הקפיטל במאה ה-21
ספרו של תומס פיקטי
תרגום חופשי מפרק המבוא:
חלוקת העושר היא כיום אחד הנושאים היותר מדוברים, ומהווה סוגיה שנויה במחלוקת:
- אך מה אנו באמת יודעים על התפתחותה לאורך זמן?
- האם הדינמיקה של ההצבר ההון הפרטי מובילה באופן בלתי נמנע לריכוזו בפחות ופחות ידיים, כפי שמרקס טען במאה ה-19?
- האם הכוחות המאזנים של צמיחה, תחרות והתפתחות טכנולוגית הובילו בשלבים המאוחרים של התפתחותם לצמצום אי-השיוויון וליתר הרמוניה בין המעמדות החברתיים?
- מה אנו באמת יודעים על האופן בו העושר וההכנסות התפתחו מאז המאה ה-18, ואלו לקחים אנו יכולים להפיק מהידע הזה עבור המאה ה-21?
אלו הן השאלות שעליהן אני מנסה לענות בספר הזה. חשוב לי להדגיש שהתשובות שאני מספק אינן שלמות ומושלמות. אך הן מתבססות על מידע הרבה יותר מקיף ומחקר שיטתי יותר מאשר מחקרים קודמים בנושאים אלו [...].
צמיחת הכלכלה המודרנית והפצת הידע איפשרו למנוע את "האפוקליפסה של מרקס" [לפיה הקפיטליזם יקרוס לתוך עצמו ו/או שתתחולל מהפכה פרולטרית], אך לא שינתה את המבנה והיסודות העמוקים של ההון ואי-השיוויון - או לפחות לא במידה האופטימית שניתן היה לחשוב, בעשורים האופטימיים שבעקבות מלחמת העולם ה-2. כאשר ההחזר על ההון [תשואה על ההשקעות והנדל"ן] היה גדול יותר מאשר החלק של השכר בצמיחה הכלכלית, כפי שהיה במאה ה-19, ונראה שהולך לסיבוב נוסף במאה ה-21, הקפיטליזם באופן אוטומטי מייצר אי-שיוויון שרירותי ובלתי ניתן לשימור אשר באופן יסודי חותר תחת הערכים המריטוקרטיים עליהם מתבססות החברות הדמוקרטיות.
למרות זאת, קיימים אמצעים איתם הדמוקטיה יכולה לתפוס חזרה שליטה על הקפיטליזם ולהבטיח שהאינטרס הכללי יקבל קדימות על-פני האינטרסים הפרטיים, תוך כדי שמירת פתיחות כלכלית והמנעות ממדיניות פרוטקציוניסטית ולאומנית. המלצות המדיניות שאני מציע בהמשך הספר מכוונות למטרה הזו. הן מבוססות על הפקת לקחים מהניסיון ההיסטורי, אשר יוצג כאן בהמשך.
