עודף-תוצר
זהו אלמנט מתוך ההיסטוריה של הכלכלה הפוליטית מאת ניצן וביכלר
מאז המהפכה החקלאית הראשונה קמו חברות מדיניות, כלומר מעמדיות. הן ארגנו עובדים, ריכזו עודפי עבודה והפיקו עודף-תוצר.
תוכן עניינים |
הגדרה
עודף-התוצר (surplus) הוא אותו חלק בתפוקה החברתית שגולש מעבר למה שהחברה זקוקה בכדי ל"מחזר" את עצמה באותה רמה של יצור וצריכה; כלומר מעבר למה שנדרש כדי לקיים וליצור-מחדש את התשומות לתהליך הייצור. התשומות הללו כוללות עובדים, ציוד וחומרי-גלם שמתכלים במהלך הייצור. אך מבחינת מרקס, מעבר לחזית ה"תשומות" מדובר אך ורק ביחידות עבודה – עבודה ישירה ועבודה קודמת – שיצרה את הסחורות, אותן התשומות, שאליהם מתחברת העבודה הישירה.
החרמת העודף
העובד בקו-ייצור של 'פורד' מתחבר למכונה, שיוצרה על ידי שרשרת עבודות קודמות, כולל כרייה, הובלה, תכנון, התכה וכרסום. אותו עובד מזין עצמו בהפסקה מהעבודה, שהתירו לו בעלי המכונות, בלחם וממרח – שתי סחורות תעשייתיות, שהופקו משרשראות מצטלבות של תשומות עבודה קודמות. בעבודתו הוא מפיק תוצר שרובו עודף מעבר לצרכי קיומו ומיחזור כושר עבודתו. 'עודף' זה נלקח ממנו בדרכים עלומות ושלוות, אשר רק בטכנולוגיות הניהול של הציוויליזציה הקפיטליסטית של 'פורד' הצליחו להשיג.
צורות שונות לתוצר-העודף
התוצר-העודף עשוי לקבל צורות שונות, תלוי במיסוד הפוליטי של זמנו: הוא יכול לקבל צורה של מותרות כמו קתדרלות, פירמידות ואסטלות. בדומה, הוא יכול להתעצב לצבא אימפריאלי, לפיתוח כלי-נשק משוכללים, לניהול מרוץ-חימוש, להחזקת בתי-סוהר ומחנות מעצר. הוא כמובן יכול להופיע בהוויה האידיאליסטית כהזיה על חלוקה-מחדש המפחיתה את עומס העבודה הישירה, כשיכלול המיטיב את איכות החיים, כהמצאה המייפה את הסביבה והתרבות.
המאבק המעמדי
אבל ברור, לפי מרקס, כי ההיסטוריה שאנו מכירים, התפתחה לעבר חברות מעמדיות – חברות בעלות היסטוריה. אלו חברות המיוסדות על קונפליקט בין השולטים בעודף-התוצר ובחלוקתו, לבין היצרנים הנשלטים, אשר עודף עבודתם נלקח מהם על פי יחסי הניצול הנהוגים במקומם ובזמנם.
המיסוד הפוליטי של סחיטת העודף
במשטרים המדיניים העתיקים, המיסוד הפוליטי היה מבוסס על מלוכה אלוהית. המלכים היו בעלי גופם של בני-האדם. 'העודף' נסחט מעבודה של עבדים. במשטרים המדיניים של אירופה בימי-הביניים המיסוד הפוליטי היה מבוסס על אצולה, שהייתה בעלת אחוזות קרקעיות ובתוכן הוצמדו איכרים. 'העודף' היה נסחט מעבודת האיכרים הצמיתים. המשטר המדיני של הקפיטליזם מבוסס על בעלי-הון השולטים בקווי-הייצור התעשייתיים. האיכרים הצמיתים שוחררו והפכו לכוח-עבודה חופשי. 'העודף' נסחט מן העבודה העודפת של מקבלי השכר והופך להון שהולך ונצבר, הולך וגדל נגדם. 'העודף' מנוכס על ידי בעלי-ההון השולטים בעבודה השכירה באמצעות המוסדות המדיניים ובעזרת האידיאולוגיה המדעית של הכלכלה-הפוליטית.
'חוקי-טבע' השולטים בחברה
סמית, ריקרדו, סיי, מאלתוס, סניור, מיל וכל אותם כלכלנים-פוליטיים בורגניים – מחפשים אחר 'חוקי-טבע' השולטים בחברה. הם סבורים – כמו כל כוהני-הדת והאידיאולוגים של המעמדות השליטים שקדמו להם – כי החוקים שלהם נצחיים:
"...עמל רב היה דרוש כדי להוליד את 'חוקי הטבע הנצחיים' של אופי-הייצור הקפיטליסטי. כדי להפוך, בקוטב האחד, את אמצעי-הייצור ואמצעי-המחייה החברתיים להון, ובקוטב השני להפוך את ההמונים לפועלים שכירים, ל'עניים עובדים חופשיים'. כל זה הוא התוצר המלאכותי של ההיסטוריה המודרנית. אם הכסף, על פי [העיתונאי הצרפתי] אוגייה (Augier) '...בא לעולם וכתמי-דם טבועים בלחיו האחת...' – ההון, לעומת זאת, בא ספוג דם ולכלוך מכף רגל עד ראש..." (Marx, 1909, Vol. I: 833-34).
