דיון צדק חברתי וחוסן לאומי - אסף ורונית 20/08
מנחים: אסף ורונית
ענבל- התווכחתי היום עם חבר שחושב שכאשר התותחים רועמים, צריך לא לצאת להפגין ברחובות. אני חושבת שאנשים נהרגים גם כשמערכת הבריאות לא מתפקדת, כשהבערות מתקיימת בשל מערכת חינוך לא מתפקדת וכו'.. גם הנושאים החברתיים שעד עתה שמנו בצד- הם נושאים שחיי אדם נפגעים מהם לא פחות מאשר בשל המצב הביטחוני.
אם תתקיים כאן חברה מקוטבת, לא שוויונית ולא סולידארית- אנשים לא ירצו לחיות כאן. דרכנו לחוסן הביטחוני מתחילה בזה שנשאל- בעבור מה אנחנו נלחמים? האם בעבור מצב הריקבון שקיים היום, או בעבור חברה שמתקנת את עצמה מבפנים? תמיד אין זמן מתאים לשיח הזה. לצערי, יהיו ככל הנראה בעתיד עימותים ביטחוניים נוספים, אבל סופסוף יש כאן הזדמנות לברוא חברה אחרת.
ניר: יש אמירה שהעני חשוב כמת
איריס: דבריה של ענבל, סיכמו יפה את עמדתי. השאלה הזו נוגעת למי שלא כאן היום. השיחה כאן היא לשכנע את המשוכנעים.
רונית: עד כה במאבק התאמצנו להניח בצד את השיח המדיני, כדי לשים במרכז את התוכן הכלכלי-חברתי שמחבר בין ימין ושמאל. המציאות הביטחונית של הימים האחרונים, תובעת התייחסות מצידנו לדברים. אנחנו צריכים להסביר לעצמנו באיזה אופן אנחנו מבקשים להתייחס לכך מתוך המחאה שלנו
יותם: זה שלא היה חיבור לנושא המדיני גרם למחאה להצליח. אם מחליטים להכניס את השיח המדיני למחאה- אז צריך לעשות זאת לא באופן חד- כיווני.
סיון: אני לא תופסת את השאלה של האם להכניס את הסוגיה המדינית למחאה. עכשיו זה המאבק החברתי, אבל השאלה היא איך גורמים למי שלא פה, להתגייס ל'צו ה-8' החברתי?
אסף: מצטרף לסיון. השאלה היא איך החברה שלנו מצליחה להתקיים בצורה טובה ומלוכדת גם בתק' קשות. בתוך מלחמת לבנון ה-2 הורגש הניתוק בין הפריפריה למרכז, על החוויה הקשה של העורף. על הפילנתרופיה שהיוותה הפתרון המרכזי אז.
מאיר: המחאה התחילה כמשהו כלכלי, אבל גם אם הקושי הכלכלי ייפתר- אז מה יהיה עם הניכור? עם אובדן הסולידאריות?
דלית: צריך סיבה טובה, כדי לחיות בישראל. לדוג' במלחמת לבנון ה-2 בצפון היו ערים שעובדי העיריה ומי שהיה לו כסף- ברח ומי שנשאר היו החולים ומעוטי היכולת.
דבר נוסף, החוסן הלאומי שלנו, דורש שנחיה בכל הארץ. גם בפריפריה.
דידי: המאבק לא צריך להציע פתרון לסכסוך, אבל הישיבה כאן היום מוסרת, שהשיח הציבורי לא מתקיים רק סביב עניינים ביטחוניים, אלא שיש גם סדר יום חברתי. אם המדינה הזו בעוד 5 שנים תיראה כך- לא אגדל כאן את ילדיי
זוהר- השאלה היא מה הקשר בין מדינה שיש בה צדק חברתי ורווחה, למדינה שמסוגלת לחיות שלום ולקדם שלום? בעצם זה שאנחנו במציאות של סכסוך, השורש בעיני הוא שלא מתקיימת כאן מדינת רווחה. זאת כיוון שאנחנו ממשיכים לתת את הכוח לקונפליקט, כל עוד אין חווית שלום ביומיום ואנחנו כל הזמן מנסים להכיל את הקונפליקט- אין בסיס להצמיח שלום. אם המערכת בביה"ס או בעבודה היא של תחרות ומלחמה, שמעוותים צדק חברתי ואני ממשיכה להזין את הסביבה בחומר הזה של אי-הצדק, איך בכלל אדע מה זה לחיות שלום עם מי שמצוירים כדמוניים לחלוטין?
הסבר נוסף, דרך הפסיכולוגיה החברתית הוא שאם אנחנו חסרי ביטחון, אז הרבה יותר קשה לנו לקבל את האחר ולהשתנות. איך נבטח? ניתן אמון ונחתור לשלום? חברה צודקת היא תנאי ליכולת לחיות שלום.
