[עריכה] מבוא

לאחר כמעט שלושה חודשי מחאה, אפשר לראות ששרדו במחאה רק אלו שהצליחו לייצר לעצמם סביבה חברתית שאיפשרה להם "לצוף מעל המים". הוצאות קריטיות כגון תקשורת (פלאפון), תחבורה (לפגוש חברים ואת ההורים), כסף למזון, ויתרת כסף אישית לתרומה למחאה. מי שהצליח לייצר לעצמה סביבה שאיפשרה לה משאבים זמינים - שרדה במחאה לאורך זמן. השאר נשרו משום שלא הצליחו "לסגור את החודש".

כדי להתמודד עם מצב זה, נדרש לבנות "סביבה מקיימת" לעבודת המחאה:

• מזון לעובדות
• הקלה בעלויות התחבורה או הלאמתם.
• הקלה בעלויות התקשורת או הלאמתם.
• הקלה בעלויות הלינה / מגורים או הלאמתם.

יש לציין שלפי עמדתו של בן ציון סליוז, מומחה למיסוי, כל הטבה שיש בה משקל כגון: הסעדה, מגורים וכו' - תחשב למשכורת, ולכן גוררת הוצאת תלוש שכר. הגבול עובר כמובן בתקנות מס הכנסה - למשל על כיבוד מדובר על 30 ש"ח ליום, שאינם נחשבים "שכר".

[עריכה] על הבעיה העקרונית בשינוי חברתי.

כדי לעשות שינוי חברתי צריך משאבים. את המשאבים הללו, הכוללים זמן, כח אדם, משאבי תמיכה ומשאבים חומריים - יש לצבור לטובת מטרה ספציפית. לאחר תום המסגרת הייחודית עבורה גייסנו משאבים, המוסר מחייב שעודפי הצבר ינוקזו לטובת מטרות זהות לאלו שהושגו.

בשיטה הישנה, ההצבר היה מנוקז לתוך מבנים כגון עמותות או חל"צ או מפלגות. אלו היו מקלות על עודפי ההצבר לנוע מהפקה להפקה. היום המצב שונה ממספר סיבות.

א. הוזלת מחירי הסחורות מול מחירי הדלק. גורמת למצב שפחות ופחות ישתלם לשנע משאבים ממקום למקום. הדוגמה הכי טובה: מגפון. בעבר עלה הרבה כסף ביחס לעלות הדלק. היום יותר זול שכל קהילה תחזיק מגפון משום שעלותו כעלות נסיעה הלוך ושוב מחיפה לירושלים. הדברים באים גם על משאבים יקרים יותר כגון מערכות הגברה, חשמל וכו'. השינוי הזה מביא לכך שגם א-נשים פרטייםות רוכשיםות ציוד שבעבר היה נרכש רק למטרות ציבוריות או מסחריות. ולזאת יש להוסיף גורמים מסחריים שמוכנים לנדב ציוד מסחרי לטובת הציבור. למשל, קבלן בניין המנדב גנרטור לטובת הפקה.

המשמעות של שינוי זה היא החלשות כוחם של התארגנויות משפטיות, אשר יתרונם הבולט היה בהצבר המשאבים שעמד לרשותם.

ב. ייקור עלויות הקיום של גופים משפטיים. הרצון למנוע שחיתות ציבורית מחד, והרצון לצמצם את המדינה מאידך, מובילים למצב בו גופים ציבוריים כגון חל"צ, עמותות ומפלגות נאלצים להשקיע משאבים רבים ב"אישורי ניהול תקין" למיניהם. פעם הסתפקו באישור מטעם מס הכנסה. אח"כ הופיע אישור מטעם רשם העמותות. לאחרונה צצו במשק גופי מדרוג ל"איכות ציבורית" של מוסדות כגון: "תו השקיפות". העלויות הנדרשות כדי לעמוד באופן שנתי באישורים אלו, משיתות על גופים ציבוריים עומס המעכב את יכולתם לפעול.

ג. הניהול החדש - על גבול האנרכי. הפגנות האנטי-גלובליזציה ומהפיכות האביב הערבי, הביאו לדרישה לסגנון ניהולי על גבול האנרכי. כתוצאה מתקיימים לחצים אדירים להמנע מבירוקרטיה הנדרשת מגופים מאוגדים. התוצאה - חתירה להתארגנויות לא היררכיות ולא מאוגדות משפטית. הממשק בין התארגנויות לא-היררכיות לבין הדרישות לקיום גופים משפטיים, מעורר פעמים רבות חוסר אמון ותיסכול.

