מרכז רדיקלי
מתוך שקוף באוהל
תוכן עניינים |
דפים וקבוצות המקדמות את הרעיון של "לא ימין ולא שמאל
קישורים לדיונים
מובאה מפוסט של יאיר לפיד, 23.07.2014:
- גדעון לוי וחנין זועבי, בנצי גופשטיין והנערים הזועקים "מוות לערבים", המפגינים הקוראים "ישראל רוצחת" והמפגינים שבאו להרביץ להם, הטוקבקיסטים מימין ומשמאל, המקללים, המאיימים, האלימים. זה לא באמת משנה אם הם מימין ומשמאל, כי לא מדובר בטקסט אלא בווליום. צעקנותם אמנותם.
- הגיע הזמן לומר להם:
- חלקנו לא יהיה עמכם.
- לא ניתן לכם להיות הפנים של מדינת ישראל, לא ניתן לכם לקבוע את דמותנו, את השיח שלנו, את הדרך בה אנו חיים יחד.
- השיח הישראלי האמיתי - לו שותפים 99% מתושבי המדינה - אינו רווי בשנאת האחר, אינו סותם פיות, יודע להסכים שמותר גם לא להסכים.
- את השיח האמיתי ניתן היה לשמוע אתמול בלווייתו של החייל הלא בודד שון כרמלי; אצל הצעירים שעמדו מתחת לגשר המיתרים בירושלים ונופפו בדגלי ישראל בלי אף מילת הסבר כי הרי לא צריך; בהספד שובר הלב של אורי גרינברג בן ה-13 על אביו, רס"ן אמוץ גרינברג, שהלך למילואים למרות שיכול היה להשתחרר. הלך, ואז הלך.
תגובה שלי (Gerard) בדיון
לפיד מציג עמדה אידאולוגית שניתן לכנות "מרכז רדיקלי".
עמדה זו, עושה דה-פוליטיזציה לשיח הפוליטי. היא מניחה את המתרס בין "הרוב השפוי" שהוא לא פוליטי, לבין ה"פנאטיים הפוליטיים הצעקניים", ללא הבדל בין שמאל וימין.
גישה זו, נועדה להשתיק את הוויכוח על הסוגיות הקריטיות שעל סדר היום, שהן, מה לעשות, פוליטיות.
גישה זו, יוצרת מעין "קונסנזוס", ומכניסה לתוכו את עמדת הימין, ללא וויכוח - כולנו תומכים בחיילי צה"ל... וכל השאר, פנאטיים הזויים.
תרגיל זה משרת את הימין גם בכך שהוא יוצר מראית-עין שציבור הימני הוא חלק מאותו 1% של ההזויים הפנאטיים.
עוד תרגיל מחוכם של דה-פוליטיזציה של השיח הפוליטי.
