עריכת כריסטיאנה פיגרס

ראיון זה הוא חלק מקורס [http://shakufbaohel.org.il/index.php?title=%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1_U.Lab_2x#.D7.A9.D7.91.D7.95.D7.A2_1:_20_.D7.91.D7.90.D7.A4.D7.A8.D7.99.D7.9C U.Lab 2x]

כריסטיאנה פיגרס (Christiana Figueres) היא המזכירה הביצועית של ועידת המסגרת של האו"ם בנושא שינוי האקלים (UNFCCC), והובילה את המשא ומתן המוצלח לקראת ההסכם ההיסטורי בוועידת האקלים בפריז ב-2015. בשיחה זאת, כריסטיאנה מדברת על ההשראה ששאבה מחייו של אביה, הלקחים שלמדה מהמשא ומתן לקראת ועידת פריז, נקודות מינוף לשינוי המערכות הגלובליות שלנו, ועוד.

== חלק 1 ==
קישור [https://vimeo.com/216938086 לסרטון].

אורך: 06:26

הסכם פריז היה הסכם היסטורי שנחתם בידי 195 מדינות, ועד היום אושר על ידי 145 מהן. רק 6 שנים לפני כן הועידה בקופנהגן נכשלה לחלוטין. 

כשאני חושבת על הניסיון האישי שלי שהביא אותי להישג הזה, אני חושבת על ההשראה שקיבלתי מהורי, ובמיוחד מאבי. הוא נולד בכפר קטן בקוסטה ריקה, היה חקלאי, והייתה לו חווה. בנקודה מסוימת בשנות ה-40, ראה שהפוליטיקה הדמוקרטית ששלטה אז במדינה לא כובדה, והחליט וזה לא מקובל עליו, ויש לשנות את המצב. הוא ארגן והוביל מהפכה מצליחה, כך שהפך את עצמו תחילה למנהיג צבאי, ואחר כך למדינאי בזמן שהשתלט על הממשלה. הוא עיצב מחדש את המבנה הארגוני של הממשל, ואז הוציא מחוץ לחוק את צבאו שלו ואת הצבא של הממשלה הקודמת, ומסר את הכוח לאנשים שנבחרו באופן דמוקרטי. זה היה שיעור מאוד חשוב בשבילי, אפילו שכל זה קרה לפני שנולדתי, כי הסיפור מוכר וידוע לכל אזרח בקוסטה ריקה. השיעור לאני למדתי מזה הוא שרק בגלל שיש מציאות מסוימת בשטח, זה לא אומר שצריך לקבל את המציאות הזאת כמציאות קבועה. אנחנו נקראים לשים את המציאות דרך פילטר של צדק חברתי, של רווחה כלכלית, במיוחד עבור מי שהם הפגיעים ביותר, ואז להחליט אם אנחנו עומדים לשנות את המציאות הזאת. אני חושבת שזה מה שהקדשתי לו את חיי. 

אנחנו לא מוותרים על השימוש בתל"ג כדי למדוד צמיחה כלכלית, אבל אנחנו צומחים בצורה חכמה – לא על חשבון משאבי הטבע שלנו, אלא ביחד עם ההון הטבעי שלנו. אנחנו מגנים על ההון הטבעי שלנו, ומשתמשים רק בריבית, אפשר לומר, בלי לפגוע בקרן. בחמישים השנים האחרונות השקענו המון במערכת החינוך ובהגנה על המערכות הטבעיות: פארקים לאומיים ותשתיות אנרגיה מתחדשת. בשנה הקודמת  היו יותר מ-250 ימים בהם כל תצרוכת האנרגיה של קוסטה ריקה הייתה ממקורו מתחדשים, והשנה כנראה נחזור על ההישג הזה. קוסטה ריקה מחויבת לנייטראליות בפליטות פחמן עד 2021. זה לא משהו שמדינה מתפתחת יכולה לעשות מהיום למחר, זה מחייב עשורים של השקעות ומחויבות לחזון ארוך טווח של שלום, איזון ופיתוח, ושימוש במשאבי הטבע לחיזוק ולא להחלשת ההון הטבעי של המדינה. אני חושבת שזה הופך את קוסטה ריקה למדינה מאוד מיוחדת.

