שדה האוהלים 2: חודרים את ההון-שלטון-עיתון. איך בכל זאת מייצרים תוכן על המחאה בעיתונות החינמונית המסחרית הכתובה?
זהו דף הקשור ליוזמת שדה האוהלים. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.
שדה האוהלים 2 - בית ברל – 1.2.13
תמצות של נילו:
ברוך: עיתונות חינמית – כבר אינם רווחיים וכלכליים. כדי להחזיק את העיתון רווחי צריך 3-5 שקלים לגיליון אחרת העיתון שלך בהפסד. כתופעה בגלל שהבעלים מחזיק את העיתון למרות שהוא מפסיד, השאם היא מה הוא מרוויח מזה, והתשובה שיש לו אינטרסים מסויים. "ישראל היום" זה ברור שהוא משרת את שלדון אדלסון שכך יכול לדאוג שביבי ישרת את האינטרסים שלו. במצב היום ההפסד מתגלגל לכתבים ויש נטייה לזרוק את העיתונאים הוותיקים, חוץ מאלה שהם מ"חצר" הטייקון. כתבות שמעניינים את המחאה מקבלים הרבה מאוד חסמים בכניסה לעיתונות החינמונים.
רוזנמן: נראה לי שצריך לבוא אליהם עם הצעה שתגרום להם להרוויח. כתבות תוכן תמורת שיכניסו דברים לפרסומים/עמודים שלהם. שהם יראו בך עוד איזה מוצר בסלסלה שהם מציעים. אחד הרעיונות הוא עזרה בהפצה חינמית. המקומונים שמים המון עניין בלדווח על מה שקורה באותו עיר באותו איזור באותה שכונה. למשל בצפת יש עמותה שמדווחת על כל מיני מפגעים עירוניים. אוהבים בעיתונים הללו סיפור שמח על... יש לנו סיפורים ולא כולם על עוני וטרגדיות, יש לנו גם סיפורים על אחווה.
איליה: אם אנחנו מזהים את התקשורת כמשרתת פוליטקאי או בעל הון, אנחנו קודם כל צריכים לזהות את זה כקהילת מחאה, אח"כ להסביר לאנשים איך רואים את העיתון בראייה נכונה, ודבר נוסף זה למשל חרם על מפרסמים כמו סלקום שיפסיקו לפרסם. לתת אלטרנטיבה, כמו הרעיון שלך (של רוזנמן) של הסיפורים. הבעיה היא שאין לנו קהל בשביל זה. למשל קח את נוני מוזס שלקח את יאיר לפיד. ריאליטי. עד שהעם לא יתפקח מזה. צריך להסביר לעם איך לראות חדשות. כמו שעשיתי ניסוי על חברים שלי. כי בכל החדשות הכל קיים.
ברוך: צריך לראות איך לדבר איתם (עם העיתונות הממסדית) בשפה שלהם – לתת להם שירותי תוכן, הפצה, תיווך למפרסמים. אם אנחנו מכינים להם את האינפוגרפיקה שלנו. למשל כמה אופציות לקואליציות,ועבור קואליציות יותר חברתיות צבע יותר אופטימי. אייקון עבור משהו ניאו ליברלי. בכל אינטראקציה עם העיתונים והקהל להסביר מה כן אנחנו מבינים מה העיתונים, איך כן קוראים קריאה ביקורתית. המדיום של החינמונים הוא כמעט מת, קשה מאוד להוציא משם מסר ביקורתי.
אוסו: רעיון אחד שהצליח לי זה כשמשתמשים בסלבס מחאה די להכניס הודעות למדור רכילות על פעילויות שהולכות להתקיים.
רוזנמן: דיווח במקומונים בין אם זה סיפורים על סולידריות או סיפורים על מפגעים מקומיים
איליה: מקומונים יש הרבה יותר אינטרסים והרבה יותר קל להשפיע. אבל לא לנו. אני אומר את זה מניסיון.
רוזנמן: יש גם עיתונים ממוקדי נושא שכדאי לפנות. אפשר ליצור מפה של עיתונות כתובה, וכך אפשר לגבש למי קל.
אוסו: מסמך של אורלי בר-לב איך להגיש כתבה לעיתונאי, מתוך הנחה שעיתונאים במערכת הממומסדת אין להם זמן. מיפוי של עיתונאים תומכים ועיתונאים מתנגדים.
ברוך: בסלבס יש גם פן שלילי. המקום של למחזר את אותם אנשים הוא מקום שחוסם אנשים אחרים.
