. הוא אינו מאיים עליהם בשינוי סדרי עולם, שלכל בעלי החליפות של ההון, התקשורת והממשלה יש הרבה מה להפסיד ממנו.

"[...]

"[...] שינוי אמיתי יחייב את בעלי הכוח להבין, שהם מוכרחים לעשות מקום להרבה יותר נשים בעמדות מפתח וכוח. הרבה יותר נשים שיוכלו להנחיל את השפה האחרת הזאת, שתעצב לנו עולם שוויוני יותר, מכיל, מחבק. הציבור מבין מצוין את השפה החדשה הזאת, לא סתם הוא מריע בטירוף לדפני ליף ולסתיו שפיר."

לקקשר גם לשיח על פריוילגיות.

====המודל הנוכחי מרדד את העבודה העיתונאית

====המודל הנוכחי של העיתונאות מרדד את הביטחון התעסוקתי של העיתונאים

====המודל הנוכחי של העיתונאות מעביר את ההון לבעלי ההון

בפוסט מ-2012, עידן לנדו מדגיש שהמודל לפיו העיתונאי משתכר ממכירת עיתון בדפוס, תרם בעיקר לרידוד הרמה המקצועית של העיתונאות ולשינוע הון מההמונים אל קומץ בעלי הון:

עידן לנדו (2012), "מותו של הפרינט". לא למות טיפש (בלוג), נדלה בתאריך 12/4/2013

"אם לשפוט על סמך מה שהתרחש עד כה, המודל הזה [של עיתונות בדפוס המופקת במערכת עיתון ממוסדת ב.א.] הפך לבית הקברות ההמוני של המקצוע, והעתיד היחידי שהוא הבטיח היה זה של בעלי הון."

הוא ממשיך ומסביר גם מדוע הפתרון הוא לא רק שינוי מבנה הבעלות, מבעלות הון לבעלות קואופרטיבית: (שם)

"[...] אין שום סיבה לנאיביות הפוכה, שלפיה שחרור מתלות בבעלי הון יבטיח עיתונות אחרת ואיכותית. עיתון האינטרנט העצמאי "מגהפון" מוכיח שאפשר לעשות הכל אותו דבר – עיתונות מיינסטרימית, קונצנזואלית, מפוהקת – גם במתכונת של קואופרטיב. עיתונאים שהתחנכו בתוך השיטה הקיימת לא ממהרים לפרוק מעליהם כל עול; כמו העבדים בסרט "מנדרליי" של פון טרייר, הם מעדיפים את השלשלאות הישנות והמוכרות על פני החירות המאיימת והלא מוכרת."

לדעתו של עידן לנדו, הבלוגוספירה והרשת החברתית אינם פתרונות טובים, משום שאינם מסוגלים לספק קשר יציב בין העיתונאי/ת לבין קהל קוראים צמא ומעורב: (שם)

"יש בארץ הרבה עיתונאים מצויינים. באמת שיש. יש גם קהל מעורב שצמא לעיתונות אמיתית: חוקרת, לא מתחנפת, קוראת תיגר. הפוסט הקודם שלי, על שוד הגז הישראלי, הפך בתוך שבוע לאחד הנצפים ביותר בתולדות הבלוג, למרות אורכו המונומנטלי. ישראלים שלא מוצאים עיתונות רצינית בפרינט מחפשים אותה בבלוגים. אבל בלוגים ופייסבוק לעולם לא יוכלו להחליף דיווח עיתונאי אמין וישיר מן השטח. הבעיה של העיתונאים המצויינים והקהל המעורב היא לא הפרינט ולא האינטרנט, או התחרות המדומה שביניהם. הבעיה היא שאין ביניהם חיבור מערכתי, עם בסיס פיננסי אמין, שמסוגל לספק לשני הצדדים את מה שהם מחפשים: קשר יציב.

להמציא את הקשר הזה ולמסד אותו – זאת צוואתו של הפרינט, מנוחתו עדן."

[עריכה] העיתונות המסחרית הופכת לעיתונות חצר בשירות ההון

נתי טוקר (2013), "האינטרסים הסמויים של "ידיעות"". מרקרוייק, אתר דה מרקר, 23.08.2013. נדלה בתאריך 25/8/2013

"קראתם ב"ידיעות אחרונות" את הגיגי מנכ"ל הבנק? נחשפתם לסיקור המחניף לשר החינוך? אולי למדתם על "פעילות מבורכת" של שר הרווחה? המכונה המשומנת של "ידיעות" פעלה עד היום בשקט, אך כעת היא מתחילה להרעיש.

"יש יותר ויותר סימנים לכך שהתוכן המערכתי מוטה לא פעם לטובת אינטרסים של המו"ל וחבריו. חברי המועדון זוכים לסיקור מלטף, והמפרסמים הגדולים מקבלים שטח פרסום נרחב, גם בתוכן המערכתי. השבוע התמונה התבהרה עוד יותר עם חשיפת הסכם התוכן השיווקי עם שר הרווחה מיש עתיד, מאיר כהן, ולאחר מכן גם בנתוני הפרסום של מועצת ההימורים, שלפיהם 60% מתקציב הפרסום לעיתונות ולאינטרנט זרם ל"ידיעות".