== חלק 2 ==
אורך: 07:52

יש שני לקחים עיקריים שאני למדתי בעבודתי על הסכם פריז: הראשון הוא שקשה מאוד להכתיב תוצאות או ערכים שנתפסים כערכים חיצוניים לבעל עניין כלשהו. במקרה זה, הבנתי מהר מאוד שלהכתיב את הצורך בהפחתה גלובלית של פליטות פחמן, לכל מדינה ומדינה, לא יעבוד. עדיף לעבוד מול המדינות כדי לראות איך כל ממשלה יכולה לנצל את הפחתת הפליטות לטובתה ולטובת הפיתוח בר הקיימא שלה, לטובת הצמיחה הכלכלית שלה, לטובת הביטחון האנרגטי ובטחון המים והמזון שלה. אז הכתבה מגבוה של משהו על בעלי עניין, בין אם הם מדינות או מנהיגים מקומיים ברמות שונות – לא עובד. זה הרבה יותר מסובך ומורכב להיות סבלניים מאוד ולהקשיב לכל אחד ואחד מהצדדים, עד שימצאו כיצד הם יכולים להרוויח ברמה המדינית, הכלכלית, או המקומית, אבל זאת השקעה טובה מאוד. הסכם פריז נבנה על אוסף של מדינות, שכל אחת מהן תורמת להפחתת הפליטות הגלובלית, לא כדי להציל את העולם, אלא כדי לקדם את הפיתוח בר הקיימא שלהן. זוהי גישה שונה מאוד לעומת ועידת קופנהגן 2010.  

הלקח השני הוא שלעיתים רחוקות בלבד יש מעגל מצומצם מאוד של אנשים או מוסדות שרק הם אחראיים להתקדמות. לרוב יש קבוצת ליבה שאחראית על רוב ההתקדמות, אבל הם זקוקים לשיתוף פעולה, מוטיבציה ומחויבות מקבוצה רחבה הרבה יותר של בעלי עניין ושחקנים כדי שתהייה התקדמות משמעותית. אמנם הממשלות ברמה הלאומית הן אלו שמנהלות את המשא ומתן, ואחראיות על קביעת הכיוון של הפיכת הכלכלה לבלתי תלויה בפחמן, אבל לי היה חשוב מאוד לפתוח את השיחות להשתתפות של ממשלים בדרג נמוך יותר, כמו פרובינציות וערים, וכן הסקטור הפרטי כמו תאגידים, חברות ביטוח ובנקים, ואפילו החברה האזרחית ממוסדות דת ועד לקהילה המדעית. הסיבה היא שכולם מושפעים ממשבר האקלים, ולכולם צריכה להיות האפשרות להשפיע. אז ההשתתפות הרחבה גורמת לכך שההתקדמות תהיה איטית ומורכבת יותר, עובדה שלקח לנו 60 שנה להגיע לקונצנזוס הזה, אבל לתוצאה יש שרשים עמוקים הרבה יותר, ותמיכה רחבה הרבה יותר. 

אני חושבת שהצלחתי בגלל העקשנות שלי, ובגלל שלא הסכמתי לקבל את המנטליות של הקבוצות הסגורות, והייתה לי כוונה מאוד ברורה לטוות את הרשת שמחברת את כולם, ולגרום לכל בעלי העניין לדבר זה עם זה. מאוד קל לנו לדבר עם אנשים כמונו, בעלי הכשרה כמו שלנו, או מרקע דומה, מאותה מדינה, או כל קבוצה סגורה כזאת בעלת מאפיינים משותפים. אבל העובדה היא שהעולם הוא הרבה יותר מורכב, והיום הוא גם הרבה יותר מחובר ממה שהיה אי פעם, וחשיבה מקבילה בקבוצות סגורות כבר לא עובדת יותר. אז אנחנו צריכים לתרגל את השרירים שלנו בתחום המשילות, ואת היכולת שלנו לחשוב ולפעול בדרך של קישוריות הדדית. הרבה יותר קשה, וכנראה שבקצב יותר איטי, אבל כשעומדת לפנינו משימה מונומנטלית כזאת, זאת הדרך היחידה להתקדם. זה דורש נחישות שלא ליפול לדרך החשיבה הרגילה, והרבה סבלנות להמשיך ולעודד אנשים לחצות את הנהר ולדבר עם האנשים בצד השני שלו, אבל זה מה שעובד בסוף.

== חלק 3 ==
קישור [https://vimeo.com/216939344 לסרטון].