ירון: קצת אמביוולנטי. האם אנחנו רוצים (לחדור לעיתונות עם המסרים שלנו). כמובן שאנחנו רוצים להגיע עם המסרים לקהל הרחב. אני רוצה לעשות סקירה קצת היסטורית על מה שקרה פה בשנתיים האחרונות ובעיקר בעולם. בניגוד לאיסלנד שאנחנו אוהבים להסתכל עליה ובניגוד לארה"ב המשבר הגדול לא הגיע לישראל ואנשים לא חוו את אותו אובדן. אנחנו נסחפנו בזרם עולמי כלשהו לצאת להפגנות והפגנות אדירות למעשה, אבל הם לא באו ממצוקה איומה. האוכלוסיות ... לא באו לכאורה. נוצר פה בארץ בעניין התקשורת משהו ייחודי. אני לא רוצה לייצר תוכן לעיתונות הקיימת כמו ידיעות אחרונות, וגם תרבות הסלבס, אני לא רוצה שתהיה תרבות כזו בכלל. למה אנחנו פה מעט אנשים. כי אנשי המחאה הולכים לאן שהקליקה שלהם הולכת. אם חבר מהקליק אומר שהוא הולך לכנס, אני אלך איתו לכנס. בקרית שמונה אנחנו תמיד מתלבטים בתוכנו האם לפנות בערוץ 2 או 10 ולדווח להם על ההפגנה. האידיאל מבחינתי הוא להמשיך במה שאנחנו עושים, להמשיך להוציא עיתונות חדשה כמו חדר המצב ועוד לייק ועוד קורא. הניסיון לעשות מהפכה במחאה לפני הבחירות לא צלח. צריך שיהיה משבר והוא יבוא בזמנו. בינתיים פעילי המחאה ממשיכים לייצר, והלחץ הזה ממשיך ... עד שיצא הניצוץ, ואף אחד לא יודע מה יצית את הניצוץ הזה. אני תומך גם בפעולת מחאה פרופר. בקרית שמונה אנחנו ממשיכים להפגין בימי חמישי באופן קבוע. פעולות מחאה הכוונה לשביתות והפגנות. כמו שביתות שבת כמו המאהלים, שביתת רעב כמו תמיר חג'ג', חרם צרכנים שזה סוג של שביתה. שנה וחצי של קידום דרך קבוצה שנקראת "תגידו ת'אמת" כי בינינו לבין אותה.. יש חומה של כמה גופים שיש ביניהם סימביוזה כלשהי, ואם אנחנו מצליחים הם לא מצליחים. שלושת הגופים: ידיעות אחרונות, ישראל היום, ערוץ 2. הפתרון הוא ליצור תקשורת מקומים ולהילחם בתקשורת. אנחנו בשלב השלישי של החרמות שהוא ידיעות אחרונות ומישהי מהפעילות הוסיפה גם את וויינט. אני מקווה שבידיעות אחרונות אנחנו נגיע לת"א ונשרוף עיתונים מול ידיעות אחרונות. הרבה קבוצות כמו שיש חדר מצב יש את דף המאהל של קרית שמונה יש לו את האנשים שלו והקריאה שלו, אם יש עבודה חשובה שהיא אלטרנטיבה זה תקימו לכם עיתון אינטרנטי. בפועל אני רואה שבקרית שמונה ע"י דף המאהל אנחנו חזקים לא פחות מלהגיע לאנשים. אלי אני יודע שאנשים שואלים אותי למי להצביע למשל. אנחנו לא צריכים את ערוץ 2. אני יודע שאם אנחנו רוצים להודיע על משהו בקרית שמונה אני יודע שתהיה לנו את האמינות הזו מול הקהל. פחות לחשוב איך אנחנו מגיעים לערוץ 2 או ידיעות אחרונות וזה הגיע בגדול, אבל ברגע שהם החליטו הם כיבו אותנו. חשוב לזכור שהאינטרס שלהם שלא נצליח, אם אנחנו נצליח לשנות את הסדר החברתי זה יפגע בידיעות אחרונות. כל אחד יוצר את העיתון שלו כשהוא בוחר "כתבים".
איליה: חלק מהתפקידים של התקשורת הוא ליצור אסקפיזם. מחאה הוא גם סוג של אסקפיזם חיובי, במקום להתמודד עם הבעיות שלי. חלק מהעניין של ליצור תקשורת שלנו הוא ליצור תרבות שלנו. ברגע שהתקשורת מפסיקה לסקר את הדברים שלנו זה רק חיובי.
ברוך: אנחנו נורא אוהבים לשרוף עיתונים, ואפשר גם לקמפסט עיתונים, לעשות עיסת נייר מעיתונים וליצור ואתה משהו, לקרוע עיתונים.
אוסו: גרפיקה ברחוב
ירון: יריד בכיכר רבין שמציג את כל ערוצי התקשורת האלטרנטיבית.
אוסו: לתלות בו זמנית במקומות שונים בארץ אותה מודעה על משרדי עמידר. זו הייתה מודעת אבל על הדיור הציבורי. שאלו בדף פייסבוק מי יכול בזמן מסויים לתלות זאת בישוב שלו וכולם קיבלו הנחייה לצלם את זה שיראו את הסניף ועדיף גם את שם העיר ופרסמנו את זה באלבום.