"נכון, "ישראל היום" מביך עצמו בסיקור מוטה לטובת פרסונה אחת, אך ב"ידיעות" התמונה מסוכנת יותר - שם אף אחד לא באמת מכיר את רשת האינטרסים של נוני מוזס ומחלקתו המסחרית."

אינפוגרפיקה מוצלחת - "לפידעות אחרונות": טל רובי (2013), "***האינטרסים הסמויים של"ידיעות"***". פוסט על הקיר של חדר המצב, 25/8/2013. נדלה בו ביום

[עריכה] העיתונות המסחרית בקשרים הדוקים עם ביבי נתניהו

https://www.facebook.com/ItsaPolicy/photos/a.1476002139349222.1073741829.1475995242683245/1509138912702211/?type=1

[עריכה] ידיעות אחרונות: שואפים להשפיע לטובת החזקים במאבקם באוכפי החוק

אמיר טייג ונתי טוקר (2014), "העיתון שמקל בעונשם של 
הנחקרים הכבדים". דמרקר מדיה ושיווק, 9/4/2014. נדלה ב17/6/2014

נוני מוזס רואה עצמו כשחקן מרכזי בזירת ההשפעה הישראלית, ופועל באופן גלוי כדי להשפיע על הרכב הממשלה ועל מדיניותה. המטרה שעומדת מול עיניו היא לשמר את כוח השפעתו על השיח הציבורי. זה התחיל בקרב המיתולוגי של העיתון נגד "מעריב", והמשיך בקרבות שניהל מול "הארץ" בזירת העיתונות המקומית, ומול זכיינית ערוץ 2 קשת, בעקבות ניסיונה ליצור מדיה מתחרה ל–ynet בזירה האינטרנטית. אופן פעילותו של מוזס החל להיחשף בין השאר בסדרת הסרטונים "השיטה" של אלדד יניב, האיש שהיה במשך שנים המאכער של ההון־שלטון, והתמודד לכנסת בבחירות האחרונות.

[..]

לאורך השנים הצליח מוזס לגייס סביבו אנשי מקצוע מעולים בתחומם, שמוכנים גם להתגייס להגשמת מטרתו. "יש מעט עורכים שלא יסיכמו לשתף פעולה עם הגישה הזאת", מסביר בכיר לשעבר ב"ידיעות" את התמודדותם של עובדי העיתון עם הסטנדרטים המוסריים המקלים שמוביל העיתון.

לדבריו, "כל הכתבים משתפים עם זה פעולה. הם כנראה מספרים לעצמם איזה סיפור, שבתחום הכתיבה שלהם זה לא פוגע. אחרים משלימים עם ההתערבות ואומרים לעצמם שהיא מזערית ו'זה לא נורא'. יש שם אנשים טובים ויקרים, וזה עצוב לראות זאת, אך מי שרוצה להיות עיתונאי לומד לכופף את הראש. מספר העיתונאים בענף יורד והולך; אלטרנטיבות התעסוקה של עיתונאים מצטמצמות והולכות; והיכולת של עיתונאי להתנגד לדרישות המערכת ולעמוד על שלו יורדת והולכת יחד עמם".

מדוע גישתו של "ידיעות" מהווה בעיה?

אחד הרגעים הנדירים שבהם הסכימו אנשי "ידיעות אחרונות" להיחשף התרחש ב–1983, כאשר כתב מגזין "מוניטין", רן אדליסט, ריאיין את נח מוזס, אביו של נוני, שהיה המו"ל והעורך האחראי של העיתון עד למותו ב–1985, ואת דב יודקובסקי, העורך בפועל של "ידיעות" מ–1953, שהודח על ידי על ידי נוני מוזס ב–1989. יודקובסקי, שקודד את חומר התורשתי של העיתון, אמר בראיון כי "אני לא מרגיש אשמה, כאילו תרמתי לכך שהמדינה נראית כמו שהיא נראית (...) אני לא חושב שעיתון שיש לו מטרה חינוכית, יש לו סיכוי להתקיים (...) עיתונאי הוא לא מחנך, או נביא, הוא בסך הכל מכשיר, ולדעתי העיתונות כיום היא קודם־כל בידור, ואחרי זה - כל מה שמדביקים לה".

לגישתו של יודקובסקי תפקידו של העיתון הוא לדווח, לספק בידור לקוראיו, וכמובן להוות עסק כלכלי, אך "ידיעות" של נוני מוזס הוא גוף השואף ליותר מכך. "ידיעות" רוצה להשפיע, אך קשה לומר שאחריות ציבורית היא זו שמניעה אותו.

"ידיעות" הוכיח כבר כמה פעמים כי הוא אינו רוצה לגעת במוקדי הכוח האמיתיים במגזר העסקי והפוליטי. הוא העדיף לעמוד לצדם של החזקים במהלך מאבקם נגד אוכפי החוק, ובכך גם גרם בעקיפין להחלשת האמון במערכת המשפט. "ידיעות אחרונות" הוא אכן עיתון לוחמני, אך הוא בוחר את מטרותיו בקפידה. פעמים רבות מדי ייצג