אורך: 05:14
חשוב שנבין שהסכם פריז, עד כמה שהוא חשוב והיסטורי, הגיע בעצם עשר או אפילו עשרים שנה מאוחר מידי. אם היינו מצליחים להגיע להסכם גלובלי לצמצום פליטות פחמן לפני עשר-עשרים שנה, היה לנו יותר מרווח נשימה לטרנספורמציה לה אנו זקוקים, אבל לא הצלחנו להגיע להסכם כזה לפני 2015. אז העובדה היא שיום אנו עומדים בפני דחיפות רבה מאוד לא רק לשמור שלא להגדיל את כמות פליטות הפחמן הגלובלית (שכבר לא השתנתה בשלוש השנים האחרונות, למרות שהתל"ג גדל ב-3% לפחות) – אנחנו חייבים להתחיל להקטין אותה. אנחנו צריכים להגיע לכלכלה שלא תלויה בפחמן עד 2050, והדרך היחידה להגיע לשם היא להתחיל לצמצם עכשיו. המדע מאוד ברור על כך שהירידה הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי כבר ב-2020. אנחנו רוצים שרמת הפליטות תרד בצורה מתונה ומאורגנת בהדרגה עד אפס בשנת 2050, ולכן אנחנו צריכים להתחיל לצמצם עכשיו. 

יש הרבה מאוד עבודה לעשות עד 2020 כדי שזה יקרה. יש מקומות בהם אנחנו כבר על המסלול הנכון, באחרים עדיין לא. התחום שכנראה מוביל הוא ייצור אנרגיה, כי המחיר של ייצור אנרגיה מתחדשת ירד משמעותית ב-8 השנים האחרונות – למעשה מחירה של אנרגיה סולארית ירד ב- 80% מאז 2008, גם אנרגיית רוח מתקדמת בדפוס דומה, וגם פתרונות אגירת אנרגיה – שזאת טכנולוגיה קריטית כאן. בשנה שעברה יותר מחצי ממתקני ייצור האנרגיה החדשים שנבנו היו של אנרגיה מתחדשת, ואנחנו צופים המשך עלייה עד 2020. המטרה שלנו היא שעד 2020 יפסיקו לבנות מתקני ייצור אנרגיה חדשים שאינם מאנרגיה מתחדשת, במיוחד לא של פחם. בתחום התחבורה אנחנו בפיגור – המטרה שלנו היא שעד 2020 תחבורה חשמלית, המשתמשת בחשמל שהופק מאנרגיה מתחדשת, תהיה האופציה העדיפה בכל המגזרים, וכאן אנחנו עדיין בפיגור. בנושא השימוש בקרקע, הקרקע שלנו פולטת היום יותר פחמן מאשר היא קולטת, וצריך להפוך את המגמה הזאת על ידי הפסקת בירוא היערות ושתילה מחדש של יערות, וכן טיפול באזורים בהם איכות הקרקע התדרדרה, כך שיהיה אפשר לגדל בהם צמחים. בתחום הפיננסים, היום יש יותר מ-300 מיליארד דולר שמושקעים בטכנולוגיה נקייה כל שנה, ואנחנו צריכים להגיע להשקעה של טריליון דולר בשנה עד 2020. אז יש עוד הרבה עבודה לעשות, אך אנו בטוחים שיש כוחות שוק חזקים שדוחפים את המגמות הללו, ושנתחיל לראות את התוצאות של התקדמות טכנולוגית אקספוננציאלית שמאוד תעזור לנו.

== חלק 4 ==
קישור [https://vimeo.com/216939726 לסרטון].

אורך: 07:09

אני לא חושבת שיש מחסומים מערכתיים שהם גנריים בתחומים שהזכרתי, ויש עוד – אני הזכרתי רק את ארבעת התחומים החשובים ביותר. למרות זאת, בכל תחום ותחום ישנם מחסומים המאפיינים אותו. אולי רק שינוי הקונספציה במערכת הפיננסית, מכיוון שהיא נותנת אשראי לפרויקטים ירוקים על סמך תפיסה של סיכון מול תשואה, שלא לוקחת בחשבון את מצב משבר האקלים, וזה משפיע על כל התחומים האחרים. זה מתחיל להשתנות והמערכת הפיננסית מתחילה להבין שהסיכונים הגדולים נמצאים בהשפעות החיצוניות, יותר מאשר אי פעם, ומתחילים לקחת בחשבון את הסיכון העתידי בהערכות שלהם. החשיבה לטווח קצר בעולם הפיננסים ובעולם הבנקאות הייתה אחד המעצורים החשובים שהפריעו להתקדמות עד היום. בתחומים האחרים המעצורים בדרך כלל ספציפיים לטכנולוגיה. נושא שימושי הקרקע מאוד מבוזר ולא מרכזי. הרבה יותר קל לבנות תחנת כוח סולרית גדולה שתפיק 2000 מגה-וואט של אנרגיה נקייה, במקום אחד, עם בעלות אחת וחוזה אחד, מאשר לשנות את שיטות החקלאות של חקלאים רבים. זה כמו לגרום לבניית עשרות או מאות אלפי מערכות סולריות להיבנות על גגות שונים, וגם את זה צריך לעשות. המחסום בניידות הוא שכמעט כל אמצעי התחבורה שלנו מבוססים על שריפת דלקים פוסיליים, ושינוי הטכנולוגיה הבסיסית של סקטור שלם לא יכול להעשות מהיום למחר. בכל זאת, זה ברור שמנוע הבערה הפנימית יהפוך להיסטוריה עוד בימי חיינו. 