אייל- הגרף מראה שאין פה בכלל מעמד ביניים, ולכן אין חברה בריאה. בלי מעמד ביניים- אין עתיד. זה שורש הבעיה. בלי זה תהיה קריסה פנימית, דורש שינוי של פרדיגמה.
אמיר- לרובנו יש מכנה משותף מוסכם. היתרון הגדול של המחאה זה תשומת הלב שהיא מצליחה להשיג. שאלה מהותית היא מה נדרש לעשות כדי להמשיך את הרלוונטיות התקשורתית של המאבק..
ענבל- פתרון לטווח קצר- כל מאהל יאמץ מאהל בדרום/ עיר בדרום.
מאיר: מדינת רווחה משרתת אשליה נעימה כל עוד היא קיימת, בלי חינוך ושינוי ערכי= זה לא יחזיק מעמד.
איריס- מדינת רווחה דואגת לחינוך נרחב
דבורה- מסכימה עם מאיר, אבל חושבת שצריך משהו קונקרטי. בעיני מה שרדיקלי פה, זה שאנשים מחליפים שפה ומדברים גם על כלכלה.
רונית- בעיני יש קשר הדוק ובלתי נפרד בין השינוי התודעתי, הפעולה החינוכית והמציאות הכלכלית. חינוך לא מתקיים בריק. שינוי סולם ערכים, ללא תמורה משמעותית במציאות, יחתור תחת יסודות החינוך, כמו ששינוי במציאות שלא ילווה בפעולה חינוכית רצינית- לא יוביל אותנו לעתיד יציב יותר. הדברים כרוכים זה בזה לבלתי הפרד. אין לנו פריבילגיה להתמקד רק באחד מהם
סיון- המציאות הכלכלית היא סימפטום של החולי החברתי, אבל זה מעגל. החולי שנוצר מחליש את האנשים. אנשים עסוקים כל הזמן בהישרדות ולכן זה גם מכשול לסולידאריות. השיח הוא יותר כלכלי, אבל אנשים פה ערכיים, מתוך זה- זה צומח. השיחה שלנו כמו שרונית אמרה, היא לא בוקום, חייבים לחבר ביניהם- זה מה שיוצר חוסן.
ענבל: סיפור: אי שם בסין, היה סיני שבסוף יום עבודתו קיבל 2 מעות. באחת הוא קנה לחם ובשניה, פרח. כשנשאל- למה זה מה שעשה? ענה: הלחם, שיהיה עם מה לחיות, הפרח- כדי שיהיה למה לחיות.
צריך קודם כל, שיהיה איך לחיות, אבל אתה זקוק לא פחות לערבות ההדדית.
יותם- לדעתי, אנחנו מפספסים את השאלה הביטחונית. קודם כל זה לא חוסן לאומי, יש בארץ כל מיני לאומים- צריך לקרוא לזה חוסן מדיני. צריך שנתייחס לכך בשיחה.
איריס: כשאדם חסר ביטחון עצמי, הוא מתבטא או בתוקפנות או במגננה. אפשר להשליך זאת על חברה. כשאני כאזרחית לא בטוחה בחברה שלי, אין לי תמונת עתיד וכו'.. אז אנחנו תוקפים או מתגוננים, 'כולם אנטישמים' , 'כולם עוכרי ישראל', אין אפשרות להתייחס לאיומים קיומיים כאתגרים. כל דבר מהווה איום קיומי ולא אתגר ביטחוני.
בועז- אנחנו לא מוגדרים כעם, אין לנו מכנה משותף שעליו 2 הניצים שמתווכחים יושבים. זה זמן מצוין לחוקק חוקה וגם זו אכזבה מהמערכת הפוליטית
דבורה- התחלתי לחשוב על 'העוגה', שאנחנו מדברים עליה- על חלוקת העוגה, הגדלת העוגה וכו'.. הביטחון תופס חלק גדול בעוגה- מה יש לנו להגיד עליו בתוך זה? אני לא מסכימה עם מה שנכתב פה לגבי הגירעון.
אייל- במסגרת אותה עוגה עם חשיבה מחוץ לקופסא אפשר לעשות יותר.
בועז- ירון זליכה מדבר על זה שעיקר הבעיה היא לא שאין כסף, אלא החלוקה שלו.
מאיר- יש כספים שנזרקים בהוצאות שאינן מתוכננות היטב
יותם- בסופו של דבר, בחרהו את הממשלה כדי שתעבוד בשבילנו וכרגע זה לא ממש קורה. יש מחשבה שהשלב הבא של המחאה- יהיה אזרחים למען אזרחים.
אמירות נוספות שמתייחסות לחשיבות דווקא של לקיחת האחריות של המדינה על אזרחיה, בלי קשר לעמדה הפעילה יותר של עשייה של אזרחים למען אחרים.