ד. קפיטליזם של השינוי החברתי. צמצום המדינה מביא לכך ששירותי רווחה ינוהלו בהתנדבות. מאידך ההתנדבות עצמה יוצרת החצנה של העלויות של השירותים החברתיים. כתוצאה מכך, העלויות של השירותים החברתיים מועמסות בחזרה על החברה, אך באופן לא שיוויוני - יוצרות יותר עומס על השכבות החלשות. בנוסף, מנגנוני האיסוף והחלוקה מחדש של הרווחה - מיסוי והוצאה ממשלתית - מצטמצמים, וכך גדלים הפערים עוד יותר. הרצון להרחיב את השירות החברתי במציאות של עבודת מתנדבים, מייצר אוירה של "קדושת ההתנדבות". כל זאת מייצר דיסוננס לעובדים חברתיים אשר מקבלים שכר. כך נוצרת תנועת מלקחיים כאשר מחד, שכר העובדים החברתיים צונח, ומאידך, הלגיטימיות שלהם כמקבלי שכר גם היא צונחת. נוצר מצב שבו השכר לא בגובה סביר וגם אין לגיטימציה להיות עובד חברתי.

ה. תפוקות נמוכות לעובדים חברתיים. בעקבות האמור בסעיף ב', ניכר כי התפוקה החברתית של עובד חברתי הינה נמוכה ביותר, במיוחד אם נשווה אותה לזו של מתנדב, אשר אינו נדרש לעסוק בתקורות הקיום של גוף משפטי. כך נוצר הרושם כי עובדים חברתיים אינם אפקטיבים ו"אפשר לצמצם אותם". במקביל, עקב חוסר הלגיטימציה המתואר בסעיף ד', מתקשים גופים משפטיים לגייס משאבים ציבוריים כאשר אלו מופנים בגלוי לטובת שכר לעובדים חברתיים.

ו. הצורך בעובדים חברתיים במשרה מלאה. לעובד החברתי יש צורך בכישורים אנושיים גבוהים, ביכולת טיפולית, בידע טכנולוגי כגון שימוש בציוד משרד, ציוד הגברה, רשתות חברתיות וכו'. הדרישות הללו מייצרות צורך אדיר בעובדים בעלי ידע וניסיון. מאידך עלות ההעסקה גבוהה, מייצרת העדפה לנצל כח מתנדב. אך כח כזה לא יוכל לתת משרה מלאה בד"כ. רק בין 1-20 שעות בשבוע. נוצר צורך בחפיפה בין בעלי אותו תפקיד. חפיפה בין 2 עובדים חברתיים אשר עוסקים באותו תיק הינה מורכבת. במיוחד לאור הידע והניסיון המורכב הנדרש מכל אחד מהם, ומהאופי המורכב של העבודה החברתית. כאשר אין אפשרות להעסיק עובד במשרה מלאה, נוצרת עוד חולשה בתוצר החברתי של העובד.

[עריכה] השוואה

תבחין	בקואופרטיב	בעמותה	מה עדיף?
גיוס משאבים מהציבור: תרומות	מנגנון הקואופרטיב כמנהל מחאה ציבורית, איננו מוכר, וייתכן שייתקף כאמצעי לייצור הון ולא כאמצעי לאיפשור קיימות. לכן מציב אתגר הסברתי.	מנגנון עמותה הוא מוכר ואף מאפשר מתן הנחות בתשלום מס לתורמות.	הרבה יותר פשוט עם עמותה.
הענקת שכר לעובדות/ים	אין שום בעיה	כנ"ל פרט לועד המנהל, שם השכר המקסימלי השנתי הוא 15,000 ש"ח, כלומר הרבה פחות משכר מינימום.	אם מדובר במודל של "עובדות בחוץ ומתנדבות במחאה" אז עמותה אפשרית בהחלט. אם מדובר על מודל של "עובדות רק על המחאה", אז מודל קואופרטיבי מתחייב.
השתתפות / תשלום הוצאות רכב, פלאפון, הסעדה	כל תשלום לעובד ינוכה מתלוש השכר שלו	לחברות ועד יש מגבלה שנתית של סה"כ החזרים+שכר לא יכול לעבור את ה-15,000. לשאר העובדות - חופף לקואופרטיב.	ראי קריטריון שכר לעובדות/ים.
מכירת שירותים ליוזמות חיצוניות	קואופרטיב יכול למכור שירותי ייעוץ, הפקה, וכו' להתארגנויות נוספות.	עמותה יכולה לשתף פעולה עם התארגנויות נוספות, אבל זה לא נתפס נכון ציבורית שעמותה תמכור שירותי הפקה עבור דברים שאינם בגדר קידום מטרותיה, וממילא מוזר שתמכור שירותים שכן בתחום מטרותיה. בקיצור, ציבורית, קשה מאוד לשכנע שעמותה יכולה למכור שירותים.	באופן חד משמעי, בסחר עם גורמי חוץ עדיפות לקואופרטיב.