בתחום הפיננסי, החדשות הטובות הם שכולם חוגגים את יצירתם של אגרות החוב הירוקות, שצמחו מעשרה מיליארד לשמונים מיליארד בשנה שעברה, ואנו צופים שיגיעו למאה מיליארד השנה. זה מעניין מאוד כי זהו מכשיר פיננסי חדש, שמאפשר לאנשים הרוצים להשקיע בטכנולוגיה ירוקה לעשות זאת בסיכון מופחת, ומאפשר למנהלי תיקים פיננסים לנהל את ההון שלהם בצורה אקטיבית ולא רק פסיבית כמו שהיה נהוג עד היום. זאת אומרת שיש שליטה אנושית על החלטות ההשקעה, ולא רק שליטה ממוחשבת של אלגוריתמים חכמים. המטרה שלנו היא להגיע לטריליון דולר. זוהי התחלה טובה, אבל עדיין יש אתגרים כמו למשל סטנדריזציה שתאפשר הגדרה אחידה בינלאומית של מה נחשב איגרת חוב ירוקה.

== חלק 5 ==
קישור [https://vimeo.com/216939967 לסרטון].

אורך: 04:46

הדבר המעניין במשבר האקלים הוא שזה לא בעיה מבודדת, אי אפשר לומר שסקטור זה או אחר מוגנים ממנו. אף מדינה, עיר, כפר או אדם אינם מוגנים משינוי האקלים. כל אחד ואחת מאיתנו, לא משנה מה המקצוע שלנו, מושפעים ממנו ישירות. אנחנו חייבים להבין זאת ולקבל זאת בתור המציאות החדשה שלנו. זאת לא מציאות שאנחנו יכולים לשנות במאה השנים הקרובות. אנחנו כבר רואים תוצאות של שינוי האקלים, ונמשיך לראות אותן גם כאשר נצמצם את פליטות הפחמן שלנו. לכן זוהי האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו להפעיל חשיבה ביקורתית ולהבין קודם כל איך אני מושפע משינוי האקלים, ואיך אני יכול להתחיל להתאים את עצמי, כדי להיות מוכן לסביבה שונה, וכן איך אני יכול לצמצם את פליטות הפחמן שאני אחראי להן. לא משנה באיזה סקטור אתה עובד, בכל סקטור שהוא, יש לך אחריות לצמצם את פליטות הפחמן שבשליטתך. כולנו צורכים אנרגיה, כולנו משתמשים בתחבורה, כולנו צורכים מזון, ובכל התחומים הללו יש לנו את היכולת לצמצם את הפליטות שאנו גורמים להן. יש הצעה של פרופסור יוהאן נורדסטרום שעלינו לצמצם את פליטות הפחמן להן אנו אחראיים לחצי בכל עשור. יש הרבה מחשבוני פליטות פחמן באינטרנט שאפשר להשתמש בהם כדי לגלות לכמה פליטות פחמן בשנה אתה אחראי, ואתה יכול להתחייב להוריד אותן לחצי. בממוצע עלינו להגיע לפליטות של שני טונות פחמן בשנה לאדם. כשנגיע לרמה הזאת יהיה לנו עולם אחר, שיהיה יציב יותר, ומשגשג יותר. צמצום מספר הטיסות, למשל, יהיה יותר ויותר קל כי תעמוד לרשותינו טכנולוגיית תקשורת טובה יותר, ויהיה אפשר להשתמש בשיחות וידאו באיכות טובה בהרבה במקום לטוס לישיבות ופגישות בעצמנו.

== חלק 6 ==
קישור [https://vimeo.com/216940149 לסרטון].

