המדריך לדיכוי המחאה
מאת שמשון עופר
עמ' 172 עד 175
על השאלה: כיצד לדכא ללא אלימות התארגנות של מרי המוני (בשיעור אחד קצר). זהו מרשם ישראלי מקורי, אך בדוק, שראוי לרשום אותו כפטנט ולייצאו למשטרים מסוימים.
הפטנט הישראלי מאפשר לתנועת המחאה למות מות נשיקה, גסיסה ללא כאבים, חיסול עצמי ברוח טובה; כמו בתקופה הישובית, כאשר לאחר "הפגנה של זעם עצור" נגד השלטון הבריטי באה ההכרזה: "חברים, להתפזר בשקט!"
להלן המרשם:
תוכן עניינים |
התעלמות
א. בשלב ראשון יש להתעלם מכל העניין, בהתאם לעקרונות הבדוקים של גידול תינוקות: אין צורך להיבהל, להתרגש ולרוץ אל הילד מיד עם כל צעקה שהוא משמיע. אדרבא, יצעק (זהו פורקן בריא) ככל שירצה - זה לא מזיק לאיש - עד שיירגע ואז ממילא יפסיק. כמה כבר אפשר לצעוק כאשר איש אינו שם לב?
קואופטציה
ב. אם בכל זאת גוברת הצעקה, תנועת המחאה מתעצמת וגורמים נוספים מצטרפים אליה - צריך להזמין את ראשי תנועת המחאה ומחולליה לשיחה אישית. לצעד זה יש כמה מטרות ותוצאות אפשריות:
בדרך זו אפשר קודם-כל לתהות על קנקנם של עושי-הצרות; לבשוק ולברר מה מריץ אותם; מה מניעיהם ומה מגמותיהם; מי עומד מאחוריהם; אם וכיצד אפשר לשלב אותם בממסד; לבדוק את אופיים - רכים או נוקשים, איזו דרך עשויה להשפיע עליהם (איומים, שידולים או פנייה אל המצפון) וכו' וכו'.
לגבי חלק מן ה"מהפכנים", עצם שיחה כזאת היא בבחינת מרפא, ממש כמו הפורקן שניתן למצוא על ספת הפסיכיאטר. אותו סוג של מהפכנים יוצא מן הפגישה מאושש ומלא תקוות ורודות לעתיד טוב יותר. לחבריו הוא מדווח: "לא התביישתי להגיד (לראש הממשלה, לשר או לגנראל) כל מה שיש לי על הלב ואיך צריך לתקן את זה. לא תאמינו, אבל הוא קיבל אותי יפה מאוד, הקשיב לי כמט שעתיים. אמר שיחשוב על הכל ויענה לי ונפרדנו בלחיצת ידיים. אני חושב שהצלחתי לשהות משהו במדינה הזאת".
סוג אחר של מהפכנים יוצא מעם הפגישה בתחושת אשם כבדה: איך יכולתי להילחם נגד אדם כל-כך נחמד, רציני, נבון, פטריוטי, רגיש כזה?!
שני סוגים אלה אפשר למחוק מיד מרשימת האנשים המסוכנים. לגבי האחרים יש לנהוג בהתאם להתרשמות בעת הפגישה. בינתיים לא יזיק להפעיל שני אמצעי-עזר בדוקים: אץ להפיץ עליהם שמועות ("האמת היא שהוא שייך לחוג הימני/שמאלי הידוע ו/או יש לו 'וולוו' אוטומטית"); ב. להורות לגורמים המתאימים לפקוח עין על הבחור, לבדוק עם מי הוא נפגש מה מקרות המימון שלו וכו', ודרך-אגב גם להבהיר לבאים עימו במגע, שקיום כל קשר שהוא ואפילו חברתי בלבד, עם טיפוס חשוד ועוין כזה, הוא על אחריותו האישית של העושה זאת "תעשה (תעשי) מה שאת/ה מבין/ה, אני רק רציתי להזהיר אותך.".
סוכנים שתולים למניעת מיקוד המסר
ג. שתול כמה מאנשיך בתוך החבורה (הדבר קל יותר ככל שהתנועה הולכת וגדלה). אנשים אלה ישמשו לא רק לפיקוח ולדיווח , אלא הם עשויים גם לנקז את תנועת המחאה והזעם המהפכני לאפיקים קונסטרוקטיביים. למשל: אחרי ימים ולילות של הפגנות, מחאות וצעקות, כאשר מתעוררת השאלה "ומה הלאה?" או "לאן עכשיו?", יזרוק מישהו את הרעיון: "חברה, מספיק לקטר, בואו נעשה משהו חיובי!" או: "לפני שמותחים ביקורת, בואו נבדוק את עצמנו! האם אנחנו הסדר?" או: "אתה מדבר על המנהיגים, מה אתה תרמת למדינה?".
לשיטה זו אין-סוף וריאציות. אפשר אפילו לעורר רגשי אשם בחייל החוזר מהמערכה ומבכה את חברו שהתרסק לידו (מה אתה בוכה כל הזמן - אתה לא גבר; אתה מוריד את המוראל; אתה יוצר רוח-נכאים, אתה מערער את...).
בשלב זה כבר מובטח, כי לפחות 50 אחוז מבין אנשי תנועת המחאה מתפזרים בשקט - חלקם משום שהם משתכנעים כי "זה באמת לא עניין, כל הזמן רק לקטר" וחלקם הולכים לעשות משהו חיובי-קונסטרוקטיבי.
עתה לא נותר אלא לזרוק כלפי השרידים את שאלת-המפתח: אתם כל הזמן נגד; אבל עד עכשיו לא שמעתי בעד מה אתם! יש לכם הצעות? תכנית? מצע?
התפזרות למעגלי-שיתוף ושולחנות עגולים
בישראל זה פועל באופן יוצא-מן-הכלל. מיד מתפזרת המהפכה (ומתחלקת) לחוגי-בית רעיוניים [מעגלי-שיתוף ושולחנות עגולים]. במשך ימים ולילות ארוכים מלבנים ומנסחים כל סעיף וסעיף במתכונת תנועות-נוער, עד שהמטרה אשר למענה קמה תנועת-המחאה נדחקת לקרן-זווית ולמעשה חדלה להתקיים. בלהט הוויכוח נותרות גם מריבות אישיות ובעקבותיהן התפלגויות וכך מסתיימת לבסוף כל הפרשה כחוויית-נעורים רוויית רצון-טוב וכן, המתנדפת בעשן הסיגריות הכחלחל עם אור הבוקר. "מה, בעצם, רציתי עוד להגיד? טוב, ניפגש בשבוע הבא. תביאו פיסטוקים".
האזרח הישראלי המצוי הוא התגלמות "הבחור הטוב" - במובן הכן, היפה והנעלה ביותר של המושג הזה, אשר תמיד חוזר לתלם, תוך שהוא מעמיס על עורפו עול נוסף. זהו הישראלי היפה וזהו ייחודה של ישראל, כוחה ותקוותה, למזלם של מנהיגיה.