ירון יש השבוע עוד אחד כזה על הוצאה לפועל יום חמישי. אין לי בעיה שתגיע ידיעה לערוץ 2, אני לא אפנה לערוץ 2 לבוא לצלם את מה שאני עושה. עיתון שאיבד את האמינות שלו בעיני הציבור איבד את הציבור. זוכרים שהמכתב של סילמן נחתך הם נאלצו להתנצל. ברגע שהוא מבחינה חדשותית מאבד את האמון אז נגמר ... ישבנו עם כתב וויינט והוא אמר קיבלנו הנחייה להתעלם. לעשות דברים שאי אפשר להתעלם מהם.
אוסו: גם לקרקע לא רק באינטרנט אלא גם במרחב הציבורי.
איליה: אנחנו אולי לא עושים מספיק בקשר למשרדי הפרסום. אני יודע יש מאבק של עובדי פרסום שמנצלים אותו המון ויש איזושהי התארגנות של איגוד של הפרסום.
אוסו: דייויד די גרוסמן הקים ועד של מעצבים גרפיים.
ירון: היום הפרסומות הוא דבר מאוד מתוחכם. אני חושב שכדאי מאוד שיהיה אתר כלשהו שלוקח פעם בשבוע פרסומת ומפרק אותה. מישהו שעבד בזה שמכיר את זה. זה רעיון נחמד.
איליה: אני אראה מה אני יכול לעשות. כרגע אני מובטל אבל עבדתי שנתיים ב-נדל"ן ובזמן שכתבתי שירים לנדל"ן גם כתבתי ספרון על מה שבאמת קורה בנדלן. ספרון שהוצאתי שנקרא "הדמיה להמחשה בלבד". (מקריא קטע מהספר). מה אתם אומרים על לקחת כלים של פרסום ולהשתמש בהם לצרכים שלנו?
ברוך: השאלה אם אנחנו מוכרים מחאה או מוכרים חשיבה ביקורתית, כי חשיבה ביקורתית זה משהו שקשה יותר למכור. (ברוך נותן דוגמא של פוסטר לגלידה בזמן המחאה)
ירון: Ad-busting
אוסו: אפשר לצלם מודעה במרחב הציבורי ולעשות עבודת פוטושופ ולשנות אותם.
רוזנמן: אתה נחשף לבעיות של שימוש בסימונים של החברות ולתביעות
ברוך: בעלון הון שממש תמך בהפגנה של 12 במאי, מימן מודעה בעיתון של "ישראל היום". 17 אלף שקל אני יכול להפוך את המדינה הזו מבחינת פרסום, ואפשר להגיע שב-12 במאי זה הוכיח את עצמו כלא כ"כ אפקטיבי. איך התקשורת מסקרת את המחאה. אטילה שונקלוי אמר ש-40 אלץ איש זה מנדט אי אפשר להתעלם.
אוסו: מודעה שמדבר על גופי התקשורת שלנו ונגד התקשורת הממסדית, ושמים את זה בתוך העיתון.
ג'ון כגן: הגעתי כי אוסו המליצה שאני אגיע כי מאוד חשוב תחום של..... לא הייתי באוהלים, ואתם יכולים להסתכל עלי כאחד שאתם רוצים להעביר אליו את המסר. ועדיין לא הבנתי אותו. המסר היה מעורפל.
דביר המסר שלי הוא פשוט – דמוקרטיה אמיתית, וזה נוגע לתקשורת. כשאנשים מצביעים כמו שהטליויה שלהם אמרה להם, ולא מעורבים ולא יודעים מה המצע של המפלגה שהצביעו לה. וכל שיטת הזיכיינות היא רק כדי לשמר את המצב הקיים. בקרית שמונה אין רבע מנדט, גם אם כולם שם התאבדו זה לא מעניין אף אחד. היום השטח שנופל עליו קטיושות הוא גדול ואפילו הקטיושות כבר לא עוזרות.
ירון אנשים מדברים על זה ברחוב שהלוואי שיהיו קטיושות תיאטרון רחוב חברתי שהתחיל בקרית שמונה.
גבי: יוזמה בחיתוליה של תיאטרון רחוב. יש מספיק פעילים ויש אפילו מדריך מקצועי. כולם מוזמנים ביום שלישי ב-19:30 בקיבוץ עמיר.
דביר: תיאטרון של שחרור, לפי אוגוסטו בואל, שנועד לאנשים ברחוב לחשוב. כמו למשל לביים ריב באוטובוס. למשל איזה אקט גזעני שעושים ואח"כ שואלים אנשים למה הם לא התערבו או מה הם חשבו.
ברוך: סיכום כלשהו.