אורך: 03:23

אנחנו נגיע להתחלת צמצום הפליטות עד 2020, כי פשוט אין לנו ברירה אחרת. כל דבר אחר יהיה בלתי מתקבל מבחינה מוסרית, והרסני מבחינה כלכלית. אז אנחנו נעשה זאת, למרות שזה נראה בלתי אפשרי. ב-2010 כולם אמרו שזה יהיה בלתי אפשרי לחלוטין להגיע להסכם גלובלי – ואנחנו עשינו זאת. אז עכשיו זאת המשימה שלנו, וכולנו יחד נצליח בה, כי אין לנו אפשרות אחרת. 

אוטו – מאיפה האופטימיות שלך, בהתחשב במה שקורה מבחינה פוליטית?

אני תמיד צוחקת על השאלה הזאת, כי היא מניחה שזאת הפעם הראשונה שאווירה הפוליטית הייתה נגדנו. אני בת 60, ואני מבוגרת מספיק כדי לזכור פעמים רבות בהיסטוריה של מאבק האקלים שבהן הפוליטיקה נגדנו הייתה חזקה מאוד. בין אם מארה"ב, או מסין או מהודו, או ממדינות אחרות. כן, אז זה תמיד היה שם כי אנחנו אנושיים, ובמדינות דמוקרטיות יש שינויים בממשל, ושינויים בדעות, ואנחנו רוצים בכך. אני בעצם שואבת את האופטימיות העקשנית שלי, מההבנה שאנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה, שזה תהליך שחייב לקרות, שכבר התחיל והגיע לנקודה בה הוא כבר בלתי הפיך, ובלתי ניתן לעצירה. כן, יכולים להיות עיכובים, ותמיד היו לנו עיכובים האבולוציה של המין האנושי, אבל אנו נעים בכוון הנכון. הדבר היחיד שמטריד אותי כרגע הוא המהירות וקנה המידה, אבל בהחלט לא הכוון. השיפור של המין האנושי והפיכתו לבלתי תלוי בדלקים פחמניים, הם תהליך שכבר החל, והוא בלתי ניתן לעצירה.
גרסה אחרונה		הטקסט שלך
שורה 27:		שורה 27:

	אורך: 05:14		אורך: 05:14
−
	חשוב שנבין שהסכם פריז, עד כמה שהוא חשוב והיסטורי, הגיע בעצם עשר או אפילו עשרים שנה מאוחר מידי. אם היינו מצליחים להגיע להסכם גלובלי לצמצום פליטות פחמן לפני עשר-עשרים שנה, היה לנו יותר מרווח נשימה לטרנספורמציה לה אנו זקוקים, אבל לא הצלחנו להגיע להסכם כזה לפני 2015. אז העובדה היא שיום אנו עומדים בפני דחיפות רבה מאוד לא רק לשמור שלא להגדיל את כמות פליטות הפחמן הגלובלית (שכבר לא השתנתה בשלוש השנים האחרונות, למרות שהתל"ג גדל ב-3% לפחות) – אנחנו חייבים להתחיל להקטין אותה. אנחנו צריכים להגיע לכלכלה שלא תלויה בפחמן עד 2050, והדרך היחידה להגיע לשם היא להתחיל לצמצם עכשיו. המדע מאוד ברור על כך שהירידה הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי כבר ב-2020. אנחנו רוצים שרמת הפליטות תרד בצורה מתונה ומאורגנת בהדרגה עד אפס בשנת 2050, ולכן אנחנו צריכים להתחיל לצמצם עכשיו.		חשוב שנבין שהסכם פריז, עד כמה שהוא חשוב והיסטורי, הגיע בעצם עשר או אפילו עשרים שנה מאוחר מידי. אם היינו מצליחים להגיע להסכם גלובלי לצמצום פליטות פחמן לפני עשר-עשרים שנה, היה לנו יותר מרווח נשימה לטרנספורמציה לה אנו זקוקים, אבל לא הצלחנו להגיע להסכם כזה לפני 2015. אז העובדה היא שיום אנו עומדים בפני דחיפות רבה מאוד לא רק לשמור שלא להגדיל את כמות פליטות הפחמן הגלובלית (שכבר לא השתנתה בשלוש השנים האחרונות, למרות שהתל"ג גדל ב-3% לפחות) – אנחנו חייבים להתחיל להקטין אותה. אנחנו צריכים להגיע לכלכלה שלא תלויה בפחמן עד 2050, והדרך היחידה להגיע לשם היא להתחיל לצמצם עכשיו. המדע מאוד ברור על כך שהירידה הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי כבר ב-2020. אנחנו רוצים שרמת הפליטות תרד בצורה מתונה ומאורגנת בהדרגה עד אפס בשנת 2050, ולכן אנחנו צריכים להתחיל לצמצם עכשיו.